נולד ב- 24.07.1937

נפטר ב-.9.7.2023

אב לעוזי דינה וטליה.

לזכרו של סדקו מאור

 

הספד לאבא

בלב כבד ובצער גדול נפרדנו אתמול מאבא. בן 86, כמעט, היה במותו.

חייו של אבא היו מלאי פיתולים ונקודות מפנה.

כילד קטן, שרד את השואה כנגד כל הסיכויים, עלה לארץ לבדו והתחבר שוב למשפחה ביפעת ולאביו, עבר המון מקומות ובסוף בחר להשתקע בבית אלפא. לאורך הדרך אבא אהב, התחתן וגם התגרש, וזכה להביא לעולם שלושה ילדים – שתי אחיותיי ואני, וגם לזכות בשבעה נכדים שהסבו לו אושר רב.

החיים הם שילוב של מה שהעולם מזמן לך, ולמה שאתה עושה עם זה. מי אתה בעצם. אצל אבא אפשר לסמן כמה יסודות מרכזיים שהגדירו את אופיו.

הראשון שבהם, ללא ספק, היה אופי ג’ינג’י אמיתי. צריך להכיר ג’ינג’ים כדי להבין במה מדובר. קצת קשה להסביר, אבל זה שילוב של עקשנות וההבנה שהדרך שלהם היא הכי טובה, או פשוט היחידה. אצל אבא, עם השינוי בצבע השער בא גם ריכוך כלשהו לג’ינג’יות.

קו נוסף שאיפיין את אבא הוא אהבת האדם באשר הוא אדם. במשך שנים אבא נהג לחבור ולהתחבר לזרים ולהפוך אותם לידידיו, לעיתים למשך שנים רבות. אבא היה פריק של מכתבים והירבה להתכתב עם אנשים מכל העולם. בין היתר כ”טריק” להשיג בולים… אבל בקטע הזה בולים היו רק תוספת. לדעתי, האנשים היוו מבחינת אבא כלי לאיסוף חוויות, בין אם בנסיעה בטרמפים כתפיסת עולם – לא היה מקום שאבא לא נסע אליו בטרמפים, ולא היה אדם שאבא לא תפס איתו טרמפ. אבא גם היה אבן שואבת ומקור משיכה לאנשים שהיו מגיעים לקיבוץ.

הנדיבות של אבא. למרות שהיה קיבוצניק רוב ימיו, ולכן לא עתיר אמצעים, אבא נהג לעזור לאנשים שנזקקו לכך. זה לא היה מתוך כוונה לטובה תחת טובה וגם לא מתוך רצון למצוא חן, אלא פשוט כי להבנתו נזקקו לעזרה.

חוש הומור. לאבא היה חוש הומור ג’ינג’י, ובצעירותו, וגם בערוב ימיו אהב והרבה לספר בדיחות.

בולים – לאבא היה אוסף בולים מפואר, עליו עמל במשך כמעט 80 שנה. כל אנשי הדואר ידעו לאסוף לו בולים, וגם אנשים אחרים עזרו להרחיב את האוסף. היה מחליף עם אספנים אחרים בשמחה, וגם את ילדיו ונכדיו ניסה לגרור לתוך העניין, ללא הצלחה.  תמיד שאלתי אותו: אבא, מתי תסדר את כל הערמות האלה? “בסוף אמצא את הזמן”.

השנים האחרונות של אבא היו מאתגרות ועמוסות. מחד, חיזק את הקשר עם ילדיו, שקצת דהה לאורך השנים. במקביל, בריאותו הלכה והתרופפה והגיל נתן בו סימנים שהלכו והעמיקו. לפני כשנתיים וחצי נכנס כדייר של קבע ברב-גיל. למרות חששות לא מעטים, הוא התאקלם במהירות ויצר קשרים עמוקים עם הצוות.

לפני שנה עוד הספקנו לערוך לו מסיבת יום הולדת 85, אליה הגיעו המשפחה שליוותה אותו לאורך חייו. את רובם כבר לא ממש זכר, אבל לא היה ספק שהמפגש עם אנשים עשה לו טוב בנשמה.

חיית חיים שלמים אבא, ועכשיו, עכשיו הגיע הזמן להיפרד.

נוח על משכבך בשלום. אנחנו נזכור אותך ונתגעגע.

עוזי

* * * * *

 

סדקו נולד בפריס ב–1937. ב-1940 נכבשה פריס ע”י הנאצים, ועל סדקו וחנה אמו עברו תלאות ויסורים. עם סיום המלחמה שבו חנה וסדקו לפריס. אברשה, אביו של סדקו,

שלחם במחתרת הצרפתית, התחתן עם אישה אחרת. הם התיישבו בנהריה ונולד להם בן – יונתן.

