נולדה בוורשה, פולין
ב – 26.6.1910
נפטרה ב– 7.5.1982
היתה נשואה לשכנא
אם לניצה (הורוביץ)
וחמוטל (אוריין)
גדלה בבית ציוני ולא אדוק. האב היה סוחר מצליח ונחשב לאיש אמיד. ירדנה למדה בגימנסיה פרטית וסיימה חמש כיתות בלבד, משום שצו-התנועה היה להפסיק ללמוד בבי”ס תיכון, ולהתחיל ללמוד מקצוע לקראת העלייה לארץ. >br>ירדנה למדה בחוג לאמהות צעירות, אליו הגיעו בחורות ונשים מעוטות יכולת, מחוסרות-בית ומדוכאות. ירדנה למדה להכיר עולם נוסף – מול השלווה והנוחיות של הבית והקן – חיי העוני והעזובה. בהמשך למדה ירדנה בסמינר לגננות בוורשה ואז היגרו ההורים לבלגיה (1930), עקב הגזרות הכלכליות שפגעו מאוד בסוחרים היהודים.
המשפחה התבססה במהירות וכל אחד מצא את עיסוקו. ירדנה עבדה בגן-ילדים של ההסתדרות הציונית וכן היתה מדריכה בתנועת השומר-הצעיר באנטוורפן. לאחר שלוש שנים עלתה ירדנה לארץ, עם קבוצת צופים. מכיוון שעלו בתעודות מזוייפות חששו מכך שייתפסו ויגורשו ועל-כן נדדו בארץ, עד ששלמה יפה הזמין את ירדנה לרחובות והיא הצטרפה לקבוצת “פלנטי”.
מרחובות עברה הקבוצה לרמת-יוחנן וב1940- עברה לבית-אלפא (“הטראנספר”). ירדנה נכנסה לעבוד בבית-הספר (חברת הילדים), שכלל יותר מ100- ילדים. כאשר מצב בריאותה לא איפשר לה להמשיך כמורה, אירגנה בצורה מוצלחת את ספריית בית-הספר, ויזמה מבצעים כדי לעודד את הקריאה. כמו-כן הקימה ואירגנה את המינהל הטכני של ביה”ס, כלומר את העבודה מול משרד החינוך, ושימשה למעשה כמזכירת בית-הספר. בבית-אלפא הכירה את שכנא ונישאה לו.
זהבה רשף: “לירדנה היה חוש מפותח ליופי. ידעה להקיף את עצמה בדברים לא שגרתיים. תמונה מובחרת, אגרטל לפרחים שלא מוצאים בעוד חדרים, הכל בטוב טעם ומידה. היא עצמה הקפידה וטיפחה את הופעתה החיצונית, תמיד בטעם טוב”.
מרים יהלום: “עוד ברמת-יוחנן היתה אחרת: כולם מאופקים ומרוסנים, והיא – חופשיה, שובבה, עליזה, מלאת חיים. אהבתי לראות את ירדנה רוקדת. היתה לה גיזרה נאה. ורגליים – אילו רגליים! חטובות וקלות. ושתי צמות, יפות ארוכות. אף פעם לא ראיתי אותה לבושה ברישול, תמיד לבושה בגדים נאים, תמיד מגוהצת. כך היתה גם דירתה הנאה. אהבה את היופי, אהבה את החיים”.
יונה פרנקל: “אספה תג לתג, דף לדף ובנתה – יש מאין – מוסד שאנו מתפארות בו עד היום: ספריית הילדים בלבושה המודרני. תיקיית הנושאים שהפכה להיות לחדר מורים מפואר. ירדנה עבדה בשולי חברת-הילדים, אבל לא ויתרה להיות בתוכה. בשנים האחרונות נאחזה בעבודה בצפרניים. היו אלה שעות של אושר שבו אדם מרגיש עצמו עדיין נותן, עדיין רצון ומבוקש ועושה למען אחרים”.