נולדה בסופוצקין, פולין
ב – אוקטובר 1911.
נפטרה ב – 15.11.1976.
היתה נשואה למשה גלזר
אם לאמנון (דגן) ואורה (אלון)
בהכשרה בחו”ל עבדה יחד עם הבחורים במנסרה, בכל עבודה קשה. בלטה בקומתה התמירה, ביופיה, בסבר-פניה הנעים ובחיוכה הלבבי.
עלתה עם קבוצת “פלנטי”, שהתיישבה ב”גבעת האהבה” ברחובות. עבדה בסלילת כביש רחובות-גדרה, אחזה בפטיש החוצבים, וישבה על ערימות האבן לחצוב מהן חצץ לבנייה – ולא פיגרה אחרי אלה שזו היתה מלאכתם. הקבוצה הטילה עליה לשמש מחסנאית בגדים. בימי “קומונה א” נדרשה עין בוחנת, כדי להתאים לכל בחור ובחורה את הבגדים המתאימים. העובדה שכולם היו לבושים בטוב-טעם ומרוצים מהופעתם, יכולה היתה בפירוש להיות מחמאה עבורה.
הקבוצה עברה לרמת-יוחנן ובלומקה עבדה בבית-החרושת (“אתא”) של מולר בכפר-עטה. ביולי 1940 עברה הקבוצה לבית-אלפא (ה”טראנספר”).
בלומקה עבדה כמחסנאית בגדים וכתופרת וזכתה להצלחה ולהערכה רבה. יצרה בובות וצעצועים לילדים, אותם נהגה להציג מידי פעם בתערוכות של יצירה עצמית.
בשלב מסוים עלה בה רעיון לעצב “לבוש כפרי לאומי” – לתת תשובה מעשית לשאלה: איך צריכה להיראות שמלת החג של צעירה, שצמחה וגדלה בנוף הארץ הזאת? וכך כתבה: “לדעתי, צריך להתאים את הלבוש הלאומי הכפרי לשלושה אזורי הארץ השונים: העמק, הגליל והנגב. כל איזור וסגנון הלבוש המיוחד המותאם לנוף ולצבעי האיזור… יש בדעתי להכין בקרוב דגמים-בובות בגיזרה ובצבעים המתאימים”.
ברכה בן-דוד: “למרות חולשתה הגופנית ועייפותה התמידית, התייצבה מידי יום לעבודתה, התמידה בה ומצאה בה סיפוק רב ואושר. כולנו הערכנו את כושר הביצוע של עבודותיה, דייקנותה, יופי מוצריה הגמורים ואת עבודות-היד העדינות והיפות שיצרה. האופי החזק של בלומקה וגאוותה האצילית לא נתנו לה לדבר על מחלתה ועל יסוריה הנוראים. לא רצתה שיראו אותה בחולשתה והרבה פעמים ביטאה זאת כאילו היתה רוצה שתישאר בזכרוננו יפה כתמיד, מסודרת ומסורה, כמו בימים הטובים שלפני המחלה”.