נולדה ב-11/04/1960

נפטרה ב-23/12/2025

הייתה נשואה לגיא זלצר

אמא של מנור, מאיה, דניאל וירדן.

גילה יקרה

רעייתי האהובה!

רציתי רק לומר לך תודה

תודה ענקית שהרשית לי להיות שותפך לחיים,

תודה שאפשרת לי לחיות אב לילדייך הנפלאים ושותף להקמת משפחה חמה,

אוהבת, תומכת ומסייעת ברגעי אושר וגם ברגעי משבר.

תודה שאפשרת לי להיות שותפך בכל חלומותייך

והגשמתם כי פשוט לא היה דבר שרצית ולא השגת, תודה על אהבתך אלי

ותודה על חיים משותפים, מאושרים ומחזקים תודה על מי שאת

אוהב אותך לנצח נצחים

גיא

אימוש

 אם אני רוצה להזכר בך, אני לא צריכה להביט רחוק…

אני צריכה להסתכל על היצירתיות שלי – זה ממך.

אני צריכה להסתכל על האופטימיות שלי – זה ממך.

אני צריכה להסתכל על הביטחון העצמי שלי – זה ממך.

אני צריכה להסתכל על התעוזה שלי – זה ממך.

אני צריכה להסתכל על הפלפליות שלי – זה הכי ממך.

אני צריכה להסתכל על ה״שונות״ שלי – גם זה ממך.

אני צריכה להסתכל על המשפחתיות שתבועה בי – זה ממך.

על האהבה וההערצה לאחים שלי – זה ממך.

אני צריכה להסתכל על המוזיקה שמובילה אותי, הקצב הפנימי, ההישאבות שלי לשיר שנשמע ברקע לא משנה מה קורה במקביל – זה ממך.

היכולת שלי לצלוח משברים בדיבור ושיחה, ללא פחד מהתוצאה – זה ממך.

הצורך שלי לנהל את הסיטואציה, אלא אם כן יש בסביבה מנהלת זלצרית בכירה או מוכשרת יותר ממני – גם זה ממך.

להגשים את כל החלומות שלי ולא לפחד, גם אם נופלים – זה ממך.

ולעשות, העיקר לעשות – זה ממך.

האבסולוטיות והנאמנות שלך לאבוש ברגעים הטובים, אבל גם ברגעים הקשים, היא שלימדה אותי זוגיות חזקה מהי – את זה למדתי עד יומך האחרון משניכם.

כן אימוש, התבוננתי בכם בחודשים האחרונים. שתקתי והתבוננתי. השתדלתי לזקק בכל סיטואציה את הדרך בה התנהלתם. יש שיגידו שנהגתם בחוסר סבלנות, כיאה לזוג שחי יחד 40 שנה…

אני ראיתי חברות אמיתית. אהבה אמיתית. זוגיות כל כך פתוחה שלא חששתם להגיד אחד לשני מה שאתם רוצים, ואיך שאתם רוצים, כי אתם יודעים שהמילים לא נאמרות לעולם מכוונת זדון, אלא רק ממקום בונה, או סתם מקטר… האכפתיות האין סופית שלכם אחד לשני, לא משנה כמה היה קשה בסוף, והיה מאוד קשה בסוף. תמיד בסיום הערב מצאת יד אחת של אבא להשען עליה, ואת היד השניה שלו תומכת בך מהגב.

והדבר כי חשוב שלקחתי ממך אימוש – זאת האימהות שלי… זה ממך.

תמיד את אומרת לי שכשנולדתי הגיע מלאך ובירך אותי בכל התכונות והדברים הכי טובים שלעולם יש להציע. היום אני יודעת שהמלאך הזה זו את.

תנוחי ותצפי בנו בהנאה מהמרפסת החדשה שלך.

אוהבת אותך וממשיכה לחיות אותך.

אימוש

איזה נהדרת את. אישה של חלומות. הראש שלך כל הזמן עבד. אין דבר כזה אי אפשר. הכל אפשרי. מכל דבר קטן אפשר לעשות משהו. המייסדת של משלוחי המנות המוגזמים בפורים. המייסדת של ההופעות המשוגעות בחגים. לרקוד בתוך כף של שופל, או על הגג של המועדות לחבר, או להופיע בהפתעה על הדשא אחרי שהיית בתוך המסך, הופעות עם האירוסים בארץ ובעולם, ותמיד את רוקדת. כל הזמן את רוקדת. המוזיקה בורידים שלך. זה היה הדבר שהכי הרגיע אותך.

