נולד: 1935
נפטר: 2026
היה נשוי ליהודית עופר
אב לטל, פז, חן וגיא.

לזכרו של מייקל עופר

תודה לכם, חברים יקרים, שבאתם מכל קצוות הארץ ללוות את מייקל אהובנו בדרכו האחרונה.
תודה מעומק הלב לכל מי שליווה אותנו לאורך השנים – ללנה, ד"ר לב ולצוות המרפאה, לאנה המטפלת המסורה, לד"ר סולימאן, לאנטואן ולג'אודת שטיפלו במייקל ברגישות ובאהבה, לרינה גוטמן ומגנניה, לצוות המטבח, כל הקרובים והחברים שהיו לצידנו ברגעים הקשים. לכל מי שהכין את השטח והמועדון ללוויה.

"מה אומרות עינייך" השיר שכתב יצחק שנהר לאילזה אמא של מייקל.

מייקל אהוב שלי,
היית החבר הטוב ביותר שלי, היינו שותפים בבניית חיינו ומשפחתנו 66 שנים.
אבא מסור לארבעת בנינו וסבא אוהב לששת נכדינו.

ביתנו היה פתוח. תמיד היה בו מקום לעוד ילד מחברת הנוער, למתנדב, לחייל בודד או לאדם שהיה זקוק למשפחה. כך חיית – תמיד ראית את האדם שמולך.

לפני 56 שנים איבדנו את בננו הבכור טל. הכאב ליווה אותנו כל חיינו.
לא התגברת על האסון כל חייך.

נולדת בברלין בשנת 1935, שנות עליית הנאצים לשלטון. המשפחה התפזרה בכל העולם. הוריך הגיעו לירושלים רח' עזה 15. למדת בגימנסיה רחביה, בגיל 10 המורים אמרו לאמא שאתה מאד נחמד, אבל לא לומד. הציעו לה להעביר אותך לקיבוץ, שם לא לומדים עברת לבית אלפא.  הצטרפת לקבוצת דרור, היה לא קל לילד בורגני מבית ליבראלי, להצטרף לקיבוץ של השומר הצעיר. הקליטה לא הייתה רגישה.
על ילדותך כתבת בספרך "האב, הבן ורוח החופש".

כל חייך עסקת בחינוך ובנתינה. היית מדריך, מורה, מנהל, שליח בטורונטו, ובקיבוץ מזכיר ותפקידים רבים. יותר מאוחר עברת לעבוד ולנהל במכללת אורנים.
שמרת על הקשרים שיצרת במקומות עבודתך לאורך שנים רבות.
אהבת אנשים וידעת להקשיב, לכבד ולאהוב ולהציע פתרונות.

היית אדם חכם, ישר וצנוע. בעל חוש הומור נדיר, שהצליח להעלות חיוך גם ברגעים הקשים ביותר. היית שחקן מלידה, התיאטרון הפסיד ואנחנו הרווחנו. אהבת לכתוב, לשחק, לחשוב ולתרום, ותמיד האמנת שלכל אדם מגיע יחס מכבד.

רצונך היה להישאר בבית עד סוף ימיך. עשינו כל שביכולתנו למלא את משאלתך. ואם היו רגעים שבהם לא הצלחנו – אני מבקשת ממך סליחה.

מייקל שלי,
תודה לך על החיים שחלקנו. על המשפחה שבנינו.
תודה על האהבה שהענקת לי ולכולנו.

וכשאסתכל על ילדינו ועל נכדינו, אראה גם אותך, ממשיך לחיות בהם, ובכולנו.
נוח בשלום, אהוב שלי. תמיד תהיה בליבי.

יהודית

 

אבא מייקל שלי

אבא, שאני רואה את העולם גבוה מהכתפיים שלו,

שמספר לי אין ספור סיפורים

על דני ושמואל, וטובים ורעים.

אבא שכאשר יש לי קושי – ואין שום פתרון

הוא ממרגיע ומצליח לפתור את הכל:

כשאין מי שילמד אותי פיזיקה מוגברת – אבא מוצא.

