נולד באירקוטסק, סיביר – יוני 1892
נפטר בבית-אלפא – 9.5.1984
אב לדב (ירמיה) ואראלה
סבו היה מן ה”קאנטוניסטים” (ילדים שנחטפו לשירות צבאי בצבא הצאר). לנכדו דוד היתה סיביר, ארץ הכפור, נוף ילדות אהוב, ואילו היהדות – מכשול המציב אתגרים. מגיל 15 דבק בו ה”חיידק” המהפכני ועד גיל 18 נעצר פעמים מספר, והמשפחה בחרה להבריחו לחו”ל. כך הגיע לארץ-ישראל, מהפכן-גולה, שמצא עצמו חלוץ לפני המחנה הציוני. הגיע לארץ ב1910- ועלה עם ראשוני המתיישבים למרחביה ב1912-. עבד כפועל גם ביבנאל ודגניה. בראשית מלחמת העולם הראשונה מתגורר דוד במושבות בית-וגן ומנחמיה בגליל התחתון. באותה תקופה הקים משפחה עם בלה, חברתו. לאחר מכן עוברת המשפחה להתגורר בדרום הארץ. עם תום מלחמת העולם עבד דוד בכביש חיפה-ג’דה כעגלון, והוביל עם פרדותיו חומרים לכביש. שם הכיר את ראשוני קיבוץ בית-אלפא, שהמתינו לעלייה להתיישבות.
בשנת 1920 עלה עם ראשוני המתיישבים לנהלל. בראשית שנות ה30- עבר להתגורר ולעבוד בים-המלח.
בשנות המאורעות של 1936 הדריך את חברי קיבוץ עברון שעלו להתיישב ליד נהריה.
ב1940- הצטרף לבית-אלפא כבודד, ובמלחמת העולם השניה היה מראשוני המתנדבים בקיבוץ לצבא הבריטי (בן 50!), במסגרתו שירת בכל צפון אפריקה ואחר-כך באיטליה, בתור נהג, בעת הכנעת באויב הנאצי. השתלב במפעלי הבריחה וההעפלה הבלתי-ליגאלית של ה”הגנה”.
בשנותיו האחרונות החליט לעבור לבית-אבות – חשש כי לא יהיה מי שיטפל בו וחשב כי זהו מקומם של הזקנים, בקרב בני גילם. כעבור זמן החליט לשוב לקיבוץ, משום שהתאכזב מהאווירה בבית-האבות, וגם משום שבקיבוץ נוצרה שיכבה של קשישים והטיפול בהם השתכלל מאוד.
דב ירמיה, בנו: “המפגש המחודש עם ההווי הקיבוצי, חדר-האוכל, האסיפה, הפעילות התרבותית, המפגש עם חברים בגילאים שונים – גרמו לו שמחה והתעוררות נפשית ומחשבתית. אך כעבור זמן חלה ומצבו הדרדר. בשבועות האחרונים נהג לשאת מונולוגים ארוכים, בעיקר בשעות הלילה, בעת שהיה ער, ובהם תיאר לפרטי פרטים, אירועים בעברו. חלק מהם הוקלטו על-ידי. הוא סבל מאוד בחודש האחרון לחייו והתחנן כל העת לזריקה שתיגאל אותו מיסוריו”.
אריה אהרוני: “אינני יודע מה היתה השכלתו הפורמלית, אך ברי לי שהתבשם וטבל במיטב ערכי התרבות, ובעיקר התרבות הקלאסית. דוד היה חובב מושבע של שירה, של תיאטרון, של מוסיקה. כבעל זכרון פנומנלי, ידע לצטט בעל-פה פואמות שלמות של מיטב משוררי רוסיה. בארץ ליווה את התיאטרונים “אוהל” ו”הבימה” בראשית צעדיהם, היה מיודד עם שחקנים רבים ואף עזר להם ארגונית בכמה הפקות. כאן, בבית-אלפא, ליווה בהתרגשות כל מעשה של יצירה אמנותית, שהורתו ולידתו בבית, וידע להביע תדיר הוקרתו לעושים במלאכה. בשנות ה40- היה לדוד פטיפון והוא ניגן עליו תקליטים שמהירותם 78 סיבובים לדקה. סביב הפטיפון היו נקבצים בכורי בניו של הקיבוץ ומאזינים לערגת שירתם של מקהלות-עם רוסיות וגם למוסיקה של מוצרט ובטהובן”.
אביגיל, נכדתו: “סיפורו של סבא הוא סיפור חיים של דור שלם, שלא בעלילות גבורה פיאר שמה של הארץ הזאת, אלא בתלאות יום-יום שבהן היכה שורש בה, וביסורים הקים בה את ביתו. ובשל כך כה מלאי קסם הסיפורים ואני נשבית בהם. הייתי רוצה להקים יד לסבא, להנציח את ה”כאן על פני האדמה” הפרטי שלו. היה בעל חוש הומור מקורי, צעיר בנשמתו, מביט במשקפיים עבות זגוגית, תמיד במין חצי-חיוך, מוכן לספר בדיחה או רכילות טריה.”