צבי נוימן

נולד בבוצ’אץ’, גליציה
ב – 30.11.1900
נפטר ב– 9.9.1973
היה נשוי לציפור’קה
אב להלל ורחל(בן-ישראל)

נולד למשפחה ציונית אמידה. בימי מלחמת העולם הראשונה ברחה המשפחה מפני צבאות הצאר לוינה שבאוסטריה, וסבלה עקב היותם משפחת פליטים. צבי הצטרף שם לתנועת השומר-הצעיר וכאשר חזרה המשפחה לבוצ’אץ’, הקים בה קן תנועתי. מאוחר יותר יצא להכשרה ועלה לארץ באופן בלתי-ליגאלי בשנת 1920, בהפלגה מטרייסט, דרך פורט-סעיד. בארץ הגיע למחנה גדוד “שומריה”, הצטרף לחברי השומר-הצעיר, עבד בכביש חיפה-ג’דה, ועימם עבר לגבעת שימרון ועלה להתיישבות בקיבוץ בית-אלפא.
עיקר מומחיותו היתה בנושא המים. היה ממייסדי אגודת-המים של משקי העמק. שאוליק סלומניצקי: “מיומה הראשון ליווה כל קוב שנוסף וכל באר חדשה. נלחם על כל תוספת מים ושקד על חלוקה צודקת בין המשקים, תוך בקיאות בכל פריט וצינור בכל אחד ממשקי האגודה. צבי היה לסמל של תקופה: אופן הקציר בחרמש, הנפת הקלשון הכבד אל על, הובלת הפרידות לרפת, בניית ערימת הזבל האורגני, החריש עם ביסוק, עבודה עם טוריה ומשדדה”.
יוסף תלמי: “צבי היה אחד מבין מעטים, שהניחו את התשתית לחקלאות בבית, בעמק וברוב חלקי הארץ. תשתית עליה קמה במשך השנים החקלאות המודרנית הברוכה, העומדת בשורה אחת עם המדינות המפותחות ביותר. הסכרים שלו בהשקיית התבואה – היו מעשי אומנות, אף טיפה לא יכלה לחלחל תחתיהם”.
עבד במרכז החקלאי באמצע שנות ה50- ועסק בקידום החקלאות בכל אזורי הארץ ובמשק המים של המדינה. צבי התמנה לנציב המים בישראל. במסגרת תפקידו העביר את “חוק המים” בכנסת. כאשר בוצע ארגון מחדש של מינהל המים, באופן שקיצץ בסמכויות הגוף הזה, הגיש צבי את התפטרותו (1960) לשר החקלאות משה דיין, שמיהר לקבלה. בהיותו נציב המים, הקים את מפעל המים הראשון במגזר הערבי. בכניסה לכפר ערערה הוקם פארק קטן ובו אנדרטה, כמחווה למפעלו של צבי.
שרול זמיר: “… ושוב שיחה באקראי, והפעם על זיקנה בקיבוץ. צבי דיבר על תביעתו להענקת פנסיה לחברי הקיבוץ, ועל זכותם להכריע היכן הם רוצים לבלות את שנות חייהם האחרונות”.
מאיר פעיל: “צבי סימל עבורנו אידיאל של אדם טוב לב, סבלן, נוח לבריות, הגון וישר, מין ‘כותל מערבי’ למצוקת הלב. היה אות ודוגמא של איש תבונה, של אדם שהצליח ע”י לימוד עצמי והקשבה – ממש אוטודידאקט – להיעשות מומחה בענייני חקלאות ומים. צבי גם סימל את איש העמל, בעל העקרונות, שאינו מתפעל ואינו מתבשם מכהונות רמות-דרג ומתפקידי יוקרה, אשר אינו שוכח לעולם לשוב לכור מחצבתו בקיבוץ…”.

דילוג לתוכן