כשצריך להתייעץ עם מישהו על כל עניין – אבא ימצא עם מי לדבר.

אבא כשהדברים מסביב עצובים –

הוא יודע להצחיק ולהכניס את הכל לפרופורציות.

שיודע תמיד מה חשוב. שמסוגל לראות הכל מלמעלה, בגדול.

שרואה את האופטימי, את הפיתרון.

שאפשר לדבר איתו על הדברים הגדולים והדברים הקטנים.

וההבנה שלו תמיד תהיה מחוברת לנפש האדם.

שיודע להציג, לשחק ולהסביר כל אדם

שמוצא את המצחיק בכל דבר.

שהוא הסנגור של כל אחד.

שנלחם בחירוף נפש נגד כל עוול או חוסר צדק כלפי מישהו.

אבא שלפעמים עומד על הבמה ומצחיק את כולם

ולפעמים קורא יזכור.

ולפעמים אומר בשיחת הקיבוץ את הדברים הלא פופולריים – אבל מצליח לשכנע..

ולפעמים נמצא בשיחה אישית, ארוכה עם מישהו .

אבא שמרגיע כשקשה

שמדבר ונלחם במקומי כשאני לא מעיז.

שתמיד מתווך ומפשר.

ובכל מצב ובכל מחלוקת הוא תמיד מזכיר :

"צריך להגיע להסכמות".

אבא שהוא איש של חופש, של מותר,

של כיף ופינוק שלא מתנצלים עליו,

לצד מיטתו תמיד ערמות של ספרים.

והמילים שלו כאילו מגיעות מתוכם.

קשה מאוד להיפרד

קשה מאוד להגיד שלום

אוהב אותך.  תלך איתי לכל מקום.

גיא

 

הי אבא,

אמא אומרת שכשמישהו חי עד גיל כזה והשלים את כל מעגל החיים,

אז ההלוויה שלו לא צריכה להיות משהו עצוב – אלא חגיגה של פרידה .

והאמת – שאני מסכים איתה.

אבל עדיין, כל הרגשות מתערבבים – יש הרבה עצב בפרידה.

וחביבי –

הכנת אותנו לרגע הזה הרבה פעמים בחיים

כבר מגיל 50 וקצת, היית עושה כל פעם איזה קונץ פעם התקף לב קטן, איזה התקף אסטמה טוב, החלפת ירך בהרדמה מלאה, ניתוח מעקפים ועוד כל מיני מרעין בישין .

אבל וואלה – הצלחת ועברת אפילו את גיל 90

אומרים שלהצלחה אבות רבים – גם לך. ליטרלי…

האב המקורי – ד"ר וולטר הירש, שגידל אותך ואת דוד תומי ('הדוד מאמריקה') עוד מברלין

יצחק שנהר – בעלה השני של אמא שלך, האבא של דוד יובל המצחיק, שהיה סופר ומשורר

סבא שמעון – אבא של חנה, דני וטבעונה המקסימים ובעלה השלישי של אמא שלך שידע לעשות קסמים

היו את האבות המאמצים בקיבוץ – מוסא, שלמה ואיטצ'ו.. .

ובסוף הגיע גם פרידל שעליו גילית כשאתה בן 70, חסיד אומות עולם, סופר ומחזאי, בן של מחזאי מוכר שממנו קיבלת גם את הגנים שהיו מנת חלקך כל החיים, וגם שתי אחיות נוספות שלא הכרת

עד אז – מאדליין המקסימה שמרגע הגילוי נשמר קשר רציף בינכם ממש עד היום,

וג'ודי שקיבלה את זה בפועל רק לפני פטירתה .

כשאספת את כולנו לספר לנו על התגלית – צחקתי המון, כי בשנייה אחת נפלו כל האסימונים.

עוד בגיל 10 נשלחת ל'גלות' מבית בורגני ובוהמי בירושלים –

היישר לקיבוץ א' הקשוח של השומר הצעיר,

הסבירו לך שאתה פשוט תלמיד גרוע – ושבגלל זה אתה מתאים לקיבוץ.

