נולד ב – טומסק שברוסיה ב-16/03/1937

נפטר ב – 20/07/2018

היה נשוי לברכה מלמד

אב לרותם ז”ל, ישי, אורנה וניצן

אב מאמץ לחגית לוי

אחרי הפרידה מברכה חי עם ניצה שולמן

לזכרו של שמחה צלניקר

(2018-1937)

קרא ניצן

אבא נולד בעיר טומסק שברוסיה בשנת 1937. הוריו, ילידי פולין, ברחו מארצם מכיוון שהיו קומוניסטים והיגרו לרוסיה כמה שנים קודם לכן.

אביו נכלא והוצא להורג באחד הטיהורים של סטאלין, כשאבא בן 3 חודשים

את שנות המלחמה העביר אבא בטומסק שברוסיה, יחד עם אימו שרה, דודתו ובן דודו ישראל. אבא סיפר על אותה תקופה סיפורים מועטים בעיקר זכר את המחסור במזון ואת הניסיון ללקט אוכל בשדה הקפוא

עם סיום המלחמה החל אבא, יחד עם אימו שרה, במסע חזרה לפולין. אימו כבר הייתה חולה מאוד וכשהיא בסוף חייה הצליחה להגיע לפולין ולפגוש את אביה. זמן קצר לאחר הגעתם נפטרה סבתא שרה ואבא נשאר יתום בבית סבו.

לעזרתו של אבא הגיעו דודתו הדסה, אחות אימו, בעלה קלמן, וביתם הקטנה נלי, שלקחו אותו תחת חסותם בדרכם לעלות ארצה לאחר המלחמה.

איתם עבר אבא מפולין דרך צ’כוסלובקיה לאוסטריה, שם שהו במחנה פליטים מספר חודשים. המחנה נוהל על ידי ארגון “הבריחה” ושם אבא החל ללמוד בעברית.

באחד הלילות עלו על משאיות, כשמטרתם לעבור את הגבול לאיטליה. המשאיות הורידו אותם ליד מפלי קרימל באוסטריה, ומשם הלכו ברגל כל הלילה עד בקתה בהרים, בה נחו במהלך היום. בלילה השני המשיכו בדרכם ברגל כשהם הולכים בשלג עמוק וחצו את הגבול לאיטליה.

אבא סיפר שהוא זוכר שהלכו כל הלילה בשלג, ושהיו צריכים להיות בשקט כדי לא להיתפס על ידי החיילים האיטלקים

לכבוד יום הולדתו ה-80 של אבא גיליתי שארגון הבריחה, שפעל באותן שנים באוסטריה, העביר באותה דרך כ-5000 יהודים

כיום מתקיימת בכל שנה צעדה באותה הדרך להעלאת המוּדעות לסבלי הפליט

באיטליה הגיעו אבא ודודיו למחנה פליטים נוסף ליד מילאנו. שם החליטה הדסה דודתו של אבא לנסות להעלותו ארצה.

אבא נפרד מדודיו ועלה לאוניית מעפילים, שהגיעה לארץ בדצמבר 1947. משם עבר לפנימיית “אונים” ולאחר מכן עבר לבית אלפא

בבית אלפא אוּמץ אבא אצל ריבה וזלמן לב ובנם רני, והחל לייצב את חייו

אבא, שעבר כל כך הרבה מקומות עד גיל 10, נטע את שורשיו עמוק בקיבוץ. פה הקים משפחה ופה חי כל חייו.

במבצע סיני (1956), בהיותו חייל, נפצע אבא משלושה כדורים שנורו עליו – האחד פגע ברֵיאה, השני בפגז אותו נשא, והשלישי ישב ליד עמוד השדרה בגבו עד יומו האחרון. פציעתו של אבא הייתה קשה ובמזל הגיע לבית החולים, שם הצילו את חייו – אך כמו כל דבר בחייו גם בפעם הזו אבא הפגין עוצמה וברגע שיכול היה, יצא מבית החולים.

אבא מילא מיגוון של תפקידים בקיבוץ – בתחילת הדרך עבד אבא בגן הירק, את בגדי העבודה מלאי הבוץ מגן הירק החליף לבגדים כחולים של פועל במפעל קב-קור, ומשם למכנסיים וחולצה מחויטים בתפקידיו הניהוליים השונים. אבא ניהל את מפעל קב-קור, היה המנהל האדמיניסטרטיבי במוסד החינוכי, גזבר השומר הצעיר, גזבר גבעת חביבה, ועוד שלל תפקידים ניהוליים בקיבוץ –ביניהם מרכז קהילה ורכז משק. בין השאר קידם את נושא צבירת הפנסיה לחברים, ובשנותיו האחרונות עסק אבא בתביעת הקיבוץ על הקרקעות והוביל את המאבק המשפטי מטעם הקיבוץ.

