נולד ב-10.09.1937

נפטר ב-06.06.2025

אב לחובב ועמית

שלום לכולם ותודה שבאתם להיפרד מאבא.

בשנים האחרונות מצבו הבריאותי של אבא הלך והתדרדר, זה התבטא בעיקר בירידה מתמדת בראייה,

בעיות בשיווי משקל ובהליכה, היו לו ברור שהוא לא רוצה להגיע למצב של סיעודי.

התחלנו תהליך עם עמותת דיגניטאס בשוויץ שמסייעת לאנשים לסיים את חייהם בכבוד, תהליך ארוך ומלא בטפסים ובירוקרטיות.

שקיבלנו מהם אור ירוק הוקל לאבא מאוד. לאורך כל הדרך הוא הקפיד להגיד שהוא מאוד שלם עם ההחלטה, גם בימים ובדקות האחרונות לחייו.

קראתי לאחרונה ספר המתאר את חיי הקיבוץ בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, ציטוט ממנו יכול להסביר איך נהפך אבא למי שהיה.

"ערכו של אדם נקבע על פי מדד אחד בלבד-האם הוא עובד טוב או לא! נוחיות, בקשת עזרה ותלונות היו מחוץ לעולם המושגים שלהם"

אבא היה מאוד חרוץ, בכל מקום שבו עבד נתן את כל כולו. גם שיצא לפנסיה בגיל 77 זה היה בגלל שלא הצליח לחדש את רישיון הנהיגה בגלל הראייה.

חושב שלמדתי ממנו כמה דברים חשובים כגון חריצות התמדה ויושר וגם מנסה ללמוד ולהיזהר מהתכונות הפחות טובות שהיו לו – ביקורתית, נוקשות וחוסר סבלנות.

אבא אהב לעסוק בספורט: ריצה, רכיבה, חדר כושר, גלישה ומצנחי רחיפה, אהב גם מאוד לטייל ולראות ספורט בעיקר מכבי תל אביב בכדורסל.

זוכר איך לימד אותי לרכב עם אופניים: הושיב אותי, דחף אותי כמה עשרות פעמים נפלתי עד שלמדתי… ואחר כך כמובן על טוסטוס וטרקטור ומכונית.

מאוד אהבתי כילד ללכת איתו לעבודה שהשיא כמובן לשבת על קטפת הכותנה. זוכר איך בדרך להשכבה היינו שרים שירים רוסיים ומתרגלים את לוח הכפל,

ובשנים המאוחרות יותר יושבים ביחד לראות טלוויזיה, הוא על הכורסה שלו ואני על הרצפה עם ראש על הפוף ואותו מנמנם אבל לא מוכן "ללכת לישון" לפני פסוקו של יום.

אבא עבר כמה דברים לא פשוטים בחייו ולמרות זאת אני לא זוכר ממנו רגעים של שבירה או מצבי רוח, שמר על אופטימיות והמשיך הלאה.

 

חובב

 

כמה מילים לגיורא

גיורא היה בנם של נפתלי וידידית קרול והיה בן כיתתי בקבוצת "עופר".

מילדות היה ילד מופנם וסגור, אבל חזק בנפשו. ילדותו לא הייתה פשוטה, אימו ידידית נפטרה כשהוא היה בכתה א'.

חברתי דבורקה, רק השבוע הזכירה לי איך באו אלינו בכיתה א' באמצע השיעור,

גיורא בדיוק התנדנד על הדלת והמורה הודיעה לנו על מותה של אמו.

אביו נפתלי גידל אותו לבד. ובימים ההם לבד זה היה ממש לבד.

במשך השנים אחרי בגרותנו עבר גיורא כמה תחנות בחייו, וחלק גדול מהם עם אמירה, לא בקיבוץ, בהן נולדו לו שני בניו, עמית וחובב.

כשחזר לקיבוץ השתלב בגידולי השדה והיה איש אדמה בנשמתו, שנים רבות ניהל למופת את ענף השקדים.

כל השנים חיפש בית חם ואהבה, אותם מצא בסוף עם לילי בת זוגו ממסילות ועבר לגור עימה.

היה קשה ליצור עימו חברות עמוקה, מכיוון שהיה סגור ולא הירבה לשתף, אבל תמיד כשנפגשנו הייתה שמחה ומיד נוצרה שיחה חמה בינינו.