ובאמת, תמיד אהבת לספר איזה תלמיד גרוע וחולמני היית.

היו לך המון סיפורים מצחיקים-עצובים על הילדות בין הצברים הקשוחים,

למשל, אותו סיפור אייקוני – שבו ההורים שלך קנו לך אופניים והביאו לך אותן לקיבוץ,

והקיבוץ דרש להכניס אותן למחסן של כל הילדים – כי הכל שייך לקולקטיב,

אבל לך בסוף לא נתנו לרכב עליהן – כי לא עברת את מבחן הרכיבה שעשו לך…

ואתה קמת משם, התפתחת, היית למורה ומחנך, לשליח של התנועה, חינכת נוער,

ואח"כ גם מנכ"לת הרבה שנים ב'אורנים', המכללה למורים .

את האירועים מהילדות הפכת לסיפורים מצחיקים שהיית מספר אפילו בקיבוץ בחגים,

ותמיד ייעצת ושמרת מקום בלב לכל אלו שנמצאים ברגעים קשים .

אפילו היית צמחוני הרבה שנים, כי אחרי שניהלת את הדיר – ריחמת גם על הכבשים…

והרחבת את זה גם לנכדים.

אם היינו מנסים לחנך אותם קצת מדי פעם – או לא לתת להם משהו,

הם ידעו לאן ללכת, היכן שוכן המציל שלהם,

ואח שלי, שקיבל ממך את הכישרון להיות מצחיק , גם כתב עליך סיפור קצר בחרוזים –

ה SABA-MAN – הסבא הגיבור שמציל ילדים מהורים רשעים שלא נותנים להם ממתקים.. .

כילדים חיינו בשני עולמות שונים – שני יקומים מקבילים :

עולם אחד – הבית, העולם הקיבוצי, עם הלינה המשותפת ועבודת הידיים שגדלנו לתוכה,

עם האופי החקלאי המעט נוקשה, החברה הקולקטיבית והחיבור לאדמה.

ובצד השני – העולם של אמא שלך בירושלים עם האופי ה'יקי', הבוהמי, התוסס, האינדיבידואלי.

עם המשפחה המגוונת והסיפורים המרתקים שהגיעו עם ריחות וטעמים מכל רחבי העולם הגדול .

עם מסיבות, אורחים ודמויות צבעוניות ומעניינות ומקומות שהכרנו מהעיתונים.

וברקע תמיד הייתה התאונה – התאונה שבה נהרג טל, אחי הבכור .

כשהייתי ילד – כמעט לא דיברתם אתי עליה, אבל היא הייתה בכל מקום.

למדתי עליה בעיקר מספר הזיכרונות שעשיתם לטל,

אחרי שלמדתי לקרוא, הייתי מתגנב לספריה שהקמתם –

לוקח את הספר שכתבתם לזכרו ומנסה להבין מה קרה שם, קורא ובוכה

רק שנים אחרי, דיברנו על זה, וגם על הקושי בתקופה של אחרי התאונה – אתה מעולם לא סלחת לעצמך.

בספר שכתבת – כתבת על זה בפתיחות שכל כך אפיינה אותך.

וידעת גם לחיות את החיים – והיית איש של אנשים

שרת ב'אירוסים' לאורך שנים – בניצוחו של רפי פסחזון ובהמשך עוזי אסנר .

כילדים הצטרפנו אליכם לנסיעות להופעות ברחבי הארץ, פעם אצל 'החתול שמיל' ופעם עם נעמי שמר…

והרמת הכוסית שייסדת עם יוסי ושקיימתם עם עוד חברים לאורך הרבה שנים.

ואהבת לשתות ויסקי טוב או להכין קפה מיוחד במכונה,

לטפל באקווריום שלך עם הדגים, ולקרוא הרבה, ולכתוב יפה

ובחגים של הקיבוץ – היית על הבמה, מנחה, מציג, שר ועושה קטעים .

