נולדה ב – 16.3.1961
נפטרה ב – 15.7.1975
בת לניצה ומוטי
אחות לסיגל, אלעד,
אריאל, ליאור
נכדה לירדנה נשקס
נפטרה ממחלה, והיא בת 14 בלבד. כתבו בני כיתתה, מקבוצת “אורנים”, בחוברת לזכרה: “כרמית, הבית מלא אותה. שתי עיניים גדולות. הכל רואה. על הכל מגיבה. כך, בספונטניות, עם כל הלב. חברה טובה, אוהבת ללא גבול.
בגן – כרמית מעורבת בכל. בלילות השתוללנו לילה אחר לילה. וכרמית, סוערת ורוגשת: אינני יכולה להירדם, מפחדת לעצום את העיניים.
כיתה א’ – התחלנו ללמוד. לכרמית קשה, בשל המתח וההתמודדות עם דבר חדש. היא מנסה – ומצליחה, והאושר אין לו גבול.
כרמית, הלב מלא על גדותיו.
והתא – מלא באוספים, זהבים, בולים, ניירות של סוכריות.
כרמית, עם שער גולש, לחיים אדומות וגומות מעוררות קנאה – נישאת בסערה.
פורצת קדימה וכל הילדים – אחריה.
במוסד – חיים חדשים. בהתחלה – הרגשה של מרחב, של פריצה מן המסגרת. עצמאות, פתח להנאות רבות, אבל גם לבעיות רבות. לכרמית קשה – אנשים חדשים, חברים חדשים. כרמית אוהבת נורא את החיים. יותר את הדברים המוחשיים, האמיתיים. אוהבת לרקוד, לבלות, אוהבת בנים. אוהבת את החיים עצמם. תמצית החיים – קראנו לה.” בסיומה של חוברת הזכרון נכתב: “והמחר של כרמית יהיה רק זכרונות.
זכרונות על דברים שלא הספקנו לסיים. על דברים פעוטים וגדולים. על יום-יום וחגים. על עשייה שנפסקה באמצע. על התהוותה של אישיות צעירה הנאבקת עם עצמה ומחפשת את זהותה.
על עיניים גדולות וחמות, יפות להפליא ושואלות”.
ביוני 1973 כתבה כרמית: “בעוד כחדשיים אנחנו יורדים למוסד, חברת-ילדים גדולה, בת כ200- ילדים. אני מאוד רוצה לרדת למוסד, אבל ישנם דברים שמעיקים לי על הלב.
איך אוכל להיות עצמאית? ואם יהיו לי בעיות אצטרך לפתור אותן לבדי, בלי המטפלת שהיתה קשורה אלי עמה שנים טובות. למרות שזה קשה, אצטרך ללמוד להתגבר על הקושי.
אני ממש פוסעת פסיעה אחת בחיי. למרות הדברים הטובים, אני קצת חוששת. יש לי גם ממה לפחד. בסיכום – המוסד הוא דבר בכלל לא רע, רק קצת קשה להתרגל אליו”.