שלמה נייגר

נולד ב- 14.10.1935

נפטר ב-20.02.2014

בנם של יצחק והלקה נייגר

היה נשוי לבתיה

אביהם של יואש, עכסה, עדה ותרצה.
דברים על הקבר

בהספד נהוג לציין את תכונותיו הטובות של המנוח, ולאבא היו רבות: היצירתיות יוצאת הדופן, הזיכרון הפנומנאלי, היכולות הטכניות הנהדרות, הידע הנרחב, השכל החריף וההומור החד, כל אלה אינם שנויים במחלוקת.
היצירתיות של אבא התבטאה גם בדרך הסתכלותו על חיי הקיבוץ, ונכונותו להפוך ולהפריך אמיתות מובנות מאליהן. בנושאים רבים הוא הקדים את זמנו, ושילם מחיר אישי כבד כשניסה להוביל מהלכי שינוי, שהפכו, כעבור זמן,לנורמות. למשל, החופש לבחור עיתון יומי, או מתן האפשרות לחבר לקבל תמורה עבור שעות נוספות בעבודה. אך אבא מעולם לא שאף להיות חלק מהקונצנזוס, ודווקא רעיונותיו החריגים, שנתפסו בעיני רבים כמרגיזים, הפכו אותו למה שהיה במהותו לבן אדם. מהמקום בו עמד דרך קבע, מחוץ לקונצנזוס, אבא תמיד זכר להושיט יד למי שמצא את עצמו בשוליים. מעולם לא נגרר אחרי רכילות מדרכות או” משפטי שדה “הקפיד לבדוק את העובדות בעצמו, ולא חשש להתייצב לצד המיעוט, לצד החלש או הלא פופולארי.
המשפט שליווה אותו תמיד, כנר לרגליו, היה: “במקום בו אין אנשים, השתדל להיות איש” )הלל הזקן, מסכת אבות, פרק ב’ משנה ו, ואותו הרבה לשנן לנו,ילדיו. אך לצד המוסר שנהג להרביץ בנו, נהנינו, ארבעתנו, גם מחום, סבלנות ותמיכה בלתי מסויגת, שהרעיף עלינו כאבא. מעטים הילדים שזכו, כמונו, להשתתף בסריקות דקדקניות של הגלבוע, על שלל אתריו, לאסוף פטריות, לישון בלילה קיצי על הדשא שליד הבריכה, או לעשות אמבטיה בדלי הכביסה לפני ההשכבה בבית הילדים. וכשם שהיה אבא מיוחד, היה גם סבא צבעוני, אוהב ואהוב מאוד, שהעיף עפיפונים עם נכדיו, והשתכשך איתם בבריכה. נזכור את אבא כפי שהיה רוצה, באהבה ובחיוך.
בתיה וארבעת הילדים.