וויטני יוסטון, ומייקל ג׳קסון, דולי פרטון, ותמיד בקול שני-שלישי ורביעי. אין דבר כזה הקור הראשון. זה משעמם מידי. תמיד שמעת 4 ו5 קולות במקביל. ובלי לשים לב גם אני נדבקתי בזה. כשאני שומעת לפעמים מוזיקה באוזניות ואני כמובן שרה לעצמי בקול רם עם המוזיקה, יהודה לא מבין למה אני מזייפת, ובעצם הזיוף שהוא חושב זה ערבוב של קולות הסופרן והאלט ביחד.

אחרי שפינו אותך אתמול מהבית הסיעודי, שלווה, נינוחה ויפה, חזרתי לבית שלכם. מילאתי לעצמי כוס מים ופתאום אני קולטת שאת נמצאת בכל מקום. אין להתחמק ממך. בכל מקום השארת פתקים/כותרות/הוראות, שחס וחלילה לא נהיה במצוקה ונצטרך לחשוב בעצמנו האם בקופסא הזו יש קפה או תה, והאם המתלה מגבות הזה שייך לך או לאבא. הכל צריך להיות ברור ומסודר. שכל אדם זר שיכנס לבית, ידע בדיוק איפה ממוקם כל דבר.

כשהלכת, ישבנו מחוץ לחדר שלך בבית הסיעודי, ועלה לי חשק בלתי מוסבר לראות סרטון שלך ושל אבא מלפני שנתיים עושים הצגה של ״חנה זלדה״ לנכדים. אני חושבת שכל כך רציתי לראות את זה כי הסרטון הזה מתמצת את כל האסנס שלך. את כבר היית עמוק בתוך המחלה, אבל זה לא הפריע לך לרקוד, לשחק, ולשמח אותנו באנרגיות שיא. שחקנית אמיתית. רגע אייקוני.

אישה אייקונית. משפטית שחקוקים חזק יותר מעשרת הדברות.

את תמיד יודעת מה הכי טוב לכולם, ואת אף פעם לא טועה. אנחנו פשוט לא בקצב שלך. אף אחד לעולם אז אני מבטיחה שמהיום אני יעשה את כל מה שאני עושה, רק קצת יותר מהר. כי אין זמן. משום מה.

עדיין לא ברור לי כשהיינו קטנות, איך עשית את כל מה שעשית. מפזרת 4 ילדים למסגרות. נוסעת בשני אוטובוסים לעבודה בטבריה, ומספיקה לחזור בשני אוטובוסים בזמן לאסוף אותנו מהמסגרות. כשהיינו כבר גדולים יותר והגענו הביתה לבד, דניאל ואני היינו רואות אותך מהחלון מגיעה, מסדרות את הבית במהירות שיא ומתמקמות במקומות הקבועים: דניאל ישנה ואני על הפסנתר (או הפוך). כי ידוע שנגינה על פסנתר ושינה זה קודש ואת לא תפעילי אותו לעוד משימה.

אין יעילה ממך. אם אי פעם חשבתי שלא יכול להיות יעיל יותר מזה, את הוכחת לי אחרת. לדוגמא, לבנות גלגלים לפח אשפה, כי הרי במטבחים של הקיבוץ הישן אין מקום לפחים גדולים בתוך הארון, ולא נוח כל פעם ללכת עד הפח, אז למה שהפח לא יבוא אליך. או לשנות את הרגליים של השולחן (במקום לקנות שולחן חדש) רק כדי שלכל הנכדים יהיה מקום לרגליים באותו הזמן כשהם מציירים.

