חיים הורוביץ

נולד ב – 28.5.1911
נפטר ב – 7.4.1985
היה נשוי ללאה
אב לדינה (רבן), רחל (פאר),
חנה (מאירי) ובן-ציון
נולד בורשה, פולין. אביו של חיים היה תלמיד חכם. חדרו היה מלא וגדוש בספרים בכל תחומי ההשכלה. הוא שלח את ארבעת בניו (חיים היה הצעיר) ללמוד בביה”ס היהודי “תרבות”, שנחשב למצויין ברמתו, וחינך להגשמה ציונית. שפת הלימוד היתה עברית והמורים הקפידו על שמירת המסורת. בתום הלימודים, שלח האב את בניו לבית-ספר מקצועי-תיכון, כדי לחנכם לעבודה ולתבונת-כפיים. “לימדו מקצוע ועיזרו בפרנסת המשפחה”, נהג לומר.
שלמה יפה: “קבוצתנו היתה היחידה בתנועה שבה היתה שפת הדיבור עברית, ואנו לקחנו על עצמנו את הנחלת העברית לכל הקן. חיים היה אחראי על הכנת לוח המודעות בעברית וראה בכך שליחות”.
כאשר סיים את לימודיו נאלץ להמתין זמן רב לרשיון עלייה. האב נפטר, שני אחים כבר עלו, וחיים טיפל באימו סימה. בגיל 21 גוייס לצבא הפולני, ורק ב1936- עלה לארץ, עם אימו, הגיע ישר לרמת-יוחנן והצטרף לחברי פלנטי. חיים עבד במסגריה והיה חרט ממדרגה ראשונה.
שלמה יפה: “היה חביב על כולם. היה נעים בחברתו, איפיינו אותו האופטימיות וההומור. היה רגשן, אך מאופק. לא התפרץ אפילו כשמישהו פגע בו. היה זהיר בדבריו על אחרים. אדם הגון וישר, ובעיקר – חבר טוב!”. ב1940-, בטראנספר, עבר לבית-אלפא. במשך שנים רבות עבד ברפת, ואחר-כך הצטרף לצוות קב-קור ועבד במחלקת המכבשים בעשיית המבלטים. בתקופה שקדמה להקמת המדינה היה ה”סליקר” של בית-אלפא.
במשך שנים רבות היה עורך עיתון הקיבוץ “השבוע”, הטביע חותמו על סגנון עריכת העיתון, ואף לקח על עצמו את מלאכת עריכת חוברות הזיכרון בקיבוץ.
באמצע 1983, כאשר מלאו לו 72, כתב חיים מעין צוואה, שבו הוא מתלבט באשר צפוי לקרות לו בשנים הבאות, ו”משחרר” את משפחתו מן החובה להנציחו בדרכים המקובלות. וכך סיים: “ובכן, עם סתימת הגולל, אם יימצא מישהו שביוזמתו יגיד “מילה טובה” בזכותי – שיבורך! אני מוכן להסתפק בכך שבן-ציון יגיד קדיש על קברי”.
בערב פסח תשמ”ה חש חיים שלא בטוב. המרפאה שקלה לשולחו לבית-החולים, אך חיים הצליח לשכנע את הרופאה לעבור את ה”סדר” בבית, משום שאת החוויה הזו סירב להחמיץ. באמצע החג פרש ולמחרת הובהל לבית-החולים. כעבור יומיים – נפטר.
בנצי, בנו: “שתי אהבות הוריש לי אבא, ובשתיהן הייתי לו אני מעין הגשמה של שאיפות אבודות, שהוא עצמו לא הצליח להגשימן. הראשונה – היא האהבה למוזיקה. מיום שאני זוכר את עצמי בבית ההורים, אני זוכר בו שיר ומנגינה. הייתי בן 11 כאשר התחלתי ללמוד נגינה ואבא ממש קרן מגאווה ואושר, כאשר סיפרתי לו על הצלחתי בבחינה המוזיקאלית שערכו לי. לאחר שעזבתי את התזמורת הקיבוצית, יצאתי ללמוד יהדות – והיא האהבה השנייה שביקש להנחיל לי. אהבתו העמוקה היתה לתנ”ך ולמורשת ישראל.”
רחל, ביתו: “אני נזכרת באותם ערבים ארוכים, בהם נהגת לספר בקולך הנעים סיפורים ואגדות מהספרים ומאוצרך הפרטי. אנו נהגנו לשבת על ברכיך ולבקש: “אבא, שיר לנו שירים”. אתה היית נענה ברצון ושר לנו בקולך הערב. עד היום יש לי יחס מיוחד לעשרות השירים שלמדתי כך מפיך”.
איילת, נכדתו: “עולם המושגים שלך היה רחב ומעודכן, והשיחה איתך מעולם לא נסבה על הסברת מושגים, אלא על הדברים החשובים יותר, ותמיד היה לך דבר חכם ורלבנטי להגיד. היית סבא מסוג אחר, בשל אישיותך המיוחדת.” חנה, ביתו: “היתה בך מזיגה מופלאה, ולא שגרתית, של יופי חיצוני ופנימי כאחד. תווי פניך יפים להפליא, בלוריתך מקורזלת, חיוכך אוהב ומבין. ניחנת בתבונת כפיים נפלאה, אשר באה לידי ביטוי בעבודות הנחושת הנפלאות, המקשטות בתים לא מעטים”.

דילוג לתוכן