כ”ג אדר א’ תשע”ד נפרדים מנייגר,
בתיה, הבנים, המשפחה המורחבת, חברים, חיילים ומפקדים מכל התקופות והזמנים, בית בית אלפא.
שלמה,למרות שזה לא היה עובר אצלך בקלות, אם בכלל בכל זאת כמה מילות פרידה בשם היחידה ובשמם של חיילך, חניכי “הכיתות הטיפוליות” כפי שנהגת לכנות אותנו.
נקראת והגעת ליחידה ולאמל”ח בשנת 78 ‘ כשאתה בן 51,שזהו גיל מופלג במושגים של יחידה צעירה ותזזיתית.
דני עורי שהיה באותם הימים מפקד הפלגה והכיר אותך מהבית, הביא אותך כי ידע שמקופלות בך ובאישיותך כל אותן תכונות ויכולות נדירות, שכל כך נחוצות ונדרשות בארגון דינמי, מקצועי, מהפכני ופורץ גבולות. וידע גם שתדע להשתלב ביחידה ולשלב אותך על אף גילך המתקדם בין כל הצעירים.
כשפוגשים אותך ברגע אחד נשבים, נחרטים, נצרבים ומאותגרים בחשיבה אחרת ומעוררת, במעשה שמחובר בקו מחודד וישר לרעיון ומטרה, ביצירתיות מתפרצת, בדעה איתנה ואמירה נוקבת ולעיתים גם בוטה ולא משנה מה, באומץ לב ובלוחמנות שלא יודעת פשרה, בידע רב ובניסיון עשיר הטבולים בתובנות חיים מצולקות, מעובדות ומזוקקות עד דק ברוב חכמה ודעת.
ועכשיו כשלפתע אתה איננו, ברגע אחד הכל הופך תמונות תמונות, גוף, בריא ומוצק, חזק, חזק ידיים ואצבעות, עבות ומצולקות כפות רגליים יחפות, יבשות וסדוקות נעלי עינת גבוהות, שעל הכתף תלויות, כי רוב הזמן אינן נחוצות קרחת גדולה וכמעט תמיד פצועה ממעבר לא זהיר תחת איזו מכונה בגדי עבודה, כחולים שמתחלפים בימים קבועים, ללא תלות בעד כמה שהם מלוכלכים כובע, רחב שוליים עם שרוך ארוך משקפיים, חבולים ושרוטים ששופצרו על גבול הרישול, ומבטים חקרניים שמביטים מהצדדים. מעיל דובון מרוט וישן, טנדר סובארו לבן, שמתחיל בהילוך שני סתם כי החליט שהראשון מיותר וארגז הפתעות קטן מאחור, שיהיה עם מה את שנאסף על הדרך להסתיר ולקשור. כפייה אדום לבן, למעברים בכפרים, על הכביש הישן שלמרגלות גב ההר בקה, טול כרם, קלקיליה וכל השאר.
רשימות המתנה אין סופיות, לטרמפים ואיתם לסיפורים בדרכים בכל ראשון, שלישי וחמישי ליחידה ולעמק בשני, רביעי ושישי חזרה. ורק דמיינו לכם את הטנדר הדו מושבי חולף בקלקיליה כששלמה בכפייה אדומה כשלצידו חייל או חיילת צעירה קפה, כל כך הרבה קפה, בשמונה, בעשר, באחת, בשלוש ועם כל מי שבא להתייעץ או סתם לשבת אצל שלמה לקשקש.
כוס קפה רותחת, מונחת לבדה על שיפולי הכרס העליונה סנדוויץ’ גבינה צהובה שני אינטש , בצל טבול במנות גדושות של סחוג, והשאלה הקבועה, מה לא תטעמו מהפרי והריבה? ואז את הקרחת מתכסה בזיעה קרה ומפיות שולחן על הראש נערמו בזו אחר זו לספיגה.
לא נשכח את הלבנה והלחמניות העגולות הטריות של בתיה שנאפות השכם בבוקר ונשלחות אלינו כדרך קבע חמות בבוקרו של שלישי או חמישי, לצידה של עוגת הגבינה והאוכמניות הידועה, שהייתה נעלמת בו ברגע שהיה ניתן האות, בקרב נחוש של כפיות. דגש מיוחד ניתן לארבעת אבות המזון המתחילים באות ב’ בשר, בצל, בוטנים ובירה. והיו גם יציאות רבות של צהריים למה שנהגת לכנות התייעצויות עם יוריה ורפי בכל מיני מסעדות פועלים אזוריות, בהן אתה תמיד מבקש לוודא שיש, מזמין רגל קרושה ונוזף בנו שנטעם כי זה מעדן עולם.