כשקיבלתי את ההודעה מחובב הייתי מאוד מרוגשת ולא מבינה, אבל כששמעתי את ההודעה הקולית שגיורא שלח לי, הבנתי, זה היה גיורא.

כמה מילים לבנים-

הפרידה החמה, והמחבקת בה עטפתם את אבא ביומיים האחרונים שלו מעוררת התרגשות וכבוד.

ואני כל כך שמחה שגיורא זכה בה.

אהבתי אותו מאוד וכשסיפרתם לי שנפרדתם ממנו רגוע מחזיקים בידיו והוא עם חיוך ידעתי שהוא החליט נכון.

יהי זכרו ברוך

 

רמה

 

חובב –

ישבתי לי לאכול את ארוחת הבוקר שהכנתי לעצמי – סלט קצוץ דק דק.

עודני מתענג על המרקם ועל הטעם חלפו בראשי מספר הרהורים ומחשבות…

הסלט החתוך דק דק מתחבר אליי דרך שני אבות. אחד שלי. אחד שלך.

מאבי למדתי, בארוחות הערב המשותפות בחדר האוכל בקיבוץ את יסודות הכנת הסלט.

עם אביך היו לי דיונים סוערים מהו סלט נכון יותר, חתוך דק או חתוך גס.

אביך, איש האדמה, העדיף לתת לירקות כבוד של ממש ולהשחיתם כמה שפחות.

הוא טען שרק כך אפשר לחוש ולהתענג על טעמו של כל אחד מהגידולים בנפרד.

אני טענתי לעומתו, שכשהמזלג נכנס עמוס לפה אתה יכול להנות משלל

הטעמים שמציעים כל הירקות יחדיו.

סלט חתוך גס זה סלט לעצלנים פסקתי.

עיין ערך סלט יווני. עיין ערך היוונים.

והוא בתגובה קבע שאין לי מושג. כך שהחלטנו לשם שינוי שלא להסכים …

אחרי כל הדיונים והוויכוחים, נוקבים ככל שיהיו, שחלקתי עם גיורא , גם אם הם לא תמיד הסתיימו בהסכמה,

עדיין הם נחתמו תמיד בחיוך מבויש וכובש שהוא מבחינתי היה התמורה להכל, אפילו לעבודת הפרך שבמחיצתו לעולם לא הייתה מסתיימת…

גיורא נתן לי כמה שיעורים טובים לחיים, שהתאפיינו במיוחד ברצינות, חריצות,

נחישות, במקצועיות ובענווה. הוא לטעמי היה התגלמותה המושלמת של השורה בשירו של שאול טשרניחובסקי… "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו…"

עודני מהרהר בסיפור הסלט חשבתי לעצמי, שאני אחד האנשים מדור הילדים של גיורא ואשר לא ממשפחתו, אשר אולי זכה להכי הרבה שעות גיורא.

לא מעט זיכרונות ואנקדוטות.

החלטתי לנסות ולהעלות כמה כאלו ואת אלו

שהצלחתי לדלות מזיכרוני – בכל זאת עברו כמעט 35 שנה מאז, החלטתי לשתף אותך.

אולי אצליח להעלות גם חיוך על שפתייך כמו שקורה לי בכל פעם שאני נזכר באביך…

הבקרים הרבים בהם היינו עולים למטע השקדים במרסס. כמו בכל בוקר הוא

היה ממתין לי במשרדי הגד"ש. את הדרך כמובן רק בטנדר הסוברו –

שני מקומות בלבד. חלילה שלא יצטרפו עוד אנשים שלא לצורך.

אני כדרכי בקודש הייתי נרדם עוד לפני יציאתנו מהקיבוץ וכשהקצתי מתרדמתי

הייתי מוצא אותו תמיד עם חיוך שבע רצון גאה.

מסתלבט עליי שאלתי? לא הוא היה עונה, רק מבסוט בכל פעם מחדש מנהיגתי המופתית, שמאפשרת לך לישון בכזאת חדווה ושלווה…

הבנאדם (אני) חזר בארבע לפנות בוקר מהבילוי שלו, לא נשארתי חייב, התייצב בחמש לעבודה ואם היית נוהג כמו שצריך אז הייתי מתעורר רק במרסס, עניתי לו.