השיר “על אם הדרך”, שכתב נתן אלתרמן (הנשמע ברקע), מספר על משפחה בת שלושה דורות, בדומה למשפחתו של אבא: סבא שומר מצוות, האב שנעקד בכלא הסיבירי, וילד שעולה בספינת מעפילים ארצה, ומכה בארץ שורשים.

ניצן

כתב ישי

אבא, ראיתי אותך בפעם האחרונה ביום שישי בצהריים לפני כשבועיים, ממש לפני שטסנו לחופשה. אכלת ארוחת צהריים בבית הסיעודי בעזרת המטפלת צ’אנדני, סיפרתי לך שאנחנו נוסעים לשבועיים, לא הגבת. תהיתי אז ביני לבין עצמי, מה יהיה מצבך כשנחזור, וקיוויתי שתוכל עוד לזהות אותי, לא חשבתי שלא אצליח כבר לראות אותך כשנחזור. במהלך החופשה שמענו מאורנה וניצה שמצבך מתדרדר במהירות, חום גבוה, בית חולים, חמצן מסייע, נשימות כבדות, וידענו שהסוף מתקרב. מספרים לי שהיה נדמה כאילו אתה מנסה להחזיק מעמד בכוח, עוד קצת, על מנת להספיק ולראות את ניצן ואותי, שחזרנו מחופשות בהפרש של יום, אך המחלה גברה עליך, ובזמן עלייתנו למטוס בחזרה ארצה קיבלנו את הבשורה המרה. לפחות את ניצן הספקת לפגוש.

אבא, אחרים סיפרו ויספרו כאן את סיפורי ילדותך הקשה ורבת התלאות, הפציעה הקשה שעברת במבצע “קדש”, ועל פועלך הרב בקיבוץ ובמוסדות התנועה. אני אנסה להתמקד בתקופת חייך האחרונה – תקופת המחלה, בה היינו קרובים מתמיד

גילוי המחלה בא לי בהפתעה, סיפרת ש”בורחות לך מילים” והתייעצת עם רופא גריאטרי, שחשב בכיוון אחר לגמרי. לא התעצלת והלכת לבדיקת סי.טי. ראש, וכשהגיע הצילום, הורדת אותו בעצמך מהמחשב, ומיד ידעת. נסעת בעצמך לבית חולים העמק וקראת לאורנה, ומשם נסעתם לאיכילוב, שם נמצאים המומחים הגדולים ביותר בארץ לניתוחי מוח. האבחנה הייתה GBM – מחלת סרטן מוח חשוכת מרפא, שתוחלת החיים של הלוקים בה היא 10-12 חודשים. נותחת ע”י פרופסור רם, שהוציא את הגידול ממוחך, עברת במשך 6 שבועות סדרה של הקרנות, תוך כדי טיפול כימותרפי, וחזרת הביתה לקיבוץ, אדם אחר משהיית קודם לגילוי המחלה

אני, שטרם גילוי המחלה הייתי פוגש אותך אחת לשבועיים, בימי שישי בערב, ביחד עם שאר בני המשפחה, התחלתי לבקרך מידי ערב בחוזרי מהעבודה, מוודא שאתה לוקח את התרופות במינון הנכון ורואה איתך ביחד את החדשות.

היית מתוסכל מאוד מכך שאינך מצליח להביע את עצמך כפי היית רגיל בעבר, המילים היו “מתחלפות” לך, בעיקר שמות-עצם ושמות. היית אדם משכיל וקוגניטיבי, קורא ספרים ועיתונים, וכעת, לא הצלחת להתרכז ולקרוא, והיה קשה להבין את שניסית לומר. ניסיתי להרגיע אותך ולסייע לך לחזור על המשפט, ולנסות להבין את כוונתך, ולעיתים קרובות אף הצלחתי והייתי מאוד גאה על כך, אך אותך זה לא סיפק, ומצב הרוח שלך היה ירוד עקב זאת. אהבת את המפגשים עם חגית פלד (זכרה לברכה), שעבדה איתך על שיפור יכולות הביטוי והשיחה שאבדו בניתוח; את המפגשים עם הדס להמן מחפציבה, שהייתה מטיילת איתך ולוקחת אותך לבריכה; ואת רבקה המטפלת הסיעודית, שהייתה מבקרת ומטפלת בך מידי יום ולוקחת אותך לארוחת הצהריים בחדר האוכל, אליה הקפדת להמשיך ולהגיע, עד שלא יכולת יותר.