ואהבת לשחק עם הנכדים בכל מיני משחקים.

היה יוצא ממך השחקן, הילד המשתולל שאוהב לעשות קונצים.

והיו לך את החברים הטובים ששמרתם על קשר לאורך שנים,

ושהגיעו לבקר אותך, גם כשהיית במצב קשה בחודשים האחרונים .

בשנים האחרונות,

כל כמה חודשים היית דועך ונחלש מחוסר ברזל

ואז כמו דרקולה – מקבל איזה עירוי דם טוב,

וחוזר לחיים לעוד כמה חודשים.. .

אולי קוראים לזה 'שיבה טובה', אבל השנה האחרונה הייתה ממש

'פיכסא' כלשונך. איבדת משקל, והיו כאבים, והתרופות טשטשו אותך,

עדיין היו רגעים של נחת ושל אושר, אבל הם הלכו והתמעטו.

זה היה קשה ועצוב לראות –

ואמא הגיבורה התמודדה עם זה יחד עם אנה המקסימה לאורך המון זמן .

והצלחת לסיים את השנה האחרונה בבית, מוקף במשפחה ובאהבה,

והיה לנו זמן להיפרד ממך – ולומר לך תודה .

אז באמת היו לך חיים מלאים ומגוונים, ונגעת ממש בהכל –

בעבודה קשה, בהרפתקאות, בהצלחות, בטרגדיות, בעצב אינסופי, בהמון שמחה, בהמון אהבה,

חיים עם הרבה צחוק וצבעים ועם משפחה וחברים טובים על אמת

ונראה לי שמגיעות לך כל הנקודות, ועכשיו אתה עובר לשלב הבא…

אוהב אותך דרך כל המימדים אבא שלי

עצוב לי ושמח לי, בו זמנית

אבא / סבא / בעל – שכולו לב אחד גדול

מבקש סליחה שלא הצלחתי לעזור ברגעים קשים

אומר לך הרבה תודה שהיית אבא שלי

היית אבא מקסים ומגן ואוהב תמיד בלי תנאים

נתת לי לדעת שתמיד תעמוד מאחורי, בכל המצבים

הרבה תודה שהיית סבא נפלא לילדים שלי

חותן מגניב במיוחד לזוגתי

בן זוג מדהים (אם כי די מעורר דאגה) לאמא שלי

ופשוט אדם טוב ומוכשר עם לב זהב – ממש כמו בברכות של הילדים

היה שלום אבא יקר, וד"ש לכולם –

לטל, לסבתא ולכל המשפחה והחברים שלך שאהבת ושכבר הגיעו לשם

וכמובן גם לפפסי המתוקה

שבטח מחכה לך בכניסה לעולם הבא,

מקשקשת בזנב בשמחה

לכבודך

היה ממש כייף איתך בחיים

ובשם אבא –

אני מבקש לומר תודה לכל החברים הטובים ובני המשפחה שדאגו לו,

ושהמשיכו לבוא ולפקוד אותו גם בימים הקשים ,

אתם פשוט אדירים !

חן

 

אני רוצה להודות שהתלבטתי הרבה אם לדבר, אפילו עד לשנייה האחרונה. אני איתי, הנכד של סבא ואני בן 22.

אני מסתכל סביב ומרגיש שרבים מכם ליוו את סבא יותר זמן ממני ומכירים אותו טוב יותר. אם כך, שאלתי את עצמי, מה לי יש להוסיף על הדברים שאתם יודעים בעצמכם?

הבנתי שאני קיבלתי גרסה שונה ומיוחדת של סבא כי אני הייתי הנכד שלו. אני זכיתי בסבא הזה וקיבלתי אותו בצורה שאף אחד מכם לא מכיר. היום חשוב לי לשתף איזה סבא הוא היה.