נשיונל ג׳יאוגרפיק. זאת הייתה שיטת התיעוד שלך. הנחת על אבא מצלמה בגודל של מזוודה על הכתף, ואמרת לו ללחוץ לצלם בלי להפסיק. לא משנה מה קורה מולך, אתה ממשיך לצלם, ולא מתערב. מדהים. כמה אפשר ללמוד רק מההוראה הזו ״אל תתערב״. אני לא אשכח שצפינו בסרטון שרואים אותי עדיין עם חיתול, משחקת בחוץ ועומדת על קצה של בטונדה בגובה של חצי מטר בערך. אמא צועקת לסרטון, ״מאיה תזהרי שלא תפלי״, ואני אומרת לה, ״אימוש, אני יושבת כאן לידך, בת 36, כנראה ששרדתי את האירוע הזה בחיים״. כמה חופש היה לנו כשהיינו קטנים. היום כאמא אני מזכירה לעצמי כל הזמן שאני גם צריכה לשחרר כך. בסך הכל את ואבוש רקחתם מתכון מנצח כשהבאתם את האחים שלי ואותי. אין כמו האחים שלי. החברים הכי טובים שלי. עד היום אנחנו מתווכחים, רבים, מבקרים אחד את השני, אבל אוהבים עד אין קץ ותמיד שם אחד בשביל השני. את זה למדתי ממך. משפחה זה הדבר הכי חשוב. זה העוגן. זה הרשת ביטחון.

את היית המתעדת מספר אחת, הרבה לפני הסמארטפונים, המצלמות הדיגטליות והקרדישאנס.  

רק בבגרותי הבנתי שלחברים שלי אין 70 ומשהו קלטות שמתעדות את ההתפתחות שלי.

מאיה

אימושי שלי,

כמה מנגנוני הגנה בניתי בעשור הזה, כולם שמרו עלי מפני הרגע הזה .

אבל הינה, הרגע הזה הגיע ושום דבר לא שומר עלי מפניו..

הייתי אופטימית, באמת עד הרגע האחרון, כי איך אפשר להאמין שאישה כל כך חזקה ובלתי מנוצחת כמוך, לא תנצח את המחלה הארורה הזאת.

ביום שני, התקשרתי לרופא בתמימות, שיבוא כי פחדתי שאת מפתחת דלקת ריאות ואולי

ייתן לך אנטיביוטיקה ותחזרי לעצמך. אבל אחרי שהוא בדק אותך הבנו שזה לא המצב

ושהגרוע מכל עומד לבוא .

מי שהכיר אותך, יודע איזה אישה מיוחדת היית, צמד המילים ״אי- אפשר״ לא קיים אצלך בלקסיקון. היית בולדוזרית, אשת ברזל עם חוסן מטורף, אנרגיות בלתי נגמרות ואהבה ותשוקה לחיים ולמשפחה.

יזמת פורצת דרך, זמרת, רקדנית, אמנית, כל כך הרבה כישרונות בבן אדם אחד.

ילדה שעלתה ממרוקו לפתח תקווה, ובגיל 22 באת עם אבא לקיבוץ, עם שמלה ועקבים

כמובן. תמיד היית אחרת מכולם, אבל גם כבשת אותם . את והחברים שלך הייתם המרכז החברתי והתרבותי של הקיבוץ, גדלנו על אמא שנמצאת על הבמה ומגיל צעיר דוחפת אותנו להתרגל לזה ולתפוס ביטחון.

לא היה גבול ליצירתיות ולדמיון שלך, במשלוחי המנות האגדיים שלך בפורים – ארמון נסיכות מכיכרות לחם, מקהלת זמרים מביצים קשות או שח מט שקם לתחייה מבצק סוכר.

״מכל דבר אפשר לעשות משהו״ תמיד אמרת, לא היה אז פינטרסט, הראש שלך היה

פינטרסט. כשנהינו אימהות המשכנו את דרכך. אמהות חדשות בקיבוץ שלא הכירו את

המסורת לא הבינו מי אלה המשוגעות האלה, אבל לכי תסבירי להן שאמא שלך היא כוהנת

משלוחי המנות של בית אלפא ואנחנו פשוט מרגישות צורך להמשיך את הדרך שלה ולשמח אותה. בבוקר של פורים היית עוברת איתנו בבתי ילדים ומתפעלת יחד עם הילדים.

כל כך הרבה מתנות נתת לי אימוש שלי,

כל מה שיש בי, שהאנשים סביבי אוהבים בי קיבלתי ממך.. .