לאחר כשנה של מספר מחזורי טיפול כימותרפי, הראתה הדמיית ה-MRI שהגידול נעלם, והרופא המטפל באיכילוב – ד'”ר בוקשטיין – אף קרא לך “נס רפואי”, אך בך זה לא נטע שימחה.

כשחזר הגידול לפני כשנה, לא רצית לקבל יותר טיפולים, וקיווית שזה “ייגמר” כמה שיותר מהר

לאט לאט, ההליכה נעשתה מהוססת יותר ויציבה פחות, הנפילות התגברו, ואנו, שחשבנו שכבר מסוכן מדי שתהיה שעות רבות לבד, ניסינו להכניס אותך לבית הסיעודי. אך אתה היית ונשארת איש של בית, ולא “הסתדרת” עם השהות בבית הסיעודי, וכך הגיעה צ’אנדני – המטפלת הסיעודית מסרי-לנקה, שטיפלה בך בחצי השנה האחרונה, ושאותה מאוד אהבת. עד שבחודש האחרון מצבך התדרדר והעברנו אותך לבית הסיעודי, שם טיפלו בך באהבה ובמסירות עד יומך האחרון

נוח על משכבך בשלום

ישי

כתבה אורנה

אבא יקר שלי

אבא היה איש שמדבר מעט ומרגיש הרבה – שתקן עם עוצמות גדולות

איש אצילי ומרשים, זקוף גו, עם רעמה לבנה מפוארת

כשהייתי מגיעה לבקר היה אבא מחייך מאושר והעיניים שלו היו מאירות, ממלאות אותי באהבה שלו

לכבוד יום הולדתו ה-80 ערכתי את סיפור חייו לספר, כשהסיפור לראשונה מקבל חיים, תנועה ורגש

כילדים סיפור חייו של אבא היה לנו תעלומה. אני זוכרת אותי כותבת את עבודת ה”שורשים” שלי ומלחבר קטעי סיפור לתמונה שלמה, ללא הצלחה. סיפור חייו היה מורכב מידי להכלה בשביל ילדה בת 12 ובמיוחד מפני שאבא לא הרחיב את הדיבור.

כמה מורכבות היו שנות חייו הראשונות – אב שלא זכה להכיר, אם שחלתה ונפטרה, נדודים ממקום למקום ודמויות מבוגרים המתחלפות להן

אבא עבר עם דודיו הדסה וקלמן את הדרך ארצה, בסופה הגיע לבית אלפא, לריבה וזלמן שאימצו אותו למשפחתם

אבא, שגדל ללא שורשים, העמיק את שורשיו בקיבוץ והרחיב את ענפיו – הוא התחתן והקים משפחה בת 4 ילדים. יחד עם אימא אימץ למשפחתנו את חגית ואילן. לאבא 12 נכדים שאוהבים אותו מאוד

בשנים האחרונות הרבה אבא לנסוע לפולין בחיפוש אחר שורשיו ושורשי משפחתו

את המעט שהצליח למצוא שמר כדרכו בקלסרים המסודרים ומידי פעם הוסיף חלקים לסיפור חייו, אותו ישב לכתוב לראשונה כאשר נעם ביתי הבכורה הגיעה לבת המצווה

אנחנו, ילדיו, תמיד עמדנו במרכז עולמו. תמיד שמר עלינו, דואג שלא יהיה לנו קשה, נכון תמיד להיות שם בשבילנו

כילדים בארוחות שבת אימא הייתה מכינה לנו צ’יפס שכל כך אהבנו, אבא היה מסתכל עלינו בהנאה ולא לוקח לעצמו עד שהיה בטוח שכולנו אכלנו ושבענו – כזה היה תמיד – קודם כל דואג לנו הילדים

תמיד ידענו שאתה לצידנו – עומד כסלע איתן בכל הסערות – איש חזק ויציב

ימי שישי אצל אבא היו במשך שנים רבות עוגן משפחתי ואתה היית גאה על כך

בתחילה היינו באים, הילדים, בהמשך הצטרפו בני הזוג והנכדים, עד שהחדר הקטן התמלא רעש ותנועה אין סופית