בשנת 1954 נסעו סדקו ואימו לביקור בישראל הצעירה. סדקו פגש את אביו וביקר את הדודים – הוריי, בקיבוץ גבת. סדקו החליט שהוא נשאר בישראל, ולמרות תחנוני אימו שיחזור איתה לפריס, הוא נשאר בארץ וחי עם משפחתי בקיבוץ יפעת.

לי הוא היה תמיד כעין אח גדול. הוא הגיע מהשפה והתרבות הצרפתית, ונשאר כל חייו נטוע בה, לצד העברית והישראליות.

סדקו ניסה לקרב אותי לצרפתית, אבל אני הייתי תלמיד גרוע וחסר כשרון והתמדה. לעומת זאת – את הזמרים והשירים הצרפתיים ואת ניחוח השפה והתרבות הצרפתית למדתי לאהוב. אני זוכר שבתות אחרי הצהרים בצריפו הלוהט, עם תקליטים של אדית פיאף ושארל אזנבור מתנגנים על הפטיפון שלו. לא הבנתי מילה, אבל אהבתי כל רגע. אני זוכר את בריכת דגי הזהב היפה שבנה על גת עתיקה וטיפח במסירות. והדשא מסביב לברכה שהיה למרכז מסיבות וחיי חברה תוססים, עם הרבה צעירים וצעירות, בני יפעת, מתנדבים ומתנדבות. הם שתו בירה ויין שקוררו במקרר של סדקו, שהיה המקרר היחיד בכל השכונה. הם דיברו ושרו ופלירטטו, בצרפתית ואנגלית וגם מעט בעברית וספרדית ואפילו בלי מילים. וסדקו כמעט תמיד במרכז.

אזכור אותך בגעגוע. נוח על משכבך בשלום סדקו, אחי האהוב.

אודי (אח מאמץ ביפעת)

 

* * * * *

שאלו אותי אתמול: איך אפשר לסכם חיים של אדם ביום? איך אפשר לתמצת את כל מי ומה שהיה לכדי כמה דקות? אבל אי אפשר. אי אפשר לקחת איש שהיה עולם שלם, ששרד כל כך הרבה, שבא ממשפחה של אריות לוחמים, הרפתקן, פיקח וכל כך מיוחד, על כל המשתמע מכך, ברגע אחד ככה לסכם.

זה לא שהוא מפסיק להיות, הוא תמיד ולנצח יהיה סבא שלי. הוא תמיד יהיה האיש שלימד אותי לירות בחץ וקשת, שלימד אותי לשרוק. האיש הזה שחימם את המים של התה במיקרו, ואהב את הפיתות יותר אחרי שהפשירו מהמקפיא.

וזו לא הפרידה שרציתי. וזה מכעיס וזה כואב, להגיד שזה מבלבל זה understatement. כי אני חושבת על האיש שהיה חזק וכל יכול, שהיה כנראה האדם העקשן בעולם. שלימד אותי צרפתית ותמיד דקר אותי עם הזקן, וגילח אותו רק בשבילי. כי שתי נשיקות על הלחי זה חובה, ואידית פיאף זו הדרך הכי טובה ללמוד צרפתית. אז אני לא. אני לא חושבת שאני יכולה לסכם את החיים שלו ככה.

אז אני אנצל את ההזדמנות להגיד את כל הדברים שרציתי לומר לסבא.

קודם כל, אני רוצה לומר סליחה, כי פספסתי את ההזדמנות האחרונה להגיד לך להתראות, כי פספסתי כל כך הרבה הזדמנויות לבקר.

וכשעברתי לצרפת חשבתי שתהיה הכי שמח וגאה בעולם, אבל כבר אז לא כל כך היית אתה, אני מניחה שזה פשוט היה ההתחלה של הסוף, לא שאני הבנתי. ניסיתי לספר לך ואני חושבת שכאשר לא הבנת, זה פשוט קצת שבר לי את הלב. אז נהיה לי עצוב לבקר, וזה נהיה עוד יותר קשה, פתאום אתה לא זוכר ולא מזהה ומתקשה לדבר, לא כל כך ידעתי מה לעשות. ויש בינינו שהיו חזקים, שבאו בעקביות, ותמכו בכל שלב.

