אלישבע מקובר

נולדה: 11.12.1910, בוורשה, שבפולין

נפטרה: 12.5.2005

בת לחוה ודוד ורשביאק

הייתה נשואה לפישל

אם לאהוד (ז”ל) ומימי (קובנר)

כתבו עמליה ואילנה רובין: “מסלול חיים רגיל, של בית-ספר וגימנסיה, כולל בית-ספר חקלאי בצ’כיה, ולימודי תפירה סלונית, שלימים הייתה לה למקצוע, להנאת חברות הקיבוץ. אלישבע התופרת הייתה כתובת לחברות צעירות שרצו לפרוץ את הלבוש הסטנדרטי ולהתלבש יפה ובאופן מקורי. בבית ההורים ספגה את הרקע היהודי והציוני, ולמרות התנגדות משפחתה הצטרפה לתנועת השומר הצעיר, לגדוד “תל-חי” המהולל, שמדריכו היה מרדכי שנהבי הנערץ. הוא קבע כי יש לשנות שמות פולניים לעבריים וכך הפכה פרנקה לאלישבע. עם חברי הגדוד הלכה להכשרה ויחד עם פישל ועוד שבעה חברים עלו לארץ ב-1930 והצטרפו לגרעין “פלנטי”, שהתגורר תקופה מסוימת ברחובות והתיישב בקיבוץ רמת-יוחנן. בעת ה”טראנספר” עברו פישל ואלישבע לבית-אלפא. אלישבע הייתה חברה פעילה ומעורבת בחיי הקיבוץ בתחומים שונים. חברה חרוצה, עמלנית, מתמידה ומאוד מקצועית, שידעה לשלב בנחת, ברוח טובה ובכשרון, בין עבודת הכפיים של היומיום גם את נטיותיה האישיות, תחביביה ואת תבונת הכפריים שלה. הייתה ידועה בתחביביה: איסוף ועשיית בובות, אריגת שטיחים. ידה הייתה רבה במוסדות הבריאות, ענף הבגד והנהלת החשבונות. כמו כן כיהנה בוועדות שונות. אלישבע הייתה אישה מעניינת ורחבת אופקים, מצפונית ובעלת חוש צדק מפותח. נאמנה לחוקיה וערכיה של חברה בה חיה. פישל אמר: “אלישבע ואני חיינו את חיי הקיבוץ כמשפחה. היינו שלמים עם החיים האלה ולא איכזבנו זה את זה בהזדהות עם הקיבוץ”. כתב מיכאל קובנר, חתנה: “ככל שהכרתי יותר את אלישבע והתוודעתי לאישיותה ותכונותיה, למדתי לחבב ולאהוב אותה יותר ויותר. הזוגיות המופלאה של אלישבע ופישל היה בה לתת לך אמון באפשרות הבלתי אפשרית של חיים משותפים תוך אהבה, חיבה והרבה הערכה הדדית. בזכרונותיי, אלישבע תמיד מופיעה כאישה אוהבת חיים ושמחה, יודעת לתת חיבה ורכות, חכמה וקשובה. יש לה מה להגיד, אך היא אף פעם לא אומרת. לעולם לא תשים עצמה בראש. אין בה טיפה של חשיבות עצמית, אין בה גרם של שחצנות או יהירות. בשחקה עם נכדיה התגלתה כשובבה ושחקנית. הייתה יורדת על הרצפה ללא שהיות. כל נכדיה ראו בה כמין שותפה ולא סבתא, כאילו עוד ילדה גדולה שהיו מתחלקים איתה בחוויות המשחק שלהם. אלישבע לעולם לא סיפרה ולא שיתפה את הקרובים לה בצרותיה ובדאגותיה. לי תמיד נראה שהיא סוחבת דאגות רבות בתוכה. מותו של אהוד היה טרגדיה נוראה לכולם. את אלישבע זה גמר. למרות זאת לעולם לא נשמעה ממנה ולו טרוניה נגד גורלה, או התרסה נגד החיים או נגד בורא החיים”.

דילוג לתוכן