תמיד זכרת לקנות עוגה והפתעה לנכדים, יושב ומקריא להם סיפורים, לוקח לגן השעשועים או משחק איתם משחקי

אהבת מוסיקה קלאסית, היית מנוי לקונצרטים והצגות, קורא באדיקות את כל הכתבות במוסף הארץ ופותר את התשבצים ואת הסודוקו

אהבת את הארץ והיית שותף לקבוצת המטיילים בקיבוץ עד גילוי מחלתך

אבא היה איש ישר דרך, הגון וצנוע. איש ערכי, שומר צדק ושיווין. עשית את דרכך לתפקידי מפתח משמעותיים בתנועה ובקיבוץ בצניעות ובשקט. ניצן זוכר שגם כשקיבלת טוסטוס מהעבודה, התעקשת לנסוע בו אך ורק לצרכי עבודה.

כל תפקיד שקיבל על עצמו היה עושה ביסודיות וחריצות תמיד ניתן היה לסמוך עליו-יינו, כשאבא צלצל אלי וקרא לי לבית החולים. “אני במיון אבל אל תמהרי”, אמר לי, כמו שנהג כל חייו – אבא דאג גם אז לשמור עלי.

בזמן שחיכינו יחד לתוצאות הבדיקה – שכבר הבנו שלא תהיה טובה, סיפר לי אבא שקיווה לחיות בבריאות עד גיל 80, ואמר לעצמו שאם יצליח זה יספיק לו

אני זוכרת את אותה שיחה בבהירות גם היום – אותך אופטימי צוחק עם הרופא, ואותי מבינה שברגע זה הכול משתנה

כעבור כמה שעות, כשהגענו לאיכילוב, כבר לא הצלחת לענות לשאלות הרופאים שגילו גידול בראשך. אבא היה איש חזק שמעולם לא התלונן, בעיקר ביקש לא להעמיס את עצמו עלינו, ילדיו

גם עם גילוי מחלתו המשיך אבא לנסות לשמור עלינו, משתדל לשמור על כוחותיו, דואג שלא נתאמץ עבורו

מחלתו של אבא פגעה בו מאוד – מאיש עצמאי, חכם ביותר, השולט בחייו, הפך לנתמך, מובן בעיקר לסובבים אותו. הפגיעה בדיבור הייתה קשה ולמרות שהבין הכול, התקשה להביע – לא פעם כאב כשלא הצליח להסביר את עצמו.

אלה היו 3 שנים של התדרדרות איטית, בה בכל פעם איבד אבא עוד פיסות של יכולת. אבא כאב מאוד את המצב

אבא היה איש פרטי וככזה ביקש להישאר בביתו עד יומו האחרון. צר לי אבא שלא הצלחנו לעמוד במשימה באמת שהשתדלנו

רוצה להודות לכל אותם אנשים יקרים שסייעו לנו לתמוך באבא לאורך אותן שנים

לחגית פלד ז”ל, ויבל”א – לרבקה, לטלי, ללנה וצוות המרפאה, לצ’אנדי, לצוות הבית הסיעודי, לצוות “צבר” – תודה גדולה לכולכם – הענקתם הרבה תמיכה לאבא ולנו במסע הקשה

לפני כמעט 3 שנים עמדנו פה בדרכה האחרונה של רותם, מאז חיכית אבא לשכב לצידה

נוח על משכבך בשלום, אנחנו אוהבים אותך מאוד

אורנה

קרא רני לב

ב-16 במרץ 2017, לפני שנה וארבעה חודשים, חגגה המשפחה יום הולדת 80 לשמחה. אני, כהרגלי בקודש, כתבתי ברכה לשמחה ואותה אקריא עכשיו. זה היה כשנה וחצי אחרי הניתוח שעבר שמחה

במה ואיך אברך “צעיר שהגיע ל’גבורות’ והוא בן 80!!! אשתדל לקצר, מאחר וזו ברכה ולא נאום, ובכל זאת לנסות ולהסתכל אחורה שמונים שנה, וזו משימה לא קלה בכלל

לשמחה קראו סרגיי (על-שם איזה קומוניסט חשוב ברוסיה), הוריו עברו מפולין לרוסיה, לעיר טומסק בשנת 1935. המשפחה הייתה קומוניסטית עוד בפולין, מה שהיום מכנים “סמולנים”… (בשלילה). אביו מרדכי נאסר על דעותיו בפולין, שוחרר עד למשפט ואז ברח עם אשתו ל… רוסיה