סבא, לא באתי כי היה לי קשה, כי התגעגעתי לאיש שהכרתי כשהייתי קטנה, תמימה מספיק להאמין שעוד תהיה לנצח. היה לי קשה להחליף את הזכרונות של האיש החזק, זה שסחב את כל העולם על הכתפיים, החכם שלימד אותי כל כך הרבה על פאזלים ומספרים, הסבלני וידידותי לסובבים בדרכו המיוחדת שלו.

להחליף את כל זה באיש שראיתי כשבאתי לבקר באפריל היה לי קשה. פתאום דיברת רק צרפתית, ולא זיהית אותי בכלל. ואנוכית כמו שאני, בחרתי לברוח. אני מצטערת סבא. אני מצטערת שלא באתי בשישי ובכל ימי השישי הקודמים.

אם הייתי מקשיבה כשהייתה לי ההזדמנות, הייתי יכולה לספר יותר את הסיפורים שלך, ההרפתקאות והחוויות שהיו, ולא חסרו. אף אחד כאן, או בשום מקום אחר בעולם, לא יכול להגיד שהיית איש משעמם. אבל כל מה שנשאר לי לספר זה על האיש שהיית כלפי, כי זה מה שאני יודעת.

היית סבא טוב, ודאגת לי המון. אם זה בדברים שלימדת אותי, מציד דובים ועד סודוקו ועל הסרטים הטובים ביותר (Taxi לסקרנים). תמיד ידעת לקבל אורחים, כשבאתי לבקר עם חברה, קיבלת אותה כבת משפחה, והיא עדיין זוכרת ומעריכה אותך, גם עם מי שהיה אז בן זוגי, בלי שאלות ופרצופים, פשוט קיבלת את כולם באהבה, ואני מקווה שזה משהו שלמדתי ממך. ואפילו את העקשנות הבלתי נדלית שלי קיבלתי ממך, כי ג’ינג’ים באים עם אופי, וזה עובר בדם. מהערכה לטבע ולמוזיקה ודרך סקרנות טבעית שהייתה בי תמיד (וחיבה עמוקה לגבינות), אפשר בכל רגע לראות אותך בי, ועל זה אני רוצה לומר לך תודה. ואל דאגה, לקחתי גם קרם הגנה.

עדן (נכדה)

* * * * *

 

באתי להיפרד ממך, אח יקר, בפעם האחרונה. נפגשנו לראשונה בתל קציר, כאשר הייתי בן 15 ואתה בצבא. האבא המאמץ שלי – הוא אביך – הביא אותך אלינו לנהריה ואמר לי: “תכיר את האח החדש שלך”. מאז התהדקו הקשרים ולאט לאט למדתי להכיר את אחי החדש.

בחור עם עקרונות, ידע רב במכלול נושאים, בספרות בפוליטיקה, במדע – וכל זאת ללא השכלה פורמלית, אלא מלימוד עצמי. היית סקרן מושבע, תולעת ספרים, מהם שאבת את הידע העשיר שלך.

במהלך השנים הצלחתי לעמוד על תכונותיך האופייניות: מעל לכל אדם ישר, הגון, עם לב רחב ששמח תמיד לחלוק עם האחרים את המעט שהיה לו כחבר קיבוץ. הכנסת האורחים שלך נשאה לה כנפיים אף מעבר לים, ומתנדבים בקיבוץ תמיד מצאו אצלך קן ובית שני.

למרות היותך איש קיבוץ מושבע, עם עקרונות של הקולקטיב והשיוויון המוחלט, נותרת בנפשך צרפתי עם הערצה לצרפת ותרבותה. המבטא הצרפתי נשאר טבוע בלשונך, גם בעברית, ואף ששלטת באנגלית, וכמובן בעברית, הספריה הענפה שלך רובה ככולה הייתה בשפה הצרפתית.

עם השנים היכרותנו התחזקה והתבטאה במפגשים משפחתיים תכופים, החלפת ספרים, ומאוחר יותר – מפגשים עם ילדינו – שתי בנות ובן אצלך; ושתי בנות ובן אצלי. באופן פלאי ולא מתוכנן, השמות של ילדינו כמעט זהים: דינה אצלך – דפנה אצלי; עוזי אצלך – ועוז אצלי; טליה אצלך ואצלי.

את ילדיך גידלת לתפארת, לעיתים בנוקשות, אבל תמיד באהבה ונתינה ככל שיכולת. עובדה היא שהורשת להם רבות מתכונותיך, לרבות יושר, הגינות, וחביבות יתרה.

טוב ליבך והרצון להביא אושר ושמחה לסובבים אותך, הינם מהמאפיינים הבולטים שבאישיותך, וכך גם נזכור אותך.

היה שלום סדקו היקר, נוח של משכבך בשלום,

שלך, יונתן