נולדה ב-6.11.1937
נפטרה ב-24.12.2016
בת לסעדיה ושרה צבר
הייתה נשואה למאיר מלאכי
אם לרז רינת(נווה) יניב אשרת (אילת) ויעל

כתב יניב

בשנת 1958, צעירה דקיקה, שחרחרה ויפה, פגשת לראשונה את בעלך לעתיד, בקיבוץ אדמית, אשר בקו הגדר הצפונית, כאשר היית חברה בגרעין השומר הצעיר. הוא קיבוצניק מבית אלפא עם שיער בצבע קש, שהגיע יחד עם קבוצת חברים נוספים. את הצטרפת לגרעין השומר הצעיר בעקבות אחיך הגדול. שניכם הייתם שונים כל כך זה מזו במראה ובאופי. יצרתם את אחת המשפחות ה”מעורבות” הראשונות בבית אלפא. שונוּת זו ביניכם בלטה כל כך לאורך חייכם המשותפים וחיברה אתכם בקשר מיוחד במינו.

את – אֵש, ואבא – מים. ניגודים גדולים כל כך שחיברו ביניכם כמו שני קוטבי מגנט מנוגדים הנמשכים כל אחד לעולמו של האחר, הרבה מעבר למה שמתבונן מהצד היה רואה.

אני זוכר אותך כאישה מלאת שמחה ומלאת חיים. מצד אחד, מרוחקת ומסוגרת, ומצד שני – יכולה באחת להפוך למרכז רחבת הריקודים. פועלת לרוב על-פי הבטן, לטוב ולרע, עם יכולת אבחנה דקה ייחודית לך. היית אומרת את שעל ליבך, בלי חשבון, גם אם זה לא תמיד התקבל יפה. הבעירה והחיוניות הדביקו את כל הסובבים אותך. קופצת ומדלגת למשמע מוזיקה תימנית. תמיד כל כך הצחיק אותנו, הילדים, אבל אבא – הוא תמיד היה מוקדם מזה, כמו ילד בקרקס.

כבר קשה לזכור, אבל הייתה לך אהבה גדולה לטיולים. זוכר טיולים וצעדות בגלבוע איתך לבד, כשאבא שירת במילואים בשנות ה-70, ואת הטיולים המשפחתיים, לפני שהתפרצה אצלך הסוכרת בגיל כה צעיר ושינתה והגבילה אותך למשך כל כך הרבה שנים.

אישה רגישה מאוד ופגיעה. היו שלא הבינו ופירשו זאת אחרת. תמיד היית כל כך רגישה לילדיך, וכמו כל אֵם רצית את הטוב ביותר עבורם. זה לא היה קל, את, שגדלת ובאת ממסגרת שונה מאוד, בה המשפחה הינה שבט מלוכד והילדים כמובן צמודים להוריהם, התקשית להבין את הריחוק וההפרדה המשונה של הורים מילדיהם. סיפורים על תינוק שבוכה כשלא ניתנת לך האפשרות לגשת אליו, נשמעו לא אחת.

לא קל היה להגיע אלייך, אבל כמו שאומרים: “המעז מנצח” – מי שהכירך באמת מקרוב, לא יכול היה שלא להתאהב בהתלהבות ובהומור שלך.

אַת ואני זה סיפור מיוחד על אופי בעל מזג חם ויצרי. קוצר-רוח היה מנת חלקנו, משובץ בחיינו לטוב ולרע

ואולי כי הכול החל בסערה – הרי ילדת אותי ברכב מסוג “סאאב”, בליל קיץ בשנת 1968, בערב חג השבועות. הוצאת אותי היישר לידיו של אבא ההמום ברחבת חניה של בית החולים. כך סיפרת לי אינספור פעמים על הלילה ההוא.

במשך השנים הייתה לי הזכות המפוקפקת להדיר שינה מעינייך עוד מספר רב של פעמים, עקב פציעותיי הרבות, שלרוב היו קשורות לרגל של סוס שמצאה את דרכה אלי, או בשל טרקטור הפוך. חרשנו שנינו, וגם אבא, לא מעט מחלקות בבית החולים העמק. בצורה ביזארית משהו – הרגשנו שנינו די בבית.

אבל אין ספק איפה הרגשת הכי בבית. בנסיעות הרבות לבית הוריך בשכונת התקווה, עם אחייך ומשפחותיהם, היית בשיאך. עשו לך כבוד. הברק בעיניים חזר, ויכוחים דעתניים עם אמך ואחייך, ובריקודים… נדמה שנשארת תמיד אחרונה ברחבה, שאנו מתפללים רק שייגמר כבר ונוכל לחזור הביתה.

סוד קסמך בנפשך הסוערת, הסוחפת, לצד הומור, לעיתים ציני. את ההומור שלך היה קשה לפעמים להבין. כך שגם כשאת מרותקת לכסא גלגלים בשנים האחרונות, הייתה לך היכולת להקסים את המעגל הקרוב אלייך, את הצוות בבית הסיעודי והאורחים הפוקדים את הבית בנאמנות.