הדבר המשמעותי ביותר שסבא עשה עבורי הוא ליצור מקום בטוח. לכל אחד בילדות חשוב שיהיה מבוגר שיכול להישען עליו. הילדות לא הייתה תקופה קלה לי, הגעתי לבית ספר חדש, היו לי מעט חברים ולא הסתדר לי עם בנות כמו שהיום. סבא היה הבן אדם היחיד שגרם לי להרגיש שאני בסדר ושאין לי בעיות. בשיחות משפחה דיברנו הרבה על אילו מגמות אבחר, איפה אלמד, לאן אתגייס וזה היה מלחיץ אותי. סבא תמיד גונן עלי, הוא תמיד היה אומר 'אוי, תרדו ממנו' בא אלי ומסביר לי שכל דרך שאבחר תהיה בסדר. מאז כשאני שומע את הצירוף בית אלפא אני לא חושב על קיבוץ. אני חושב על בית חם ואוהב שבו אני יכול להיות משוחרר ולהוריד מגננות.

אני מאוד אהבתי אותו, בטירוף. אני זוכר לפני שגרתי בבית אלפא כשהיינו מבקרים, איך הייתי מחכה שסבא יקום לקפה של שעה 16:00. שעות הייתי יושב ומחכה לטקס הקבוע שבו היינו מדברים.

רוב הזמן הייתי בתפקיד הטכנולוג הראשי של סבא. כל שבוע הוא היה אוגר שאלות והיה מבקש שאסביר לו דבר דבר. סבא מזכיר תמיד שהוא לא היה תלמיד מעולה… היינו מתקדמים לאט אבל סבא היה סבלן עניו ולקח אותי ברצינות.

אם עד פה היו הזיכרונות אני רוצה להגיד מה אני לא זוכר בכלל בסבא. אני אף פעם, מיום הולדתי, לא זוכר את סבא כועס. לא עלי ולא על אף אחד אף פעם. סבא היה תמיד חיובי, אני אפילו לא זוכר את סבא מדבר בשליליות. הכי משמעותי לי היה שלסבא תמיד היה זמן בשבילי, הוא אף פעם לא נפנף אותי והיה מקשיב לי עד הסוף (מה שהיה לי מאוד חסר בחיים).

אני רוצה להכריז שאני חושב שאני גיליתי את הסוד של סבא מייקל. השקעתי המון מחשבה על מה הפך אותו לסבא הכי טוב בעולם. בשבילי זאת הייתה תכונה אחת שהייתי זקוק לה והיא – חמלה.

חמלה היא הבנת הסבל האחר שמלווה ברצון ובטוב לב לעזור. בשבילי זה להתייחס אל אנשים כאל בני אנוש שעושים טעויות, להבין, לסלוח ולהעצים.

לסבא הייתה נקודת מפנה משמעותית לאור הילדות הקשה שלו. בגיל עשר הוא הופרד ממשפחתו ועבר לקיבוץ כתלמיד חדש ממשפחה בורגנית. אני בטוח שלסבא לא היה קל, הרגיש בודד ולא רצוי. אפילו הוא בעצמו סיפר שהמשפחה המארחת שלו הדיחה אותו כי לא הייתה לו תדמית טובה לאח בכור. בן אדם לאחר אירוע כזה עומד בפני צומת שקובע איזה רגש ישתלט עליו – המרירות על חוסר ההוגנות והחיים הוורודים של ילדים היום, או החמלה מתוך ההבנה האמיתית של סבל ורצון לתקן את העולם ולגמול אותו מרגשות כאלה. סבא בחר נכון והפך לדמות שאני עד היום מעריץ. אני זוכר בקורס מפקדים ששאלו אותנו מי היה המודל לחיקוי שלנו תמיד הייתי בוחר בו.

לכן, לא מפתיע אותי שסבא היה מורה מעולה, מנהל מכללה מוצלח ואבא מדהים. לא מפתיע אותי שהוא היה אבא לשלושה בנים מוצלחים שאני כל כך מעריך. דוד גיא גדל להיות אדם אינטליגנטי מצחיק ונעים. דוד חן הוא כריזמטי חברותי ומנהיגותי. ואבא שלי האיש עם הכי הרבה אהבה שאני מכיר שעבד קשה כל חייו בשבילי.