אהבה מיוחדת שלך הייתה להפוך את הכלי הכללי של המרק או הסלט ולשתות ממנו את הסוף בהנאה ובקולי קולות. ולצד הקפה והמזונות הרבים היו תמיד שזורים מעשיות אגדות וסיפורים על הסיירת של גולני, על המסע הרגלי החשאי לליטאני, על האימונים המיוחדים ביחידת איתן לחיפוש נעדרים, על הגלבוע, על הקיבוץ, על העמק והעמק הנעלם שהוא הכי, הכי בעולם. והיו שיעורי תנ”ך בלי הספר, תוך ציטוט בעל פה של הפסוק הנלמד ותמיד פרשת את מוסר ההשכל כי אף פעם לא האמנת שנצליח לבד. ושיעורי אזרחות פוליטיים למדי, הכוללים את כל הדרך והמעבר מגליצייה, השומר הצעיר א , מפ”ם ועד למפלגות הימין הקיצוני לחרות ולבית”ר. ושיעורי ערבית למתחילים, וביקורים בבתי מלאכה ומפעלים, טיולי כתה, סיורי כתה… והמון השקעה בחיבור שלנו לכל מה שבין רוח, חומר, יצירה ודבר תורה. ואנחנו חבורה של קיבוצניקים עמלנים, מהמוסך ומהפלחה, שבית הספר הראשון בו למדנו משהו באמת היה אצלך בסדנה, נשארנו בכל פעם מחדש ללא מענה והמומים כשנשאלה השאלה או החידה התורנית היומית, תוך שאנו זוכים תמיד לאותן קריאות נואשות, “אוי מה אני אעשה אתכם?, כמה שאתם בורים ועמי ארצות!” ולבסוף תמיד הזכרת לנו שכמו רבי עקיבא גם אתה התחלת ללמוד בגיל ארבעים ושאם הוא ואתה אז גם אנחנו יכולים.
ואחר כך שנים התעניינת ודאגת שכולם ילמדו, עם עדיפות כמובן למקצועות והנדסה. וכמובן שזכינו ממך כולנו לכינויים ושמות שדבקו בנו אחר כך עוד שנים רבות. וחייל אחד יחיד ומיוחד ששבר את לבך כשנספה בתאונת דרכים אומללה אחרי הצבא. למדת אותנו להוריד מידות, לחשב חישובים, לחתוך, לרתך, לחרוט, לקרסם, לחבר או בקיצור למסגר, נחשפנו על הדרך למושגים ופתגמים לא מוכרים ואפילו לשירים.
למדנו ממך גם דברים שאסור באיסור חמור, ושעליהם כמו על מרבית יצירותיך, מעשיך ומעלליך ביחידה ימשיך ויחול הצנזור. ולמדנו גם שעל אף טענתך, “שיש לך זיכרון פנומנאלי רק לפרטים לא חשובים” הפרטים כולם גם אלה שרצינו שכן, מזיכרונך אף פעם אינם נמחקים. שלמה, יחודו ועוצמתו של הארגון הנקרא היחידה, נובעים מיכולת אנשיו להגביה עוף לחלום להזות לחזות לא להסתפק בכך ולרצות לראות בכל שנה מחדש דרכים חדשות נפרצות.
אצלך לצד העשייה היומיומית האפורה המיוזעת והסיזיפית תמיד היה מקום לחלומות, להגיגים ללבטים ולהתפלספויות כל אלה במקביל לניסויים וניסיונות הזויים, חוזרים ונשנים גם כשנשארת אחרון המאמינים. ואלה הולידו לא אחת פתרונות יצירתיים, חדשניים ומאפשרים.הלכת והשארת ביחידה חותם, לא רק בפתרונות אמל”חיים במוצרים, ואמצעים נדירים, השארת חותם ברוח ובעיקר באנשים.
וזה לא פלא שכבר חלף לו עשור מאז פרישתך ושההאנגר שלך עדיין נקרא על שמך. לפני כשנה במפגש בוגרים ומילואימניקים שנערך בהאנגר על הר של בשר, התיישבנו כולנו סביבך לשמוע אותך ומה נשמע, לרובנו זה היה המפגש האחרון, לצעירים שבינינו היה זה מפגש ראשון ואחרון עם האיש אך לא עם דמותך שתלווה עוד שנים אותנו ואת רוח היצירה ביחידה. ויש עוד המון, המון….
אך אסיים בציטוט שבחרת אתה להיפרד אתו מאתנו, כשפרשת כמעט בן שבעים ב-2003 לגימלאות או בעצם למדגה.
ציטוט שאומר את הכל על יחסיך ליחידה: “ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים וביו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה” ואת החיבור וההקבלה שעשיתבין עבודתך ושליחותך ביחידה לעבודת יעקב ברחל שבע שנים ועוד שבע שנים, כמו שאתה ושהיו וחלפו עליך השנים הללו כמותו כימים אחדים. וחתמת את דבריך” כי היה לי עמכם העונג והתענוג, כי ידעת שגם לנו אתך.
יהי זכרך ברוך.
אורן בר בשם היחידה וכל חייליך שלך.