כששמחה היה בן שלושה חודשים, נאסר אביו ע”י המשטרה החשאית הרוסית (על אף שהיה קומוניסט!) וזאת במסגרת מלחמתו של סטלין נגד “מתנגדי המשטר”…

משפטו הסתיים בגזר דין מוות ב-20 לאוקטובר 1937, ורק 21 שנים מאוחר יותר, ב-11 ביולי 1958, לאחר פניות, זוכה מרדכי צלניקר מכל האשמות כלפיו, הוכרז כחף מפשע וההאשמות בוטלו…

את מלחמת העולם השנייה עבר שמחה ברוסיה עם בן דודו ישראל (פליקס בפינו) והמשפחה הקרובה בתנאים שמיותר לדבר בהם. בשנת 1945, כאשר אימו של שמחה כבר חולה מאוד, נעה המשפחה חזרה לפולין. אימו של שמחה, שרה-סוניה, נפטרה ב-18 ביוני 1946, והיא בת שלושים בלבד

הדסה וייסלפיש (אחותה של סוניה) וקלמן אספו את שמחה מבית סבו, ועשו כל שהשיגה ידם

כדי ששמחה יגדל במקום ראוי. הדסה וקלמן (“הדודים” בפינו) וביתם נלי זכורים לי כמשפחה לכל דבר. תחילה ברחוב הרצל בת”א, ובהמשך ברחוב מאפו פינת בן-יהודה, כשמהמרפסת צפינו לעבר “סלון אָנֶט” מעבר לרחוב

מפולין עברו לאוסטריה, שם שהו כשנה, ומשם “גנבו” את הגבול ועברו לאיטליה. שם שוכנו במחנה אוהלים ליד העיר מילאנו. באיטליה נשלח שמחה למחנה של השומר הצעיר, תנועה שהמשפחה אהדה

ב-27 בדצמבר 1947 הגיע שמחה לארץ באוניה, ויש לזכור שאלה היו שנות השלטון בריטי וחל איסור חמור על עליה לארץ

בארץ, בחיפה, נאסף שמחה על-ידי דָוִיד, בן דודה של הדסה, שעלה לארץ עוד בשנות ה-30 והוא שהה אצל דויד ורחל כחודש. במאי 1948 הגיע שמחה לבית אלפא ונמנה על קבוצת ילדים שהיו ניצולי שואה. הקבוצה נקראה “שחר” ומנתה כעשרים ילדים. שנה לאחר מכן פוזרו הילדים בין שלוש קבוצות – “דרור”, “זית” ו”ארז” – והתערבבו עם בני הקיבוץ וילדי החוץ. שמחה צור

