נולדה ביפו – 25.4.1911.
נפטרה בבית-אלפא – 25.9.1953.
היתה נשואה ליוסף ניישולר
אם למיכל ומירב
אביה, איש העלייה השנייה, היה פועל ומנהל עבודה ב”אחוזת-בית”. את ימי מלחמת העולם הראשונה נאלצה המשפחה לעשות בריישא (פולין) ורק בשנת 1922 חזרה לארץ. הדמויות השונות של יהודי העיירה הופיעו מאוחר יותר ביצירותיה, כפי שנחקקו בזכרונה.
דבורה ציירה מאז ילדותה. למדה בסטודיו של פרנקל בשנות ה20-, סיימה את בית-המדרש למורות ע”ש לווינסקי, השתלמה בפאריס ב1933-. עבדה בהוראה בכפרים וקיבוצים שונים – בתחילה היתה מורה כללית ועם השנים, מורה לציור.
ב1941- הגיעה משפחתה – דבורה ובעלה יוסף ניישולר – לחפציבה וכעבור 3 שנים הצטרפו לבית-אלפא. מהר מאוד השתלבה באופן מלא במסכת החיים והמפעלים התרבותיים והחינוכיים. בעבודתה – כמורה ומחנכת וכציירת – התגלתה כאישיות בעלת ביטוי עצמאי. חנה ל’: “דבורה העשירה את חיינו במסורת היפה של שיתוף ילדינו בחגים ובמועדים של החברה. זכורות לכולנו הופעות הילדים המרנינות בתלבושתם הססגונית בפורים, בחנוכה ובחג הביכורים. בגמר שנת הלימודים נהנינו תמיד מחדש משפע המוצגים הערוכים בטוב טעם. הכתבות הנאות והציורים היפים של ילדינו, שבוצעו בהדרכת דבורה – מילאו את ליבנו גאווה. קישוט חדרי האוכל במועדים ובחגים הוסיפו תמיד להשראת החג”.
תערוכת יחיד ראשונה ערכה ב1949-.
דבורה תלמי: “אינני יכולה שלא להזכיר את עבודתה בהכנת התערוכה ליובל ה30- של בית-אלפא, כשהמחלה כבר קיננה בה, אך היא לא ידעה זאת בוודאות. היא נרמזה ע”י כאבים גופניים ועייפות יתר, ונחרדה, אך לא נתנה דעתה על כך יותר מדיי. היא התמכרה לעבודה וראה זה פלא – איזה אור קרן מפניה, ואילו חיוכים החזירו לה כולם… תערוכה זו, שהיתה מפעלה הגדול האחרון, היה שיר הלל בצבע לעובדים ולכלי העבודה שפארו את הביתנים… דבורה היתה אישיות גדולה, שהליכותיה צנועות. הסתפקה במועט, אהבה פשטות – בלבושה, בסידור חדרה, בקשריה עם חבריה”.
לאחר מותה הוקמה ביוזמת האב ובהשתתפות הקיבוץ-הארצי וקיבוץ בית-אלפא קרן מלגות על שמה, לעידוד אמנים צעירים בקיבוצים.