זה לא טבעי לאנשים רגילים להיות כאלה אבל ככה סבא היה. בלעדיו לא הייתי מי שאני היום ואני יודע שאני לא היחיד שהושפע ממנו.

סבא, הלוואי שיום אחד יגיע, אגדל משפחה בבית אלפא, ואהיה הסבא לנכדים שלי כמו שאתה היית בשבילי.

איתי

 

אני מודה לסבא על כל פעם שהייתי לבד,

אז הוא היה משחק איתי.

כשאף אחד לא רצה לשחק איתי משפחה,

הוא תמיד שיחק איתי. אני הייתי האחות הגדולה והוא האח הקטן והבעייתי.

כשהייתי באה אליו לעשות לו מופע התעמלות קרקע,

הוא תמיד הסתכל עליי ומחא לי כפיים.

וגם כשהוא בקושי יכל ללכת, הוא התאמץ בכל הכוח שלו לשחק איתי.

הוא תמיד היה שמח שהנכדים באים אליו לבקר,

ואני מאוד מודה לו על זה ואתגעגע לכל הרגעים האלו.

מיה

 

מייקלי.

חבר שלי. חבר של החיים.

הסוף היה ארוך.  . אבל את הסוף לא בוחרים…

בין שקט לשקט., בהפסקות של פתיחה ועצימת עיניים

היה אומר לי :

אני לא סובל.

והכי טוב שהילדים באים, הנכדים, הנכדות, המשפחה שלי איתי…כל הזמן איתי..

וזה הכי טוב…

נפגשנו לראשונה בבית הרב בעפולה. מייקל ויהודית, גדי ואני. מתחתנים.

איתי מגיעים ההורים . עם מייקל אמו.

ההורים של יהודית לא באים.

בבית אלפא לא  מתחתנים ברבנות…יש עקרונות!

שנתיים לאחר מכן,  כשאנחנו בגן שמואל, גדי מודיע לי שעוברים לבית אלפא ,

אני מרימה ידים .

מגיעים לכאן . ואני לא מכירה אף אחד.  ואז, ברגע של מפגש מזדמן ליד חדר האוכל . מייקל עובר לידי ואומר לי.

אל תהיי עצובה. גם אני ילד חוץ.   מתרגלים….

מאז הפכנו לחברים הכי טובים.. וכן, גם אני התרגלתי..

ולמרות שהיה ילד חוץ, הפך מייקל להיות אחד ממטביעי החותם על החברה הבית אלפית הנוקשה.

היתה בו המון חוכמה, תבונה רגישות  והבנה  לתהליכים החברתיים המורכבים העוברים על הקהילה התוססת שלנו.

היתה לו יכולת הקשבה סבלנות ולב גדול  לקבל את האחר, להבין מצוקות, לתמוך ולעודד…

כל כך הרבה פעמים לאורך החיים, הצליח לפתור בעיות בין אישיות או מוסדיות- גם כשהיה ניראה כי הכל אבוד…

היה מחנך נהדר. מבין ללב חניכיו המתבגרים במוסד.

אין ספור פעמים עמד יחד איתם מול הורים קפדניים או החלטות קיבוץ נוקשות , עוזר, יועץ ומקדם הבנות.  ומצליח להרגיע סערות משפחתיות או חברתיות..

אל מייקל תמיד אפשר היה לפנות שהיה קשה או שמשהו הסתבך…

ידע לתת עצה,

ולמצוא את הדרך לפתרונות חכמים.

והיה האסון הנורא ההוא, שטל נהרג ויהודית נפצעה. איך מתרוממים ממכה כזו. מייקל אוסף כוחות, מצליח להרים את המשפחה. גם שהעצב והכאב כל כך קשים. קשים מנשוא..

אהב ללמוד, לרכוש ידע להתקדם, לא בכדי הפך לאחד ממנהלי ומקדמי סמינר אורנים.

ועל יכולת הכתיבה שלו יעידו שני ספריו המרתקים.