אי אפשר בלי להזכיר ולהוקיר תודה לצוות המדהים והמכיל של הבית הסיעודי בבית אלפא. שמו של המקום הולך לפניו בכל העמק, ולא בכדי. יכולתו של הצוות להעניק ולתמוך בכל דייר ובמעגל הקרוב, מעוררת התפעלות. אין די מילים לתאר את החום, האנושיות והאהבה שהענקתם לאימא בשלוש שהשנים האחרונות, ועל כך אנו מודים ומעריכים.
כתב יניב

כתבה רינת

אימא, אני יושבת בשעת בוקר מוקדמת, מנסה למצוא את המילים.
ידעתי שיגיע הרגע הזה, שהדחקתי הצידה.

כל כך הרבה דברים עולים וצפים. נסתרות הן דרכי האלוהים שלקח אותך בדיוק שבוע לאחר מות אחותך הבכורה האהובה שושנה, ורגע לפני שמאו לך 79 שנים.

בתוך בליל של זכרונות, סיפורים, בכאוס אחד גדול, מתערבבים כמו חייך שלך, כל כך צבעונית ועם המון עוצמות.

ילדותך שלך בשכונת התקווה, הבית של סבא וסבתא עם החצר הגדולה, עמוסת עציצים וריחות תבלינים, הנרגילה של סבתא, בית הכנסת השכונתי, השוק, הצלילים, הטעמים, ואהבת הקולנוע והמוזיקה שזרמו בעורקייך.

עד רגעייך האחרונים, כשאת מחוברת לחמצן, ובין נשימה לנשימה, עדיין לא ויתרת ושרת שירים של שושנה דמארי, שכה אהבת.

אֶת מי שאַת, בת תימן, דאגת להביא לכאן לקיבוץ בגאווה גדולה.

הבאת איתך את המסורת והמנהגים – צום יום כיפור, הכשרת כלי פסח, הריקודים התימניים, המאכלים, חוש ההומור המשובח, והאהבה לטיולים.

לא תמיד הכול היה קל – מי או מה שלא נראה לך, ידעת להיישיר מבט ולהגיד את שעל ליבך ולא חסכת לשונך מאף אחד.

המחלה כרסמה בך לאט לאט ובנבזיות, ולקחה ממך את כל מה שאהבת: הליכה בטבע, ויכולת הריקוד.

אבא, שכל כך אוהב אותך ודאג יום יום שלא להחסיר ממך דבר, הוא הנגטיב שלך.

נשבה בקסמייך עוד בימי השירות בגרעין הנח”ל באדמית, הלך שבי אחרייך ויצק לתוכו את מהותך, ובדרך למד להכין מרק תימני, חוויג’, וסחוג לתפארת.

הוא דאג לבקר אותך מדי יום, גם כשכבר בקושי אפשר היה להעלות אותך לגולפית. לא ויתר, וטייל איתך בגלבוע להשקיף על העמק, וברחבי הקיבוץ באופן שישמח אותך.

הבית הסיעודי היה בשנים האחרונות לביתך השני, בזכות הצוות המדהים והטיפול המסור שעטף אותך באהבה רבה, ועל כך אנו מודים ומעריכים מאוד.

אימא שלנו, נוחי, נוחי לך בשלווה ובשקט.

מבטיחים לשמור על אבא.

אוהבת, רינת

כתבה אושרת

לפני מספר ימים, בעוד מצבך הולך ומדרדר, בשוכבך על מיטת החולים.

נלחמת על כל נשימה. השמעתי לך שיר: “צריך לצלצל פעמיים”, של שושנה דמארי, הזמרת האהובה עלייך, ופתאום, מתוך כל הכאב והחולי, התחלת לזמזם את המנגינה. בשארית כוחותייך הראית לי שאת עדיין כאן. כזאת היית, אישה עקשנית ולא מוותרת.

לפני חמש שנים נפלת נפילה אחת יותר מידי, ומאז נהיית נתמכת, ללא יכולת ללכת. גם המחשבות נהיו פחות ופחות צלולות, ועדיין בזמן שהייתי באה לבקר אותך, פתאום ניצת זיק של זיכרון על המשפחה, על ההורים שלך, על השכונה בה גדלת – שכונת התקווה.

“ציפורה”, היית מסבירה לי, על שום שנולדת בפרשת “שמות”, בת לסעדיה ושרה לבית משפחת צבר, השישית מבין שבעה אחים.

עברת חיים שגרמו לך להיות האישה והאימא שאת, מחוספסת אך עם זאת גם רכה.

בחלוף השנים הלך והתבהר לי התצרף המורכב של חייך.

המעבר לבית אלפא בעקבות הפגישה עם אהוב ליבך, הוא אבא, בקיבוץ אדמית.

הקמת משפחה של חמישה – אנו ילדייך – בקיבוץ בית אלפא של השומר הצעיר, והקפדת לצקת בנו זכרונות מהבית שבו גדלת.

ישנם עוד הרבה קווים לדמותך, אימא יקרה שלי. אישה רגשית, צודקת, אוהבת להגיד את המילה האחרונה, ולא מוותרת.

כמה נכון הדבר גם באשפוז האחרון. “לב של אריה”, אמרנו, ואַת החזקת מעמד עד שרגע לפני שהתודעה שלך עלתה מעלה, הספקתי ללחוש לך שאני אוהבת אותך, ואני מקווה ששמעת.

נוחי על משכבך בשלום.

אוהבת אשרת