נולד ב – 5.4.1909
נפטר ב – 12.10.1991
היה נשוי לפניה
אב לערגה ברנע, שלמה,

אסתר פרג ועמוס

שמעון מספר: “נולדתי בעיירה ליד צ’נסטחוב בפולין. ידענו עוני ומצוקה. בהיותי בן שלוש נפטר אבי. באותה שנה התחלתי ללמוד ב”חדר” – אני זוכר כיצד הרבי העמיד שרפרף ליד השולחן כדי שאגיע בעמידה לדף האותיות שבספר.
הייתי מאחרוני העולים של “פלנטי” לארץ. הגעתי לרחובות. ראשית עבודתי הייתה בקבוצה קבלנית לחפירת בורות השקיה בפרדסים. הצטיינתי במכסה של בורות. עברנו לרמת-יוחנן, שם התחיל המו”מ על הטרנספר לבית-אלפא. הייתי מתנגד חריף לתכנית זו. ביטאתי את התנגדותי בנאום של שעה וחצי במועצת הקיבוץ-הארצי. המועצה החליטה בחיוב ברוב קולות.
הטרנספר בוצע ב3.6.1940-, ביום חמסין לוהט. אני נסעתי באוטו האחרון – עם הילדים שהגיעו לבית אלפא לפנות ערב, כשפג החום הכבד.
נבחרתי למזכירות הקיבוץ. הייתי מרכז ועדת חינוך בבית הספר המשותף עם חפצי-בה. ב1944- נפתח המוסד החינוכי על טוהרת ילדי בית-אלפא, עם השלמת ילדי חוץ.
בקיבוצנו הייתי תמיד פעיל וכיהנתי בכל התפקידים החברתיים, בנוסף לריכוז המטעים. כיהנתי גם כיועץ ומרצה בארגון “מגדלי הפירות”, ונבחרתי למרכז המחלקה לזיתים בארגון.
שני בניי, שלמה ועמוס ז”ל, נפלו במלחמות על תקומת ישראל. בני שלמה נפל במלחמת ההתשה כטייס, והוא בן 28. בני עמוס במלחמת יום-הכיפורים, והוא בן 23.
חברתי בחיים, פניה, נפטרה ממחלה ב29.6.69-. בתי הבכורה, ערגה, הקימה בבית-אלפא משפחה עם אליושה ברנע.
אם אני מסכם את דרך חיי בקיבוץ, אינני מתחרט על הדרך שבחרתי, אם כי לא הגשמתי את כל מאוויי”.
שש פעמים היה שמעון מזכיר קיבוץ, וקיבל את התואר “רב מזכיר”. ב1983- קיבל את פרס העבודה, נוסף לתעודות הוקרה רבות מטעם ארגון מגדלי הפירות.
אסתר, בתו: “אחרי מותו של עמוס, אבא אמר בכאב: “הסימפוניה נגמרה”. משהו כבה בו, כך נדמה לי. שבוע ימים הוא ישב בביתו, מנסה לעכל את האסון הבלתי-אפשרי הזה. אחרי 7 ימים אמר שהוא מוכרח ללכת לדבר אל העצים.
הוא שב אל העצים, אל המשפחה ואל שגרת החיים בקיבוץ”.