נולדה ברסטוביצה, פולין
ב – 25.5.1909
נפטרה ב – 23.4.1973
היתה נשואה לשבתאי פייגין
אביה היה רב העיירה והיא ירשה את חריפות אביה. למדה בבי”ס עממי (“חדר מתוקן”), שהכל נלמד בו בעברית. המשיכה לימודיה בגימנסיה העברית הראשונה שהוקמה בביאליסטוק והיתה התלמידה המצטיינת. את לימודיה הגבוהים עשתה בברלין, החל מ1928-: בפקולטה לרפואה ובביה”ס הגבוה למדעי היהדות. את לימודיה הפסיקה ב1933-, עם עליית היטלר.
הגיעה לארץ במאי 1936 ועבדה בירושלים כמלצרית במשך כ12- שנים. לאחר המלחמה עבדה כפקידה בעיריית ירושלים.
שבתאי וחסיה הכירו ב1949-, כעבור שנתיים עברו לגן-שמואל ואחר-כך לבית-אלפא. כעבור שנה עזבה חסיה ועברה לחיות בתל-אביב וכך חיו במשך 15 שנה, חיים משותפים ומפורדים. ב1971- הצטרפה חסיה לבית-אלפא. כעבור שנה התגלתה אצלה מחלה, שטופלה זמן רב, עד שנפטרה. ילדים לא השאירה אחריה.
שבתאי: “חסיה נטלה הרבה ממה שניחן בו האדם: זכרון, תפיסה מהירה, הבנה, עמקנות, תבונת כפיים, כושר ארגוני, ומעל לכל – האפשרות להעלות את כל הנ”ל ליכולת אחת מאוחדת. חסיה כל-צדדית היתה בכישוריה. היתה ניהליסטית – לא האמינה באדם ובשכלו. האמינה רק בעצמה ואולי גם בי”.
אפרים בן-דור, “ספריית הפועלים”: “ניצבת לפניי דמותה המעניינת של מזכירת בית ספרית הפועלים שלא היה דומה לה במוסד זה. בתכונות מיוחדות ניחנה חסיה בתפקידה, שהעלה אותה לדרגה העילית בעבודתה ומעוררת כבוד לכל מי שבא עמה במגע. ההשכלה הרחבה, ידיעת השפות, בקיאות בתרבות העברית, נוסף לאינטליגנציה הפנימית השופעת ממנה – כל אלה שיוו לאישיותה מימד בלתי רגיל. ישרת-דרך היתה לאורך כל הקו, בולטת ביותר היתה צניעות חייה, וברוח זו ניהלה את סדרי עבודתה במשרד. מצפונית היתה ורגישה לכל תופעה של בזבוז מצד המנהלים והעובדים”.
גיזלה: “העבודה אצלך היתה כעין חובה קדושה, שאותה צריך למלא בכל כובד הראש, בכל החריצות, ואסור לבזבז רגע, אסור לזוז מן הכסא! אסור להיעלם מחדר העבודה! ואם לעבוד הרי צריך להבין את הכל. ועל כן השקעת כל כך הרבה מרץ רוחני ונפשי, כדי ללמוד את הבעיות החדשות בשבילך, בסוג זה של הנהלת החשבונות שלנו. לא שקטת עד שהבנת וכבשת לך תחום חדש זה”.