נולד ב – 22.10.1922

נפטר ב – 15.7.1989

היה נשוי לציפורה פסקוביץ

אב לדוד(דדה) ויהונתן עינב

לזכרו…
יצחק עינב (ויינטרוב) נולד בשנת 1922 בעיירה הפולנית גור. הייתה זו עיירה חסידית ובה שלטה “חצר הרבי מגור” יצחק היה בן צעיר למשפחה דתית אדוקה, שלושה אחים ושלוש אחיות. למד שם ב”חדר” ובישיבה בנוסח החסידי של מזרח אירופה.
היו גם מפלגות: “פועלי ציון שמאל” “בונד” קומוניסטים וציונים. יצחק למד תורה וגם השתתף בפעילויות והרצאות בסניף פועלי ציון שמאל במחתרת בלי ידיעת ההורים. בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה ויצחק בן 17- החליטו הוא, אחיו הבכור ואחותו לברוח מן העיירה שנכבשה ע”י הגרמנים.
השלושה נדדו בלילות ממקום למקום, והתחבאו בימים מפני הגרמנים, הם הלכו ברגל מזרחה לכיוון רוסיה. בדרכם ראו את רציחות היהודים בעיירות של מזרח פולין. אחיו ואחותו הגיעו לליטא ויצחק המשיך לרוסיה.
בעיירה ליד ביאליסטוק ראה יצחק במו עיניו קצין נאצי רוצח את רב הקילה, זקן נשוא פנים. יצחק הכריז שבשבילו האלוהים מת, נרצח ע”י הנאצים, ולכן למרות שגדל על ברכי יהדות אדוקה, היה אנטי דתי וכך נשאר עד סוף ימיו.
הוא הגיע לרוסיה, התקבל לעבודה בכפר, במפעל לכריתת עצים, ואף עבד בסובחוז. בגיל 18 גוייס לצבא האדום (1942). היחידה שלו לחמה בחזית מרכזית ליד העיר טמבוב. כמעט כל הפלוגה הושמדה ע”י הנאצים. בודדים נשארו בחיים ויצחק ביניהם. העבירו אותם לסיביר ע”י מונגוליה. בשנת 1944ארגנה הסופרת הפולניה ואנדה ואסילייבסקה – “צבא דמוקרטי” של יוצאי פולין מבין הפליטים הפולנים במסגרת הצבא האדום, ויצחק, שדיבר פולנית, צורף לקורפוס הפולני שהתאסף בז’יטומיר, וכך חזר לפולין. 60% מבין החיילים והקצינים היו יהודים, פליטים.
הוא ביקש חופשה לחפש את קרוביו, והגיע לעיירה גור, ומצא כדבריו “חורבן ושממה”. בפגישתו עם ראש העיר סופר לו כי אחיו היגר לאיטליה, ואחותו נמצאת במחנה בקפריסין, יתר בני משפחתו נהרגו ע”י הנאצים. יצחק נוכח שיש אנטישמיות גם בצבא האדום, וגם בצבא הפולני. ארגון “ארמיה קראיובה” לאומני קיצוני, אנטי קומוניסטי ואנטישמי ארגן רציחות של יהודים שנותרו לפליטה אחרי המלחמה. בלובלין היו ממש פרעות ונרצחו עשרות יהודים.
יצחק החליט לערוק מהצבא ולהצטרף אל שרידי היהודים. בנדודיו התגלה לו מיהודי אחד שקרובו, רפאל ז’ורק, עובד במרכז לפליטים יהודים “בית י.ל. פרץ”, שנתמך ע”י הג’וינט, ונוהל ע”י ועד יהודי. שימש כבית מלון ללינה וארוחות לפליטים. לאחר מכן הגיע יצחק למחנה הפליטים של אונר”א בברגן בלזן, בגרמניה. שם היו שליחים מהארץ שארגנו קבוצות לעלייה לארץ, בין אם בצורה לגאלית ובין אם בעליה ב’ הבלתי לגאלית . שם במחנה נפגשו יצחק וציפורה. ביום הכרזת המדינה ב14 למאי 1948 עלו יצחק וציפורה לארץ. הבחורים גוייסו מיד ל”הגנה” הם נקראו גח”ל – גיוס חוץ לארץ. הבחורות חיכו במחנה קליטה ברעננה.
יצחק שרת בצה”ל כשנתיים, וכאשר השתחרר, עבר עם ציפורה לרמת גן שם נולד בנם הבכור דוד. בשנת 1952, לאחר שפגש את רפאל ז’ורק ז”ל, שחי עם רחל ובנם שאול בבית-אלפא, החליטה המשפחה לעבור לבית-אלפא.
יצחק עבד בנוי, ב”שפניה” ובשרברבות, שימש כמסריט של הקיבוץ שנים רבות, והיה נוסע אחת לשבוע להקרין סרטים בכלא שאטה. לאחר תאונת אופניים בה נפצע קשה, ואחרי תהליך שיקום ארוך, התחיל לעבוד בדואר, ואחר כך כמחסנאי במפעל הציפוי. שוחחתי הרבה עם יצחק בענייני דיומא ובתחומים שעניינו את שנינו. יצחק היה בקי בהיסטוריה יהודית, הרבה לקרוא והשתתף בחוגים בנושא זה, ואף התעניין בארכיאולוגיה של ארץ ישראל, השתתף בטיולים לידיעת הארץ, ואהב מאוד תחום זה. הוא ידע כמה שפות: יידיש, פולנית, רוסית , גרמנית ועברית, אותה למד בנעוריו בישיבת גור בעיירתו, וכן בשהותו במחנה ברגן בלזן. שם למד גם אספרנטו, ואף המשיך ללמוד בארץ בהתכתבות, ונהג להתכתב עם עמיתים שונים מכל העולם במשך שנים רבות.
בשנים האחרונות עבר יצחק מספר ניתוחים, ושהה הרבה בבית חולים, הכיר בעיות בריאות ורפואה, וכיון שהיה אנטי דתי, החליט למסור גופתו למדע. אמר שהמנהיגים היהודים הרבניים בפולין הוליכו שולל את קהילותיהם, לדעתו, כך אמר לי פעמים רבות, הם לא הבינו מה שקורה , ולא אפשרו ליהודים כציבור וכיחידים להינצל ע”י בריחה מפני הנאצים לרוסיה. הוא האמין שאנשים חייבים להיאבק, וכל אדם צריך לעזור לעצמו וגם לזולת בלי תווך הדת. ע”י תרומת גופו למדע, האמין שיוכל לעזור, להציל חיים.
יצחק נפטר בשנתו, באופן פתאומי. “מות צדיקים”
את דברי מישה רשף כתבה עדנה מן.