נולדה בלבוב, גליציה
ב – 14.2.1901
נפטרה ב – 25.5.1987
היתה נשואה לבנימין
אם לרבקה (הדס)
בת למשפחה ציונית, אם-כי למדה בבי”ס פולני כללי. לציונות ממש הגיעה בעקבות הפוגרומים של הצבא הפולני. אז עברה לבי”ס יהודי והמחנכת עודדה את חניכותיה להצטרף לתנועה. עם סיום הלימודים הצטרפה להכשרה ועמה עלתה לארץ.
בארץ נשלחה עם חברי קבוצתה לאום-אל-עלק (סמוך ליד-הנדיב). הם עבדו בייבוש ביצות בבנימינה והתנאים היו תת-אנושיים. האנשים רעבו ללחם ומידי פעם סבלו מהקדחת. משם עברה לביתניה-עילית. אגב, כדי לנסוע ברכבת לצמח, אספו מחברי הקבוצה תכשיטים ומושקו פישלר מכר אותם בחיפה, כדי לממן את הנסיעה.
וכך מספרת יולקה: “הייתי כבר לגמרי מיואשת ולא האמנתי שאי-פעם אתאקלם בארץ. בשעה שטיפסנו מצמח לביתניה, והכל מסביב שומם וחרוך משמש הקיץ, קראה פתאום אנדה (יערי): הסתכלי אחורה! כשהסתובבתי וראיתי לנגד עיניי את הכנרת, כשבוסתנים ירוקים פזורים סביבה, חייתה נפשי. שב הרצון לחיות.” בביתניה היתה יולקה אחראית על כביסת החברים במימי הירדן: ירדה לירדן עם הכביסה המלוכלכת, ועלתה עם הכביסה הרטובה בחזרה…
יולקה נמנתה על קבוצת המתיישבים שהקימה את קיבוץ בית-אלפא וחייתה בו עד יומה האחרון. במשך שנים עבדה בגן-הירק, אחר-כך בכרם הענבים, וכעבור שנים בלול – יש לראותה כאחת הראשונות שהובילו את הענף במשקים.
עם השנים עברה לעבוד בענפי השירות ובלטה בריכוז העבודה במטבח. בשנים 1936-37, בעת שחברי ניר-דוד ואח”כ טירת-צבי, הקימו מחנה בבית-אלפא לקראת עלייתם להתיישבות, ויולקה סיעיה בידם בתחום זה. מקום עבודתה האחרון היה מחסן הבגדים.
וכך כתבה יולקה ב1947-, בחג ה25- לקיבוץ:
“רטט היצירה שפעם בליבנו, ברגע שניגשנו ליצירת המפעל – לא פג בקרבנו עד היום. יש תקופות וחיינו נראים אפורים, כי קשה היא דרכנו ומלאת ירידות. יש ונדמה כי נכנסנו לשיגרה, אבל אף פעם לא נדם הניצוץ לחלוטין. היינו חלוצים, עד היום הננו חלוצים המחפשים את הדרך הטובה ביותר ולא נסוגים מפני מכשולים. הכל בחיינו עובר שבט של ביקורת ציבורית ופרטית. תמיד מנסרת המחשבה: האם נאים מעשינו? האם מתאימים הם למפעלינו? איני רוצה לומר שאיננו שוגים, שאיננו נכשלים, אך הרגש הפועם בנו, כי דרכנו זו, אשר בחרנו ולה התקדשנו, היא היחידה המתאימה לנו, זאת הערובה שנוציא את ספינתנו מכל מיצר.
ברצוני לציין את אחד ממבחני חיינו, אשר עמדנו בו בהצלחה והודות לכך יכולנו להגשים את הרעיון של חיי הקיבוץ. המבחן הוא מבחנה של החָבֵרָה, האישה והאם בקיבוץ. מהפכת החיים בקיבוץ היתה קשה מאוד לנשים. המהפכה העיקרית היתה בצורת גידול הילדים. באנו ליצור יש מאין, לא היה לפנינו תקדים אשר יכולנו ללמוד ממנו. מוביל-הדרך היחידי היה רצוננו העז: לקרוא חופש לאישה ולתת לדור הצעיר את הטוב והמועיל. החברה-האישה-האם עמדו במבחן. אין חולקים היום על-כך שהיטבנו לעשות בבחירת צורת החינוך. זכינו לראות בנים שותפים למפעלנו ורבה תקוותנו לבני-בנים שיבואו ויחליפו מקומנו”.