נולדב-20.3.1936

נפטר ב-20.10.2023

הייתה נשוי למיכל לנס

אב להדר, אורן, צור ועומר.

 

זה קצת  מוזר ולא שיגרתי להשמיע שיר כזה בלוויה.

אני יודעת שגדי היה מרוצה וגם, אם הייתי אומרת לו שהערב יש משחק של הפועל – אולי הוא היה מחכה עוד קצת.

עברה עלינו שנה איומה. בתי חולים, אישפוזים, ניתוחים וטיפולים מסוגים שונים ומשונים. וגדי, כמו עוף החול, היה מצליח לקום ולהתרומם כל פעם מחדש.

תמיד אמרתי לו: תראה, אתה עוד תקבור אותי -והוא צחק.

בסוף, כבר לא היה לו כוח, למרות שכל כך רצה לחיות. שכל כך האמין שגם הפעם ינצח. זה לא עבד.

וכך, בשקט, כשכולנו לידו, עצם את עיניו ויותר לא התעורר.

גדי אהב את בית אלפא. בשנה האחרונה, כשהיינו מטיילים למרגלות ההר, היה אומר לי: אני כל כך  אוהב את המקום הזה.

כל כך אהב את המשפחה שלנו, והיה כל כך גאה בה.

אהב את הילדים, הנכדים והנכדות, והיה מאושר בשתי הנינות שלנו – מיה וטום.

גדי כל כך רצה לחיות, היה מוכן לכל טיפול שהאמין כי יאריך את חייו. התקווה נתנה לו כוח.

עוד קצת מפגשי משפחה, לחבק נכדים ונכדות, לראות את הנינות המתוקות שלנו ואולי – עוד משחק של הפועל – בתנאי שינצחו!!

ואני, שידעתי שזה הסוף, הלכתי איתו ולא קלקלתי לו את התקווה.

היה קשה. אך שום דבר לא דומה לרגע בו עמדנו כולנו לידו, כשנשם את נשימתו האחרונה.

 

ועוד מילה למערכת הבריאות שלנו. למיכל וצוות הבית הסיעודי, שנתנו את הלב והפכו ממש למשפחה שלי.

ללנה והדס במרפאה, שעשו כל מה שאפשר כדי לסייע ,לעזור ולעודד.

למגנניה שעמדה לצידנו לאורך כל הדרך

וללאה סלע, שבכישוריה הנהדרים הצליחה לפרוץ את כל מחסומי הבירוקרטיה.

ותודה לכולכם, שבאתם להיות איתנו ברגעים העצובים כל כך שלנו.

מיכל

* * * * *

כתבה הדר

אבא שלי –

כל כך קשה לזקק בכמה מילים ולהגיד מה היית עבורי…

ובכלל, כל המתנות ה”גדי לנסיות” שלך היו תמיד הרבה יותר במעשים מאשר במילים.

ומכל הדברים שאפשר לספר עליך – אני חושבת דווקא על הסבא שהיית:

לילדי שלי ולכל נכדיך.

תמיד נוכח, מתייצב היכן שצריך:

לוקח לטיול, מסיע ממקום למקום, לוקח לנסיעה על טרקטור, לגמבורי – איפה ומתי שצריך, אתה שם בדיוק בזמן.

וברגעים – שהכי הייתי צריכה אותך.

אני רוצה להגיד לך תודה אבא:

על החיים שהענקת לי, על הליווי, על הדחיפה להצטיינות ועל זה שלאורך כל חיי היית ה-הציר לידר שלי – תמיד מדרבן, מעודד, דוחף וגאה, כמה גאה…

וגם במקומות לפעמים, פחות מתאימים.

תודה אבא – על הגב שנתת לנו – תמיד, בלי תנאים ובנדיבות ענקית.

תודה על רוח הלחימה האין סופית שלך, שבזכותה נשארת כאן איתנו, עוד ועוד ועוד..

בניגוד לכל הסטטיסטיקות הרפואיות, הלוחמנות שלך – שעברה גם אלינו, הלנסיות….