חוש הומור מפותח היה לו – עוד תכונה  נוספת שעזרה המון ברגעים קשים..

כילד חוץ שונה ואחר, עם התשלובת וההשפעה של שנות החינוך במוסד "גלבוע" –הפך מייקל למי שמבין  אולי יותר מאתנו  בני הקיבוץ,  את חשיבותו של חופש הפרט, וחשיבותה של המשפחה כמרכז החיים..

הקיבוץ של פעם התאים לתקופה של פעם – צריך לדעת לשנות ..ומייקל היה אחד ממנועי תהליכי השינוי שהביאו את בית אלפא למקום טוב יותר.

לא תמיד ראינו עין בעין את הדברים. התווכחנו המון ולעיתים אפילו רבנו קשות. אבל החברות תמיד ניצחה את המחלוקות…ותמיד נשארה חזקה מכל מחלוקת. או ויכוח  סוער…

היה חכם ומבין לב.

לאורך שנים, היה אחד מהאנשים היותר משמעותיים, שהטביעו את חותמם על החברה הבית אלפית, ועל הרבה מאתנו.

מייקלי – חבר של החיים.

הגיע הסוף. תיכף גם שלנו… – היה שווה.

מיכל לנס

 

מייקל, חבר.

היית בשבילי הרבה יותר מחבר. היית חבר נפש. למרות הפרש הגילאים ביננו, מעל 25 שנה, נרקמה ביננו חברות עמוקה ואמיתית. נפגשנו לראשונה כשגייסת אותי לאחת הועדות (ועדת השכלה אני חושבת ) ואח"כ לשמש כחברת צוות איתך במשאבי אנוש. ומאז הפכנו לחברים טובים. דיברנו על הכול ושיתפנו לרוב. על החיים, על הקיבוץ, על זוגיות ואהבה ומה שבניהם, על משפחה, על ילדים ונכדים, על משברים ואכזבות על אנשים, ועל מה שכואב ועל מה שנותן תקווה.

מייקל היית עבור רבים כתובת להתייעצות. גם עבורי. אדם שאפשר היה לדבר אתו על הכול – בלי חשש, בלי מסכות, מתוך אמון מלא. לא מיהרת לשפוט. הקשבת, שאלת, חשבת ורק אחר כך אמרת את דבריך. סמכתי על שיקול דעתך וגם ידעתי כמו שאמרת לי לא פעם שאתה תמיד לטובתי. היית אדם רחב אופקים, ליברלי ופתוח, חכם ובעל הומור שנון וחד, עם חיוך מיוחד שכזה מתחת לשפם. היה ממש כייף אתך!

בקיבוץ מילאת תפקידים רבים והיית דמות מרכזית. אבל מה שאהבתי אצלך, בין שאר הדברים, זאת העובדה שלמרות שהיית חלק מהמערכת, מעולם לא איבדת את היכולת לראות את האדם. תמיד ראית את החבר לפני התקנון, את האדם לפני התפקיד. זו הייתה גדולה שלך. ידעת להיות נאמן לערכים, אבל גם רגיש למצוקות של אנשים.

לאחר שעברתם לבית החדש ובשנים שאח"כ כשנחלשת ותש כוחך אמרת לי תמיד שאתה מרגיש שאתה חי בגן עדן. מוקף במשפחה וחברים טובים ונכדים שנכנסים ויוצאים בכל יום, ושכל יום שישי אוכלים אצל סוניה וחן ובשבת בבוקר אצלכם ואתה ממש אוהב את זה. ושאתה שמח שאתם גרים כל כך קרוב לחן וסוניה, ושגיא מגיע כל שבוע ושפזי עבר לגור בקיבוץ. גן עדן כדבריך.

אכן זכית מייקל והקמת יחד עם יהודית שלך, שבט נפלא וזכית להיות מוקף באהבה גדולה של משפחה של מעריצות.. וחברים.

שלום לך, מייקל, אהבתי אותך ממש.

וזכרך מבורך הוא, כבר מעכשיו.

שרי הרפז.