פעם עמדתי בתור בסופר פארם ומישהי מאחורי פתאום ליטפה לי את השיער. הסתובבתי אליה, היא ממש התנצלה ואמרה – אני פשוט הייתי חייבת לשאול איך יש לך שיער כזה, בלי לחשוב פעמים, חייכתי ועניתי לה – מאמא שלי.

כששואלים אותי איך את נראית ככה אחרי 3 לידות – אמא שלי, מאיפה יש לך אנרגיות בלתי נגמרות – אמא שלי, הפלפל – מאמא שלי, הריקוד – מאמא שלי, היכולות ניהול – מאמא שלי, הביטחון העצמי והחוסן – מאמא שלי, הלחלום בגדול ולהשיג את זה עוד יותר בגדול – סופר דופר אמא שלי.

ואת אימוש תמיד היית משלימה ואומרת – קיבלת ממני הכל אבל את החוכמה שלך שאני הכי אוהבת קיבלת מאבוש.

כשגילית את המחלה לפני 9 שנים, פחדת שזהו את הולכת למות ולא תראי אותנו מתחתנים ומביאים ילדים, והינה זכית לחתן 4 ילדים ולהנות מ 7 נכדים (ימות מי שיספור אותם איך את וסבתא הייתן אומרות במרוקאית). נכדים שהעריצו אותך ואהבו אותך ללא גבולות, ואת נלחמת כמו לביאה, 9 שנים. חיית כאילו את לא חולה, אין טיפול שלא עשית, היית מנוסה כבר בהכל, ותמיד אבוש המדהים שלנו לצידך, באש ובמים, הוא היה העוג ן היציב שלך, כמו ששמופי הוא העוגן שלי.

בשנים האחרונות כבר הרגשת לא טוב ולמרות זאת לא היית מוכנה לוותר על שום דבר,

״אם אני לא עושה אני לא קיימת״ היית אומרת. כל תינוק שנולד במשפחה התעקשת לכבס לו בעצמך את הבגדים שיהיו בריח מושלם שרק את ידעת לייצר. מגיעה אלינו לבקר בבתים כמו מסדר צבאי – ואוי וואוי לכן אם יראה אצלכם בחוץ כמו ואדי ערה היית אומרת , ואנחנו היינו צוחקות.. כמה שהיינו צוחקות, צוחקות וצוחקות יחד, כי ״אין עכשיו מישהו שנהנה יותר מאיתנו!״ היינו מצטטים אותך, את פשוט אייקונית אימוש.

אתמול בלילה, עומר שלי לפני שהלך לישון אמר לי בעיניים נוצצות מבכי – אבל אמא, לא

רציתי שסבתא תמות, אפילו לא הראיתי לה את הפס שקיבלתי בחגורה בקרטה.. היה לך

קשר מיוחד וחולשה לא מוסברת איתו. אני ואבא לפעמים ניסינו לשאול אותך על זה ואמרת לנו: הוא פשוט רואה ומרגיש אותי אחרת מכולכם, העיניים שלו נוצצות, כל פעם היית מחפשת את העיניים שלו.

כבר תשע שנים, כל פעם שנופל לי ריס או מכבים נרות, כל הזדמנות להביע משאלה, תמיד ביקשתי רק משאלה אחת – שתבריאי. הייתי מוכנה לעשות הכל רק שתבריאי.

כל כך לא הגיע לך, כל החיים שלך עבדת קשה ודווקא שהגעת לגיל שאת יכולה להתרווח

ולהנות, גילית את המחלה.

אמרת לנו – זה ישמע לכם מוזר אבל זו התקופה הכי יפה בחיים שלי.

נהנית מכל שנייה מהמשפחתיות המופלאה שאת ואבא יצרתם לנו. בית שמח ומעורבב, עם מסיבה בסלון כל שישי, ששומעים בו ג׳יפסי קינג ואנריקה, הפרברים והאירוסים ודובי זלצר, מייקל ג׳קסון וויטני יוסטון, מקנחים ב"רע לי בנשמה" של חיים משה ומנגנים בפסנתר מוזיקה קלאסית.

תודה לך אימוש ולך אבוש שתיוודע לחיים ארוכים, על הבית המעורבב השמח והחם להפליא שגדלתי בו.

