הדסה קמבר-פרנקל

נולדה בסטולין, פולין
ב – 12.3.1911
נפטרה ב – 15.11.1984
היתה נשואה לישה
אם למוטי, עמי ויאיר
כתבה ציפקה: “אני זוכרת את שנות הילדות בהן חלמנו, בעיירתנו, סטולין, על הכשרה ועלייה לארץ – לבנות ולהיבנות בה. דמותה של הדסה, עם חיוכה המופנם והלבבי; תמיד ידעה למצוא ביטוי הולם וקולע – אם בשיח חברי, אם במכתביה. לא אהבה פטפוט ולהג ובלטו בה הרצינות וההתמדה.”
בסטולין היה שמה חייקה, אך כאשר הצטרפה אל חברי פלנטי, בהכשרה שהתקיימה באיזור הביצות של פולסיה, שינו את שמה להדסה.
וכך הספידוה: “אנו נשמור אותך בזכרוננו כאגדה על אביב מתפרץ, בצבעים של ליבלוב מרענן. בת טובים, למשפחת נגידים-נדיבים, בעלי נכסים וערכים. באחד הימים הופיעה נערה צעירה, תמירה, עיניים כחולות וסוככים עליהן ריסים בהירים ארוכים. ראשה עטור שערות פישתה, פנים מפיקים סקרנות ופתיחות – וכולה אומרת אביב. מיד השתלבה במערך העבודה, החיים וההווי – כאחת שנולדה ומיועדת למסגרת הזאת ואל כל מה שמתחייב מכך”.
מוטי, בנה הבכור: “אמא היתה אישה רגישה ואף סנטימנטלית, ואם רק מצאה אוזן קשבת, נתנה ביטוי לריגשותיה, בעיקר בכתב, במכתבים הרבים שכתבה בתקופות חייה. עליהם שמרה בקפידה והם מהווים מעין סיפור חיים מעניין ומרגש. אמא התייחסה אל הסובבים אותה בחום ובחיוב. היתה לה דעה מגובשת בכל עניין ואת כל מעשיה עשתה מתוך רצון טוב ולא כדי לצאת ידי חובה. אמא ידעה בדיוק מה טוב לילדיה ולשאר יקיריה ולא חסכה דבר מכל הדרוש להם. החשיפה לרגשות היא לא מהתכונות הבולטות במשפחתנו. אמא סבלה מכך ופעם אמרה שלו היתה לה בת, ודאי הדברים היו שונים. רבה היתה שמחתה כאר נולדו הנכדות הראשונות.
כל השנים החזיקה אמא את בית המשפחה: היא דאגה שהחדר יהיה נקי, מסודר ונוח לבילוי; שתמיד יהיה “משהו לדחוף לפה”; שהלבוש יהיה מותאם לעונת השנה. עם השנים, כאשר ארוחת-הארבע של שבת הפכה למנהג של קבע, נתנה אמא את כל-כולה, כדי שההתכנסות המשפחתית תשביע את רצונם ותאבונם של כל בני המשפחה הרחבה, על נספחיה.” שנים רבות שימשה הדסה “מורה מיוחדת” במוסד החינוכי, המגישה עזרה לימודית ותמיכה נפשית לחניכים הזקוקים לכך.
יחיאל קדמי: “עבודה זו אינה פשוטה כלל. עליה להיות מעין ‘איש אשכולות’ המתמצא כמעט בכל מקצועות המדע. עליה להיות בת-בית בפסיכולוגיה ובמתודיקה של ההוראה האישית. הדסה ניחנה בתכונות האלה. היא ראתה בעבודתה מלאכת-קודש, הדורשת שקידה והתמסרות ללא גבול. השאלה שתמיד הטרידה אותה היתה: כיצד מחזיקים חניך כזה על פני המים? כיצד נוטעים בו קצת בטחון עצמי? כאשר נפגשה עימי כדי לקבל פרטים על העבודות שהטלתי על החניכים, לא הירפתה עד שירדה לסוף דעתי ותפסה את מלוא משמעות הנושא. רבות התלבטה הדסה בחיפוש אחר שיטות הסברה. הכל היה איכפת לה ולא היה גבול לצערה, כאשר חרף כל מאמציה נתקלה בחניך שלא קלט או לא הצליח להבין. אולם לא היה גבול לאושרה, כאשר אצל החניך נדלק זיק של הבנת הבעיה הלימודית. רבים מחניכיה הם אסירי-תודה להדסה על חסד שיקומם האנושי”.
לאחר ההתנסות בהוראת-עזר, יצאה ללימודים של ממש, והיו אלה שנתיים מאושרות של שיבה לספסל הלימודים – לספר, לכתיבה, להכנת עבודות סמינריוניות.

דילוג לתוכן