כדרך קבע התעוררתי במעבר הג'ילוד. שם הוא גם היה משוויץ תמידית

כיצד מחליפים הילוכים כמו שצריך. הוא כבר שכח שרק הרגע התעוררתי בשל החלפת ההילוך המושלמת הזו…

אבל הוא היה ממשיך עם החיוך הממזרי שלו ללא צורך להכרה ביכולותיו…

באותן נסיעות כשהרדיו ניגן (בד"כ קלאסיקות של רשת א' או ב') יד אחת הייתה

תמיד על ההגה והיד השנייה, כאשר לא הייתה עסוקה בהעלאת או הורדת הילוך, הייתה מנצחת על המנגינה שבקעה מהרדיו עם האצבע וכמובן עם חיוך שלא ניתן להישאר אליו אדיש.

באחת הפעמים , היה זה בבוקר יום א', לאחר שבסופ"ש לפני כן, אתי אנקרי קיבלה הכרה באלבומה "אתי אנקרי"  (1990) והתארחה באחת מתכניות סוף השבוע. (סיבה למסיבה?)

איזה עונג צרוף ליווה אותו כאשר השמיעו אותה שוב ברדיו והוא התפעל מהיכולות הביצועיות והוירטואוזיות שלה ואני רק יכולתי לקנא באיכר הזה,

שמלבד עבודה קשה יודע גם להעריך ולנתח תרבות איכותית על כל רבדיה.

את מנערת השקדים לעולם הוא לא הרשה למישהו מלבדו להפעיל. הוא אמר שגם למפעילים הטובים ביותר אין את הרגש הנדרש להגיע ולחבוק את העץ כך שישאיר אותו שלם גם לעונה הבאה.

אותי הוא הסכים ללמד אבל רק בכדי שאבין מדוע איני יכול להחליפו…

לימים הוא גם הכניס אותי למשמרות ריסוסי הלילות במטע. הדגיש שצריך לשים מסיכה בעת מילוי חומרי הריסוס, אך חשוב מכך לשמור על ערנות בכדי לא לפגוע ולחבל חלילה בעצים.

לאחר מספר ריסוסים ציינתי בפניו שפגשתי במספר לא מבוטל של עצים שבורים עד מרוסקים במרכז המטע. הוא השיב שזו "עבודה" שלו אבל כיוון שאף אחד לא ממש יודע אז שעדיף לסתום.

לאחר האירוע שעבר בראשית שנות התשעים העביר גיורא בקשה דרך רני לב וביקש ממני לבוא למלא את מקומו במטע השקדים בתקופת הקטיף.

למרות שאני כבר עבדתי הרחק במשק חקלאי בערבה, לא היססתי לרגע, ארזתי ובאתי.

ההכרה כביכול של גיורא בי, הייתה עבורי גאווה גדולה. הידידות שנרקמה ביננו במהלך תקופה לא מאוד ארוכה לא השאירה בי ספקות שכאשר אדם מסוגו של גיורא קורא לך,

אז בלי הרבה שאלות אתה פשוט מתייצב. ובעיקר בשל היותו קודם כל ולפני הכל אדם. אדם בכל רמ"ח אבריו ובשבילי גם הרבה מעבר לכך .

לימים הייתי פוגש אותו בבית העלמין בקיבוץ בלוויות שונות. עומד נחבא אל הכלים בצל אחד העצים. ללא רוח וללא צלצולים.

הייתי ניגש אליו מחליף עמו כמה מילים ונפרד בחיוך מבויש וידידותי עד הפעם

הבאה. כפי שרשמתי לך, עצוב לי מאוד שכבר לא תהיה פעם הבאה,

אבל תמיד אהיה מאושר ואכיר תודה על כך שזכיתי לחוות את אביך כפי שאני

מניח שמעטים זכו.

רוצים להודות לכם שוב על שבאתם להיפרד מאבא. אומנם אבא התרחק מהקיבוץ בשנים האחרונות, וגם אנחנו, אבל עדיין הרגשנו

מאוד בבית באזכרה היה נעים להיפגש ולראות פנים מוכרות וידידותיות שבעבר היו

חלק מהבית שלנו.

אנחנו מאוד שמחים שאבא זכה לפרידה יפה

ומכובדת עם חברים שהיו חלק משמעותי

בחייו.

 

עמית וחובב