“לקבוצת “זית

כל ילד אוּמָץ ע”י משפחה מהקיבוץ וכך הגיע שמחה למשפחת לב… כל זה קורה כאשר בארץ ובבית אלפא מתנהלים החיים תוך-כדי מלחמת השחרור, ואנו בסך הכול ילדים בני 13-12. ההורים, ריבה וזלמן, עשו הכול כדי ששמחה ישמור על השפה הרוסית, אותה ידע על בוריה – קרא, כתב ודיבר! הם חתמו עבורו על שבועונים (כמו “אוגניוק” ועוד) כדי לשמור על השפה, אבל שמחה עקשן גדול (היה ונשאר) לא הסכים בשום אופן – והשפה נעלמה (כמה חבל!!). כבר באותן שנים שמחה ואני קשרנו את גורלנו עם גן הירק בקיבוץ, שהיה ענף גדול וחשוב בכלכלת הקיבוץ ובהעסקת ילדים בעבודה. בשנת 1955 התגייס שמחה לצבא והוצב בחטיבת “גולני”. במלחמת “קדש” (1956) נפצע שמחה באזור רפיח ואושפז ב-1 בנובמבר 1956 בתל השומר. ריבה וזלמן לא ידעו דבר, רק “התרוצצה שמועה” ששמחה נפצע… בזיכרונותיו כותב שמחה: “בזמן שהייתי בבית חולים, משפחת לב חיפשה אותי, וב-5 בנובמבר כתבתי להם איגרת הביתה. רני, שישב במפקדת הצנחנים, הצליח בעזרת כל מיני קשרים לגלות היכן אני”…!!! כמה זכרונות ילדות, כמו זה ששמחה ואני תופסים טרמפ על משאית המובילה דגים לת”א. אנחנו יושבים על הקבינה, בחוץ, וכל “ברקס” מביא עלינו גל של מים… ובת”א, לריבה (שהייתה כבר אז “וומן ליבריישן”, לקחה “שנת חופש” מהקיבוץ וחיה ועבדה בת”א) היה מקרר על קרח ואנחנו, שני זאטוטים, קונים בלוק קרח ברחוב הרצל ומגיעים לביתה (ברח’ בן יהודה 8) עם רבע בלוק בקושי (הלכנו ברגל…). על נושא השואה לא דיברו כמעט בכלל בימים ההם. זה לא כמו היום, אז עסקנו ב”תנועה”, בעבודה, לימודים, ספורט – ואלה מילאו את חיינו ונעורינו. שמחה מילא תפקידים רבים בקיבוץ ומחוצה לו – ריכוז גן הירק; עבודה בקב-קור וניהול המפעל; ניהול אדמיניסטרטיבי של המוסד החינוכי “גלבוע”; גזבר תנועת השומר הצעיר בת”א; גזבר של סמינר “גבעת חביבה”; מנהל קהילה בבית אלפא; רכז המשק בבית אלפא; נציגנו במליאת המועצה האזורית “גלבוע”; ומחזיק “תיק הקרקעות” של הקיבוץ. ובין לבין, מתחתנים, נולדים ילדים, מגדלים משפחה – שתי בנות ושני בנים – והחיים זורמים במסלול הרגיל של הקיבוץ הישן, שכלל לינה משותפת, ואותם מאפיינים שכולנו זוכרים. חלקנו זוכרים לטובה, ולחלקנו ישנה ביקורת על צורת החיים, שהייתה מתאימה והכרחית ל”חברה מגוייסת” למשימות של בניית הארץ והקמת המדינה. כל תפקיד שלקח על עצמו שמחה, או עבודה, עשה ברצינות. לא הירבה במילים, אולם היה יסודי, ישר והגון במידה שאין רבים כמוהו. כולם שווים בעיניו ואין “מיוחסים”. שמחה היה אדם בלי “פוזות”, תמיד דוּגְרִי ואומר ביושר את דעותיו. הערכתו ואהבתו לבית אלפא כְּבַית, כשלא שכח ולו לרגע מאין בא ומה המשמעות של בית אלפא והמשפחה עבורו. לשמחה חלק רציני וחשוב בטיפול בנושא הפנסיה בקיבוץ, וכולנו בהחלט חייבים לו הרבה בנושא זה! שמחה לקח תמיד ברצינות וביסודיות את מה שעשה – עבודה, לימודים, ריכוז וניהול ענפים, תפקידים בבית ובתנועה. שמחה איננו מה שנקרא “איש רעים להתרועע”, מוּפנם, מילותיו קצובות וענייניות, ותמיד-תמיד בית אלפא והמשפחה נמצאים בראש סולם העדיפות. השנים האחרונות לא מקלות על שמחה (בלשון המעטה) את החיים. הניתוח הקשה שעבר; לֶכְתָה בטרם עת של רותם – כל אלה הוסיפו מחשבות ודאגות שקשה להתמודד איתם. ובכל זאת שמחה, החיים נמשכים והם חזקים מכולנו, ואני מאמין ומקווה שיהיה לך הרצון והכוח להמשיך וליהנות מ”חצי הכוס המלאה”, לשמוח עם המשפחה, הילדים והנכדים, ועם הקיבוץ והעמק שאותם אתה כל כך אוהב אוהבים אותך מכל הלב!
יהי זכרו ברוך

מיכל ורני לב

נכתב והוקרא בתום השבעה כתבה ברכה
שמחה, אבי ילדיי ואהוב נעוריי! כמה שנרצה למחוק את זיכרונות העבר מחיינו, הם מתעקשים לעלות ולהאיר גם את הצדדים היפים, לצד הנתק שאחריו שנינו התחלנו בחיינו החדשים. בחרנו להקים משפחה יחד וזכינו לגדל את רותם, שנפרדה מאיתנו, את ישי, חגית, אורנה וניצן. כולם זכו להקים משפחות, וילדיהם הם נכדינו האהובים. אי אפשר לשכוח את השנים היפות, שאותן אני רוצה לזכור. אף כי לא היינו יחד, הקפדנו לשמור על מסגרת האירועים המשפחתיים – חתונות וימי הולדת. ואתם, ילדיי, איבדתם את אביכם, וצערכם – צערי. מקווה שהקשר בינינו יתהדק, כי כולנו זקוקים לו.
ברכה מלמד