נולד ב – 25.11.1970
נפטר ב – 7.2.1974
בן לאסתר ואביק
אח לרונית, אילן, אורן וארז.
נכד לשושנה ופישל טוכמן.
נכד ליעל ועמוס מכלוף.

נפטר ממחלה, והוא בן שלוש שנים בלבד.
כתבו שושנה ופישל, סבתא וסבא:
בפרוץ מלחמת יום הכיפורים מלאו לנועם שלוש שנים.
ילד חכם ונבון היה. אביק גוייס למלחמה וכל התקופה הזאת היינו חוששים –
שרק לא יתייתם נכדנו.
לא העלינו בדעתנו שיקרה אסון לו עצמו – וההורים יהפכו לשכולים.
נועם חלה במחלת דם ממארת ונפטר ביום החמישי למחלתו.
עוד הצליח אביק להיפרד ממנו, בשעות האחרונות לגסיסתו.
ילד חמודות שלנו – ארשנוך לעד.

כתבה אסתר:
נועם שלי שתי מילים שטמנו בחובן כאב כל כך גדול שלא יכולתי להכיל ,זה היה או להיות או לחדול . בחרתי להיות! להיות משפחה נורמלית שמחה . לקחתי את הכאב ובניתי סביבו חומה בצורה בלי חורים העיקר לא להרגיש ,רק לפעמים בלילה הכאב הזדחל החוצה אז הוספתי עוד שיכבה ועוד שיכבה וחשבתי שהצלחתי ,ואכן הצלחתי. עד לפני שנה ,פתאום בלי להבין מאיפה זה בא ,המבצר התמוטט ומוטט אותי פיזית ונפשית, הכל פרץ החוצה בעוצמה שכבר לא יכולתי לה. כאילו אמרת לי נועם שלי “גם אני שייך למשפחה המפוארת שהקמתם גם אני רוצה להיות חלק” ואכן במהלך השנה עם הרבה עזרה מאנשים טובים כמובן מכולכם במיוחד ממך אישי האהוב לאט לאט התיידדתי עם הכאב אפשרתי לו להיות חלק ממני ולהפוך אותו לגעגוע אין סופי. אני פשוט רוצה שתזכרו שהיה לכם אח וגם דוד שאיננו אתנו בגופו אבל ברוחו תמיד יהיה חלק מאתנו. יהי זכרך ברוך.
אימא

מלים של רונית באזכרה של נועם 7.2.10
אני משחקת עם המנעול שמרוב שנים משתחרר ונופל בקלות לאדמה . פותחת את השער שנענה בחריקה וזוחלת פנימה אל המחילה בשקט ובשלווה מבקשת למצוא שם רגעים ,ללקט ולאחות קרעים לצרף מחשבות, לזהות כתמים של רגשות שיבשו זה מכבר . לחפש ילדה לאחוז בידה ולהוביל אותה מעט ,להוריד אותה מההר לאט , כמו אז לפני שנים בט’ו בשבט…. ביום שהבטיחו לה שהרפואה כל כך מתקדמת שלא תדאג, והיא לא דאגה ולא ידעה שהאח שלה ,הקטן , כבר שקע בתרדמת.
אבא ואמא אהובים ויקרים שלי (אז והיום ) שההעלמות הפתאומית הזו של הילד הקטן שלכם ושל האח הקטן שלי דחקה אותנו חזרה למבנה של משולש –אומנם עצוב ,שוקט,מיותם. אבל למרות הבלבול וההלם שהכאיב בצלעות(מעצם טיבעו של משולש),היה יציב דיו כדי להמשיך ולקיים אותנו ,לפחות עד שאילן נולד ,בתזמון שעבורי היה משול לנס . להופעה שלו ולנוכחות התינוקית שלו היתה השפעה משככת ומרפאה , שגרמה לי לאושר גדול.
במתמטיקה של ילדה בת עשר נעשה פה קיזוז של מי שהיה במי שעכשיו יש! לפחות כך ביקשתי לארגן את המציאות אז! לא רציתי לשמר את הזיכרון של נועם ובמידה רבה למשך שנים נטשתי אותו. הזיכרון היה צורב מדי ,זיכרון המגע הרך ,החיוך ,תחושת הערך והחשיבות שליוותה אותי כאחות גדולה לאח קטן . זוכרת תחושה עמומה של ילדה שמצטערת נורא שנמנעה מאמא הזכות לאהוב.
כשנועם מת ,האהבה אליו מתה איתו.כאבתי את זה באופן אישי בטח קיוויתי שמשהו מזה יישאר וישמר ואולי יעשה מן shifting אלי. עכשיו טוב! טוב לי פה , במחילה ,במחילה , מוקפת במשפחה שלי שהיא סוג של גנרטור שמייצר אור וחום ואהבה .ללוות את אמא האמיצה והחכמה בזיכרונות מאז ללא חשש , בשקט ,ביחד , בהקלה גדולה, ובנועם .

כתבה רינה שוהם:
רק לפני שלוש שנים ורבע שמחנו כולנו בהיוולד נועם, תינוק רך ועדין,
שקט ונוח. כולנו ראינו בשמחה את התפתחותו התקינה,
ובכל זאת כל התקדמות משמחת לוותה גם באיזו חרדה.
נועם מתחיל לדבר יפה ונכון,
ואז כבר ברור לכולנו כי הוא ילד נבון,
מרוכז מאוד. משחק יפה, מקשיב לסיפור ונהנה ממנו.
נועם הטוב, נועם הצדיק, אהוב על ההורים ועל המטפלות בבית.
והנה לפתע, בלי כל אזהרה, נלקח מאיתנו בפתאומיות כה אכזרית.

9.2.74

אסתר ואביק יקרים !

זאת הפעם הרביעית שאני מנסה להעלות בכתב, את מה שאני מרגישה, כלפיכם, וכל זה כל-כך קשה, הכאב כה גדול, שאיך שלא אביע אותו, זה לא יהיה מה שאני מרגישה באמת. ליוויתי אתכם קצת בשנה הראשונה של נועם, כמה חרדה ודאגה הייתה בליבכם, והנה הכל עבר והסתדר, נועם גדל, התפתח והיה ילד חמודות, באיזה גאווה הייתה רונית לוקחת אותו, כל יום אחה”צ לחדר, עיני שניהם היו קורנות, וכשהייתה פוגשת בי לפעמים, לא הייתה פוסקת מלספר לי את הבדיחות שאמר לה בדרך.

ואתה אביק, זוכרת אני את התמונה, בחזרך מהעבודה, מלוכלך ועייף, והנה הילד רץ לקראתך, וכאילו נמוגה כל העייפות של היום, העיניים מאירות והזרועות נפתחות, ואתם שניכם כאילו בעולם אחר, שהוא רק שלכם.

אני יודעת ששום דבר בעולם אינו יכול לנחם אסון כזה, רק רציתי שתדעו, שאני כואבת אתכם מרחוק, והכאב חזק לא פחות, מאשר אילו הייתי אתכם עכשיו בבית, ואולי אף יותר חזק, כמה הייתי רוצה עכשיו להיות לצדכם וקצת לעזור. ואם לכם לא הייתי מביאה הרבה עזרה, לפחות לרונית, שאני מתארת לי קיבלה את הדבר הכי קשה שאפשר.

תהיו חזקים ותשמרו על רונית.

ואם תוכלו בעוד כמה שבועות או חודשים, כתבו שתי מילים, שנדע שאתם בסדר.

בידידות רמה ודניאל.