נולדה בחזינוב, גליציה
ב – 3.6.1900
נפטרה ב – 16.1.1977
היתה נשואה לדוב (בונק)
אם לעמוס (דגן) ורעיה (שמר)
גדלה בבית אדוק ציוני. הצטרפה בגיל 15 לקן השומר-הצעיר בעיר. סלה, אחותה: “פעם, בעת טיול, התגרה בה רועה פולני וצעק לעברה: “ז’ידובקה לפלסטינה!”. גוסטה הסתערה עליו, הפליאה בו מכות נאמנות וקראה: “אני אסע לפלסטינה, אבל אתה תתפגר פה!”. בגיל 18 החליטה כי תעלה לארץ. לקראת העלייה לארץ הצטרפה להכשרה בחווה חקלאית בצ’נסטוחובה.
הצטרפה לבית-אלפא ב1927- מתוך בחירה אישית (לא באמצעות גרעין או הכשרה).
עבדה שנים רבות בענפי חקלאות, בייחוד ברפת. הלל נוימן: “בין הורינו היו מספר אמהות צעירות, אשר לקחו ברצינות את רעיון שחרור האשה ורצונה לחיות שווה בין שווים לצד הגברים. גוסטה הרפתנית זכורה לי כמשכימת קום ומאחרת בנשף. מבוססת בבוץ במגפיה, נושאת דליי חלב כבדים, רכונה לחליבת-ידיים במשך שעות, מניפה חבילות קש וחציר, מרימה קלשון, דוחפת מריצה ועגלה – שימשה מופת לנו.”
היתה פעילה בארגון מטבחים בקיבוץ ובמוסד החינוכי. בני המוסד דאז זוכרים לטובה את ה”ביצקיות” ואת פודינג השוקולד המפורסמים שלה.
במלחמת העצמאות הצטרפה לגדוד 13 (גולני) – יחד עם עוד רבים מחברי הקיבוץ ובניו – שפעל באיזור העמק, והיתה אחראית על מטבח הגדוד המתארגן, ועשתה זאת ללא אספקה מסודרת והודות לאילתורים רבים וסיוע מהיישובים. הלל: “בעת עליית ‘ילדי טהרן’ והצטרפות כמה מהם לקיבוץ, אימצה גוסטה את ווי ז”ל. היתה זו דוגמא לאימוץ עם כל הלב והנשמה. ווי היה לה לבן ללא סייג, עד יום נפילתו בקרב על גבעה 86, בו ביכתה אותו גוסטה כבכות אם את בנה”.
בערוב ימיה פקדו אותה מחלות שונות והיא מצאה את מקומה בעבודת התפירה ובתחביבים שהעידו על טעמה הטוב. ספד לה ידידיה שוהם: “מעורה היית בכל נפשך בהוויה הקיבוצית ומצאת שפה משותפת עם חברים מכל השכבות. בקסם חיוכך, שלא פג עד לימיך האחרונים, כבשת את לב כולם, קרובים כרחוקים. לא רבים מאתנו רכשו בדרכם ידידים כה רבים וכה אמיתיים”.
דבורה תלמי: “גוסטה היא מהדמויות הבלתי נשכחות של ראשוני בית-אלפא, דור הנפילים – וכך תישאר בזכרוננו”.