הספד לשלמה נייגר
כשהייתי ילד עבדתי עם שלמה במוסך כשנתיים. אני זוכר שבנינו תחנת דלק חשמלית במרסס לגד”ש.שלמה רציתי לומר לך שהיה לי כיף וכבוד גדול לעבוד בחברתך במוסך ובמדגה.למדתי ממך הרבה.אני כל כך מצטער שהחבר הכי טוב שלי בעבודה, שהוא גם החבר הכי טוב שלי בקיבוץ הלך. אני לא יכול לקבל את העובדה שהוא איננו עוד. אני מוסר למשפחה שאני משתתף בצערם.
כתב: אסף אליעז

צילום: דוד עינב
שלמה נייגר
קשה לי לכתוב על שלמה, וגם את ההספד לא הצלחתי לכתוב אלא דיברתי מליבי. אני מנסה עכשיו לשחזר את מה שנאמר בהספד. הכרתי את שלמה בשירות מילואים משותף ביחידה לאיתור נעדרים, ואחרי שהגיע ליחידה שירתנו יחד שנים רבות. היו לנו פרוייקטים רבים משותפים.
שלמה היה איש של הפכים: מצד אחד אהב למרוד במוסכמות, להתווכח ולא להסכים כמעט עם כל דבר, אבל מנגד היה איש רעים להתרועע, אוהב אדם, חבר קשוב ורגיש לכל אחד.
שלמה כיבד את כל מי שעומד מולו ללא שחצנות או התנשאות. הייתה לשלמה דרך חשיבה מקורית: ביחידה הוא עסק בפיתרון של בעיות טכניות הנדסיות – שההנדסה הרגילה ושולחן השרטוט לא הצליחו להתמודד איתן. לכל משימה כזאת היה נדלק עם כל יכולתו ומרצו, ולא היה מרפה מכך עד לסיום. בעת ההצלחה היה נמתח על פניו חיוך גדול, שאי אפשר היה להבדיל בין גוון תמים לגוון ממזרי.
שלמה אהב את העבודה ביחידה, את הווי היחידה אבל בעיקר את השותפות שלו בפעילות היחידה והתרומה הייחודית והיצירתית שלו להצלחת הפעילות המבצעית. תמיד אמר לי: “אין מקום כמו היחידה”. לפעמים נראה שהמושג: “אין לו אלוהים” הומצא על שלמה, ולא במובן הדתי: שלמה התנהג לפי סולם הערכים שלו עצמו, וכפר במוסכמות אחרות.
שלמה אמר את מה שהוא חושב, לפעמים בלי לקחת בחשבון את ההשלכות. שלמה לא “עשה חשבון” לאף אחד קטן כגדול, והיה נאמן לאמת שלו. ויכוחים היו חלק בלתי נפרד מההווי היום יומי שלו: עם מהנדסי האגף הטכנולוגי הרבה להתווכח, ונראה שאפילו התענג על כך. הוא התעקש עד בלי די על דעותיו, והגן על כל המצאה שלו, מול אימת ביקורת המהנדסים.
אבל הויכוחים ה”גדולים” היו בפרלמנט ארוחת הצהרים שם היו מחכים ששלמה יגיע לשולחן. יחד עם בלינסון, רוברט, מצא, בן עוליאל וגיניש הטבח שנטש לרגע את המטבח כדי – להקשיב, היו מתחוללים הויכוחים הקולניים והאמיתיים. שלמה אהב להיות בדעת מיעוט, ואם אפשר בדעת יחיד מול כולם. בסיטואציה הזאת – שיגשג והיה מחודד להפליא. תמיד היה בטוח ששיכנע את כולם… ועם חיוך רחב היה שב לעבודתו.
שלמה דיבר אל כל אחד בגובה העיניים ללא שום התנשאות. אפילו כשהיה גוער בסובביו על בורותם לא היה עושה זאת בשחצנות או התנשאות.
מאחורי כל אלה הסתתר אדם עם לב זהב, אדם שדאג לחייליו עם רגש אבהי, דאגה לחברים עם הרבה רגישות למצבים.
איך ארצה לזכור את שלמה:
אדם יצירתי עם כושר המצאה בלתי רגיל.
אדם חריף עם סקרנות בלתי סופית. היכן שלא ידע הרבה לחקור ולברר.
אדם שהשיחה איתו תמיד מפרה ומחכימה, בכל שיחה איתו למדתי ממנו משהו חדש.
אבל מעבר לכל החיספוס שהיה בשלמה הסתתרה נשמה רגישה של חבר ורע.
הייתי תמיד גאה להיות חבר של שלמה.
שלום לך חברי שלמה נייגר.
רפי נצר, פברואר 2014