כשדודה שולה נפטרה אני זוכרת שבלי אמרה לי שהאדם שהכי אהב אותה ביקום כבר לא

כאן. ואחרי שנהייתי אמא הבנתי כמה שהיא צודקת. זה לא קלישאה ש אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא, ועכשיו אי ן לי אותה,

ואין לי אותך .

יומיים לפני היומולדת האחרון שלי שלחת לי וואצאפ וכתבת – עוד יומיים נולדת לי! עם סמיילי עם עיניים לבבות.

יום אחד אמרת לי, את יודעת דניאל, אני חושבת שאף אחד לא אוהב את הילדים שלו כמו שאני אוהבת אתכם. אני צחקתי, אבל את באמת הרגשת ככה ואהבנו אותך ככה בחזרה.

ביום שני בלילה אחרי הבשורה של הרופא, ישבנו כולנו בשוק.. מה עושים עכשיו?

הוא אמר ימים אולי שבוע, שבועיים, באמת זהו ?

את ישנת עמוק, כבר היה מאוחר מאוד, ולאט לאט כולם התפזרו לישון. אבל אני לא הצלחתי לקום מהספה. אמרתי למאיוק שאשאר עוד קצת. משהו בפנים אמר לי שזה יהיה הלילה האחרון שלי איתך שאת ככה ישנה בשקט ורוגע.

ובאינסטינקט בלתי נשלט של ילדה בת 3 , נכנסתי איתך למיטה, כאילו שככה הכי מוגן ושום דבר רע לא יכול לקרות.

חיבקתי אותך, החזקתי לך את היד וספגתי רגע אחרון של רוגע מהחום גוף והנשימות שלך.

אימושי, אני מבטיחה לך שנמשיך ברוח שלך ובדרך שלך, לשמור על המשפחתיות ועל

הקשר בין האחים שזה היה הדבר שהכי חשוב לך. מבטיחה לך שנגשים את כל החלומות

שלנו, ואת עוד תסתכלי בהתלהבות מלמעלה על הקשתות שכל כך אהבת וציפית לראות

בכניסה לבית החדש שלנו.

אני מאחלת לכל אחד שיושב פה קשר מיוחד עם הילדים שלו כמו שהיה לי עם אמא שלי,

ולמרות שהלב שלי עכשיו שבור, הוא יתאחה, והזיכרונות של 35 שנה חזקים יותר מהרגע

הזה.

אז שכל אחד מכם שזכה, ואמא שלו עדיין בחיים תלכו לבקר אותה ותגידו לה כמה שאתם אוהבים אותה.

אני אוהבת אותך אימושי ואת תמיד תישארי איתי.

דניאל.

אמא שלי

האישה הכי חזקה בעולם!

אישה עם ביטחון, חוסן נפשי, לא מפחדת משום דבר.

אישה שאין באוצר מילים שלה את המילה לא, הראש שלה בכלל לא מצליח לספוג את המילה זו, במקום לא יש : מה אמרת ? תחשוב רגע שוב איך אתה עונה לי כן ואם אפשר שזה יהיה היום למה אין לי זמן. במילים האלה!

אמא שלי אישה חזקה שבזכותה אני האישה הכי חזקה שיש.

אני מסתובבת בעולם עם ביטחון, עם מסוגלות עצמית עם המבט שלך מסתכל לי לתוך הלבן של העיניים ואומר לי מתוקה את מסוגלת, או שתקפצי מהמרפסת אחד מהשניים תלוי באיזה יום תפסתי אותך.

את רואה את ירדן כבר 10 צעדים קדימה עוד לפני שאני ראיתי אותה בעצמי.

את פשוט כבר יודעת איפה אני אהיה בעוד שנה שנתיים שלוש אז למה לא פשוט לקדם עניינים. להיות הגרסה היותר טובה של עצמי.

 

אמא שלי, האישה והמשימה תמיד יש משהו לעשות תמיד את בדרך לדבר הבא גם אם לא פיזית אז מחשבתית. אם אין משהו באופק אין סיבה לחיים, הגלגלים תמיד עובדים.

כל שיחת חולין על שטויות הופכת להיות שיחה חינוכית שבסוף מסתכמת ב : חמולדה צריך אומץ או פשוט עושים.