ובמיוחד תודה על זה שחיכית לי בשבועיים האחרונים, שאחזור ואספיק להיפרד ממך ולהיות איתך בסוף.

אני אוהבת אותך.

* * * * *

כתבה סהר

לסבא שלי יש סולם, מגיע כמעט עד השמיים.

וסבא שלי כה רעב, אוכל ארוחה פעמיים.

וסבא שלי הוא הטוב בעולם. סבא שלי הוא הכי מכולם, כי סבא שלי הוא הכי חזק, חכם, מוכשר ומקושר.

סבא שלי יודע הכול. כי סבא שלי הוא כל יכול.

סבא שלי הרכיב אותי על ברכיו כשהייתי תינוקת, ושר: רוץ  בן סוסים.

סבא שלי היה לוקח אותי כל בוקר לגן בקלאב-קר שלו.

סבא שלי היה מחכה לטלפון ממני: “סבא, איחרתי את ההסעה לבית הספר, אפשר לבוא לראות אצלכם טלוויזיה?”

סבא שלי תמיד על הכורסא שלו, מקשיב לחדשות בטלוויזיה, להתרחשויות ברדיו, ותוך  כדי כך, עסוק בשלושה משחקים בענפי הספורט  השונים שמשודרים בו-זמנית.

סבא שלי הוא קיבוצניק קשוח אמיתי, אבל עם הלב הכי גדול שיש.

סבא, כל בוקר הסיע את כל מי שרק היה מבקש.

כי סבא שלי והוא הכי שיש.

לסבא שלי התושייה הגדולה ביותר שהכרתי.

סבא שלי אף פעם לא מוותר.

סבא שלי אהב את החיים וניצל כל רגע מהם.

סבא שלי היה לוחם.

ורק בגללי, ועוד 10 נכדים, הוא הסבא שלי.

אבל הבטיח הוא לי, שהוא רק שלי.

תודה על מה שהיית

ועל מי שהיית עבורנו סבא.

* * * * *

 

גדי, גדי לנס

גדי, בן קיבוץ בית אלפא, לא “ילד חוץ”, לא “ילד גולה”, אך “בן קיבוץ”, אבל לא בשטאנץ של “בן קיבוץ”.

הוא היה קצת אחר.

יותר אינדיבידואל, יותר מקורי. היה לגדי העולם שלו. כאשר היה ילד הוא היה בספרים שקרא, כאשר בגר זה היה ביוזמות בתפקידים שלקח על עצמו… ברדיו ובטלוויזיה.

גדי היה “יזם”, הוא התחיל דברים שלא היו לפניו ויצר משהו חדש…

אני לא בטוח שאני זוכר את כל היוזמות של גדי, כלומר אני בטוח שאני לא זוכר… אבל היו הרבה.

היה לגדי איכפת על כל דבר שעשה, היה מסור לתחומי האחריות שקיבל על עצמו ועשה את זה עם כל הלב. גדי לא היה איש ריב, אבל הוא ידע להתווכח ולעמוד על עמדתו, גדי היה איש עשייה. במסירות וברצון טוב נענה לכל פנייה…

למשל הובלה של חברות וחברים מבוגרים בקלנועית… זוכרים?

החברה או החבר שעומד ליד הכל-בו עם סל מלא קניות ומחכה לגדי שיבוא וייקח אותו הביתה, או משער הקיבוץ… גדי באופן “טיבעי”. גם כשהתבקש לבוא כאשר היה  צופה במשחק כדורסל מרתק, או כדורגל, או כל כדור מרתק אחר, באמצע המשחק, שתמיד היה חשוב ומותח…  הוא היה מוריד את האוזניות, שהרי צריך לא רק לראות את המשחק, אלא צריך גם לשמוע, מזנק מהכורסא הנוחה והוא בדרך….  בכל שעה ותמיד, מסור! את ההובלות האלו של חברים מבוגרים הוא יזם והיה  נאמן להם יותר מכל שרות תחבורה ציבורי אחר…

הוא התחיל בהשכרת החדרים, לימים “אירוח”, והיום השמיים הם הגבול למלונות הכפריים…

גדי יזם והתחיל בזה… גדי היה אחראי על הברכה, על בית העם, גדי מנהל התחזוקה במוסד החינוכי… הכול ברוח טובה תוך פתרון בעיות, ושמירה על התעסקות בנושאים שמעניינים אותו – צפייה בספורט תקשורת, רדיו, טלוויזיה. עיתונות…. ולא נשכח, שופט בכדורסל…..