כתב מייקל עופר 012/020/12
שלמה צריך להיזהר, להימנע ממילים גבוהות, לא לדבר בפתוס, להיזהר מהצביעות. להיות בדיוק אתה. לא להיכנע למוסכמות. להיזהר מהקונצנזוס מהשקרים הקטנים שמבטיחים שהלבנים שבונים את החברה ידבקו אחד לשני, שהקיר לא יתפרק למרכיביו.
אסור למשל להגיד “שלמה היה איש אשכולות”, אני כבר רואה את החיוך המזלזל ושומע את התגובה המגחכת…אתה תמיד עם חולצת עבודה, כאשר אפשר עם גופייה כחולה שראתה כבר הרבה בחיים.
אני השכן בדלת שממול, אני עם חולצת שבת, אתה הולך לעבוד עם ארגז הכלים, אני עם התיק. קיץ, החופש הגדול , אני יורד למוסד, אתה יורד למוסך נפגשים במדרגות. אתה שואל בחיוך: “אז מה מייקל, אתה הולך לעבוד”בהכנות”?”
אני ילד חוץ בן אחת עשרה אתה יליד המקום נייטיב, אתה מחובר בשורשים דקים וארוכים שיוצאים מרגליך היחפות ויונקים מאימא אדמה,
אני. עלה נידף ברוח. אתה חלק מהמקום. לא מהקיבוץ, אגודה שיתופית לא מהקהילה וממסדה, אלא מבית אלפא, מיער הג’ונגל מואדי קאקאו ממערות בגלבוע מהבריכה על יד בית הקירור, מהתעלות שחצו את הקיבוץ, לקח לי חמישים שנה לדעת איפה מה היא תעלת F .
אני ירושלמי יקה עם מכנסיים שלושת רבעי. הקוצים דוקרים אותי, האבנים פוצעות אותי הסוסים מפחידים אותי. אתה מנסה ללמד אותי להיות כילדי המקום. אתה יודע לרתום את הפרידות ואני לא יודע מה זה פרידה ובוודאי מה זה לרתום.
אתה מנסה ללמד אותי לרתום, אני מרגיש שאני לא אדע את זה אף פעם. אתה יודע לנהוג ב – D 2, אבא שלך פלח, הולך עם קנקן ופח עם אוכל, חורשבשדות. אבא שלי דוקטור עם הילמן ועניבה. אתה מנסה לתרגל אותי ללכת יחף, אני לא מצליח זה לא נעים.
היינו ילדים קטנים, לקחת אותי לחדר של ההורים שלך, הלקה ואיצ’ו והם אימצו אותי. איך הם אומרים: “אח שלי “.אתה אינדיבידום, אתה מאמין במה שנראה לך נכון ולא אכפת לך בכלל מה אנחנו חושבים, או שמא, לא חושבים. או. אפילו נהנה מזה שאתה חושב אחרת.
אתה נאבק על האמת שלך היא עקרונית לא ניתנת לפשרות, אתה מוכן לשלם את המחיר אך לא לרמות את עצמך ואחרים. הנושא יכול להיות פוליטי, חברתי קיבוצי לאומי או דתי. תמיד שומר על עמדות עצמאיות, לא מתיישר עם הקו.