אם את יושבת 15 דקות על הספה את שוברת קירות תרתי משמע תבוא לבית שלנו ותראו.

אמא שלי שתשכב גם על הכביש בשביל הילדים שלה.

קודם כל הילדים שלה! אין אותה בכלל.

התחביבים שלה זה אנחנו, הזמן הפנוי שלה זה אנחנו, האוכל שלה זה מה שאנחנו אוהבים לאכול, היא מזמינה לעצמה פיצה, והיא שואלת מה התוספות שאנחנו אוהבים כי בעצם היא מזמינה לנו.

היא ממלאת את עצמה בנו. היא בעצם אנחנו ואנחנו בעצם היא

עד לרגע שעזבת אותנו עוד שאלת אם לצח יש את הרוגעלכים שהוא אוהב אם יש לנו איפה לישון ואם לא מטפטף עלינו גשם מהחור שיש בגג.

אמא שלי את הצבת רף גבוה לאימהות.

 

בשבועיים האחרונים שלך כשנכנסת לבית הסיעודי אני כלכך נהנתי איתך .

יישנו ביחד בחדר שלושה ימים, והרצנו דאחקות, עישנו סיגריות ב4 בבוקר, יצאנו לטיולים עם הכיסא גלגלים בקיבוץ, הלכנו לקטוף לימונים, לעשות כביסה כי "חמודלה אני כבר יכולתי להעמיד 4 מכונות עד עכשיו."

אימוש, אני בן אדם של קלואז'רים ואני מרגישה שזה הקלואז'ר הכי מדהים שיכל להיות למערכת יחסים שלנו. אני באמת שקטה עכשיו

בדיוק לפני יומיים כשחיברו אותך למורפיום ואני הגעתי מרמת השופט ישבתי לידך, את שכבת עם הראש שמוט אבל עדיין נושמת,

אמרתי לך תודה עלייך ועל הקלואז'ר שעשינו. צח לחש לך משהו באוזן.

ראיתי שזלגה לך דמעה על האף אז ניגבתי לא עשיתי את ה1 ועוד 1.

כמה דקות אחרכך האחות נכנסה, ביקשה מאיתנו לצאת כנראה שמה לב למשהו שאנחנו לא.

5 דקות אחרכך לנה הגיעה וקבעה שאת ללא רוח חיים

אימוש את ממש חיכית לי ולצח.

אמא שלי תודה עלייך !

תודה על בסיס לחיים חזק ויציב שנתת לי!

תודה שאת אוהבת אותי יותר ממה שאני אוהבת את עצמי !

תודה שהשארת אותי אחרי שהלכת עם קול פנימי שלך בתוך הראש אם כי זה קצת מטריד ומכניס לחרדה בו זמנית

תודה על מי שאני בזכותך.

ציטוט אחרון של אמא ובאמת תנו לנו רגע לשקוע ותיקחו איתכם

פשוט עושים !!!

ירדן

 

גילה – קורות חייה:

 

גילה נולדה במרוקו ב-11 באפריל, 1960. בגיל 7 עלתה המשפחה לארץ, בתחילה התגוררו בפתח תקווה ובהמשך עברו לחולון.

האחות הקטנה מבין שישה אחים

גילה התבלטה מגיל צעיר ביופיה ובהופעתה המרשימה, ואף זכתה בהיותה נערה בתואר מיס חולון

בשנת 1983 הכירה את גיא ובמהרה הגיעה לבית אלפא כבת זוגו. הקיבוץ היה רחוק מעולמה עד אז, אבל ההשתלבות שלה החלה כאשר דליה, אימו של גיא, סיפרה למנהלי חבורת האירוסים שגילה שרה יפה וכדאי לקלוט אותה בלהקה. וכך החלה עבורה תקופה נהדרת, שנים רבות של הופעות וחוויות, תקופה שראתה כיפה ביותר בחייה.

ובמקביל, גיא וגילה התחתנו בשנה 1983, והזוג הפך למשפחה כאשר נולדו ארבעת הילדים: מנור, מאיה, דניאל וירדן. משפחה חמה ומאוחדת, כאשר גילה כאמא מעניקה את כל כולה. יחד עם המשפחה המורחבת שבבית אלפא – ההורים של גיא, דליה וחיים, האח שרון ובהמשך איטל אשתו וילדיהם – כולם ביחד משפחה מאוחדת ושמחה, מלאה בנגינה ושירה במפגשים המשפחתיים, בבית היפה שבנתה עם גיא, עם המרפסת הענקית הצופה אל נוף הקיבוץ והגלבוע.

