נולדה בסטשוב, פולין – 26.7.1908
נפטרה בבית-אלפא – 19.9.1990
היתה נשואה ללוי
אם לעזה (סיון), רותי (סטולר) ונעמי (מרום

למשפחה היתה חנות למימכר בדים בסיטונאות, שנוהלה ע”י האב. המשפחה קנתה בית-חרושת בלודז’ ומכרה בדים לחייטים. חיה הצטרפה לתנועת השומר-הצעיר בגיל 11 והיתה מוותיקות הקן.
חיה עלתה לארץ ב1932- כתיירת. חצי שנה היתה בעין-שמר, אחר-כך עברה למושבה ראשון-לציון ועבדה במסעדה. כאשר הגיעו לארץ חברי קבוצת פלנטי, שביניהם היו הרבה סטשובאים רבים, הצטרפה אליהם ברחובות, שם למדה להיות רפתנית.
כעבור שנתיים עלתה כל הקבוצה להתיישבות ברמת-יוחנן. גם אחותה דבורה עלתה לארץ ועברה עימה את תחנות הדרך. שתיהן עברו לבית-אלפא ב1940-, בטראנספר.
נעמי, בתה: “אמא היתה אישה של עשייה, הנושמת ונשענת על רוח – רוח של הטבע, רוח של הספר ורוח הזמן. אהבה, מציאות של כאן ועכשיו. ראתה תמיד את ‘חצי הכוס המלאה’ ועם האופטימיות הזו קמה בכל בוקר. לא נתנה לעצב העמוק שבפנים להשתלט ולהכתיב לה את חייה. תמיד נזכור אותך כאמא חמה, נבונה, חכמה, מתעניינת, חיונית, חרוצה, עם לב זהב – עבור כולם. רגישה לבני-אדם ולסובב אותה. יוצרת קשר עם צעירים כמבוגרים”.
עמליה: “חיה מעולם לא זייפה, היתה בה אוטנטיות שעוררה את קינאתי, ומה שביטאה היה מתוך שלימות מירבית, מעומק הלב, מחדרי הבטן. חיה היתה עבורי ההומאניזם בהתגלמותו, מתוך טבע והרגל, לא כמצוות אנשים מלומדה, אלא פשוט משום שהיא כזו. כשאני נזכרת בה, מיד מתייצבים בפניי ל”ו צדיקים של עולם.”
יחיאל קדמי: “חיה תיזכר כסמל האם האוהבת את ילדיה ונכדיה. תמיד תישאר בעינינו מופת של אישה המסורה לעבודתה עד כלות – לא במקרה ולא בכדי זכתה בפרס העבודה ע”ש קפלן. היית מעורבת בכל המתרחש בקיבוץ ובארץ, שייכת לאנשי ה’איכפת לי’. חיה התאלמנה מוקדם. בדרכה השליווה והנבונה הקימה לבנותיה בית-חם, שופע אהבה, שמחה ואימון-הדדי. חיה סלדה משפת המליצות הגבוהות – היתה מאנשי ה’הצנע לכת’, שתפארתם בעשייה היומיומית ובהתנהגות אישית מלאת הבנה לזולת – מלאת סלחנות לחולשות אנוש ומלאת נדיבות שופעת. כל חייה התייגעה בעבודה מפרכת ותמיד בדבקות של קדושה וללא תלונה כלפי הבריות. כך עשתה גם בהיותה אקונומית בתקופה הקשה של ה’צנע’, בשנות ה50- הראשונות.”
העיתונאית נחמה גינוסר דיווחה על טכס קבלת פרס קפלן: “רושם רב השאיר על באי הטכס צוות רפתני ב”א, הכולל בתוכו נציגות ונציגים מכל השכבות והגילאים… בהישגים אלה רב חלקן של הרפתניות… חיה עובדת ברפת מאז בואה לקיבוץ. עתה היא מתרכזת בטיפול בגידול החדש ורבים הישגיה המקצועיים. בנות טיפוחיה הן 170 עגלות. אכן, מאושרת חיה וסיפוקה מהעבודה נשקף מעיניה, מבת-צחוקה, מכל הליכותיה.”
חיה סיפרה: “הכי קשה היה לי בתור מחסנאית מטבח: לילות לא ישנתי בשל המחשבה – האם האוכל יספיק לחברים? האם יספיק לאדם העובד? אכלה אותי הדאגה מה אגיש כתפריט ואיך נביט בעיני החברים?”.