לא במקרה אמרתי “איש אשכולות” אתה יודע. אתה יודע הרבה, ובהרבה תחומים. אתה מתעניין אתה סקרן, אתה קורא, מכיר את הארץ, מכיר את הטבע. אתה אומן מצייר מפסל עובד על עץ גבס וברזל. אתה ממציא פטנטים, מציע פתרונות טכנולוגים, כותב כשבאה עליך המוזה, נותן שמות, שצריך שם לשכונה או למוצר.
“אתה איש אשכולות עם ידי זהב”, איך זה נראה לך? צוחק.לפני שנתיים, קיץ, בוקר שבת , אתה יושב בניחותא על המרפסת וקורא איזה ספר עבה. אני יוצא למרפסת שלי, מנפנף ידי בשלום, לא נראה לי שאתה שם לב, אני מברך ב”שבת שלום”, אתה שקוע, לא שומע. אני מתחלק ונופל אפיים על רצפת המרפסת. מנסה לקום לא מצליח, אין איש בבית, אני זועק: שלמה שלמה, אך אתה אינך שומע, אתה לא שומע, אתה גם הרבה פעמים לא שומע את בתיה, אני שומע אותה, אתה לא.
פישלה, אפרים כנראה, נמצא למטה אני זועק: ” סוציאליסט נפלתי, בוא להרים אותי.” “תייכף אני בא”.הסוציאליסט עולה מהר למעלה קורא לך, שניכם מרימים אותי ומניחים אותי על כיסא. פישלה מחייך מביט עלי ואומר: “מתפגרים הא… ?” אכן כן. אימא שלי הייתה נוהגת להגיד שהג’וקר למעלה זורק את הקובייה ומי שיוצא הולך…. היינו שכנים, אפרים הלך, קירה הלכה עכשיו אתה הלכת והוא שם למעלה ממשיך לשחק בקובייה…הקיבוץ הוא מעין פאזל עם שלוש מאות חלקים, חלקם שמים בתכלת, חלקם אדמה בחום, חלקם שיחים בירוק. חלקם עגולים חלקם מלבנים חלקם משולשים, אתה מבחינת הצבע, רב גווני אדום, שחור, כחול וחום, מבחינת הצורה יש בך זוויות חדות, קשת וצלעות ישרות, צורה מיוחדת אף חלק לא יצליח להיכנס למקום שנוצר עם לכתך. אף אחד .
לאישה שאיתך, בתיה, לילדים שלכם: יואש, תרצה, עכסה ועדה. אני אומר: אני אבל יחד איתכם על האבדה, לא נמצא לו ממלא מקום. משהו מיוחד, שלמה נייגר. יהי זכרך ברוך. מייקל

כתב יובל חבצלת

נייגר חיוך מהלך
חיוך של טוב לב
חיוך יחפני חיוך שליו
חיוך מלגלג חיוך גאוני
ורוגע תמידי של אחד שיודע
בית אלפא בלי נייגר
מעיין לא נובע

דילוג לתוכן