גילה היצירתית, תוססת ואנרגטית, תרמה מכשרונותיה בכל תחום שנגעה בו. מלבד ההופעות עם האירוסים, היתה מוכשרת בכל תחומי הבמה ותרמה רבות לחיי התרבות בקיבוץ – בהופעות כזמרת, כרקדנית, עזרה בהפקת אירועים, בצוות הוידאו ועוד. ותמיד בנעימות ובמאור פנים.

בשנים הראשונות בקיבוץ השתלבה בענפי המשק החל מבתי הילדים קוו- קור והלול לקחה על עצמה את אחריות חדר האוכל תקופה.

בתחילת שנות האלפיים, כאשר החלו השיחות על השינוי וההפרטה בקיבוץ, גילה, כיזמית בנשמתה, צפתה את העתיד והחלה לדאוג לאפיקי פרנסה חדשים ופורצי דרך: קוסמטיקה על מגוון ענפיה ואפילו קעקועים

לאחר מכן הקימה את הצימר הראשון בבית אלפא ולפני כמה שנים בזמן מחלתה הקימה את חנות יד השנייה מטילדה שקרויה על שם אמה. בצעירותה למדה טכנאות שיניים, לאורך השניים נהייתה מקצוענית, עבדה במעבדות בטבריה ונצרת ובהמשך עבדה במעבדה מביתה.

המשפחה גדלה והצטרפו בני הזוג ובהמשך הנכדים שהביאו עימם הרבה שמחה.

לפני כעשר שנים חלתה גילה בסרטן. היא שמרה על אופטימיות למרות הקשיים הרבים, ונאבקה במחלה בנחישות מעוררת השתאות. עד הרגע האחרון לא הרימה ידיים וניסתה כל טיפול אפשרי.

גם בשבועות האחרונים לחייה עדיין קיוותה שתתאושש מעט ותוכל לחזור לביתה. אך לצערנו תמו ימיה. גילה נפטרה בטרם עת,

בת 65 בלבד. יהי זכרה ברוך!

 

כתבה את הקטע חגית לירון, ועוד כמה מילים ממנה, בנימה אישית:

גילה אהובתי,

המאבק הארוך שלך הסתיים, עצוב לי נורא.

גילה, תמיד כיף לצחוק איתך, ואפשר גם לבכות ביחד. ישירה, אופטימית, כנה, מצחיקה, מלאת תובנות על החיים. שיחות הנפש שלנו היו חוייה שהולכת איתי הלאה.

בעבר הופענו המון כצמד זמרות בחגים בקיבוץ. את אף פעם לא הסכמת שסתם נעמוד על הבמה  ונשיר, אמרת שזה משעמם. אז בעידודך ובהשראתך יצרתי לנו כל מיני המצאות עם כוריאוגרפיה ואביזרים, וכמה שנהנינו מהחזרות ומההופעות האלה! אני נזכרת בחיוך ודמע ב-"ואלס להגנת הצומח" ששרנו עם יענקלה קליין והכובעים הענקיים עם הפירות שהגי הכינה לנו, נזכרת ב-"קילפתי תפוז" עם התפוז הענק שהסתתרו בו בנותייך הקטנות המתוקות מאיה ודניאל, ב-"הכל פתוח" שביצענו עם שרון זלצר, נוסעים בגולפית בגבעת הדשא שמול ביתך, ב-"ימים טובים ימים באים" ששרנו מחלון ביתך מול הקהל בראש השנה… ובשנה שלאחר מכן הכנו את הקליפ הנהדר שיצרה לנו לאה נהוראי, וכתבה בהקדשה על עטיפת הדיוידי: "שי קטן, לימים בהם נזדקק להוכחות לסיפורי גבורותינו"…

מי יגיד לי "אוהבת אותך" כמוך, כל פעם שנפגשנו ונפרדנו?

אבל הפרידה כבר כאן ולתמיד. ימי הגבורה שלך תמו. אוהבת אותך.

חגית לירון