גדי לא היה עובד אדמה, הוא היה דייג. עבד במדגה הרבה שנים, אבל זה היה מזמן….

שנים רבות היינו שכנים, גרנו באותו בית, ב”שיכון עולים” ובשכונת המכבסה, כך קראו לזה אז… והסתדרנו טוב מאוד….

למשפחת לנס – מיכל המנהלת, הדר, צור, אורן ועומר ומשפחותיהם – אני מחבק ואוהב אותכם.

יהי זכרו ברוך!

נוח בשלום גדי.

מייקל

* * * * *

גדי,

ההיכרות והקשר בינינו התחילו כשהחלטתי שאני מקימה את האירוח בבית אלפא. הרבה שנים עבדנו יחד ושם הכרתי את אישיותך. היית אדם חכם, אכפתי ועם נשמה ענקית. מיד כששמעת שאני מתחילה לבנות את האירוח, באת אליי ואמרת: “רמה, אני לרשותך. בואי נתחיל עם קבוצות ספורט, תראי יש לי קשרים, והבתים האלה בדיוק מתאימים”. בעבודתנו יחד התגלתה לי אישיותך – תמכת בי ועזרת בכל דבר, ביום ובלילה. וכך, לאט לאט, בנינו את האירוח שלנו, שהיום זה היסטוריה.

בתקופה האחרונה עברת ימים לא קלים, אבל אתה, עם כל הקושי, עוד היית נוסע ומביא את העובדות מהשער לסיעוד.

ידידות גדולה נשארה ונבנתה בינינו. בתקופה האחרונה, כשהייתי באה לבקרך, תמיד חייכת והיית במצב רוח טוב.

אזכור אותך תמיד.

משתתפת בצער המשפחה.

זכית באישה מופלאה, שעטפה אותך עד יומך האחרון.

רמה הכהן

* * * * *

 

גדי, אחי לקבוצה, היה תמיד פה איתנו ובשבילנו.

כשהגעתי לבית התינוקות, גדי כבר היה שם שלושה חודשים. הוא ביקש מילדי הקבוצה שלא נבכה בקול חזק, כדי שאימא שלו תוכל לשמוע אותו בוכה.

גדי היה מהמובילים שלנו – פרחחי קבוצת “דרור”. הוא היה שותף פעיל ברבים ממעשי הקונדס שלנו.

הוא מעולם לא פחד ממה שיגידו עליו. תמיד הצחיק בשאלות חצופות. פעם שאל את שלמה גנצביץ’ האם הוא רווק מאידיאולוגיה או מחוסר מזל. הוא שאל את מחנכינו, חסידיו של סטאלין, האם הצבא האדום שיחרר את ברלין או כבש אותה…

כשחזרתי מאנגליה שבורה ומדוכאת, מיכל וגדי היו בשבילי עוגן והצלה. ילדיי, נטע ואלון, עברו למעשה לחדר של הלנסים.

בכל משברי החיים הייתה לגדי אופטימיות יציבה: “יהיה בסדר. יימצא פתרון”. גדי היה סלע איתן. הוא היה מקור לביטחון למיכל, לילדים, לנכדים ולכל סביבתו.

בזמן האחרון – חמישים שנה – הבית של מיכל וגדי היה תמצית של בית אלפא בשבילי, מקום שאפשר לחזור אליו.

גדי המשיך לשדר אופטימיות גם כשחלה. הוא לא התלונן כעל כאבים או אי נוחות, לא פחד מסוף החיים.

הוא היה אומר: “כל זמן שיש טלוויזיה אני בסדר”.

מיכל יקירתי, את עצמך סלע איתן. עבור גדי, לילדים, לנכדים ולכל סביבתך. עכשיו היי סלע עבורך את!

רבקה אוריון