שושקה אטינגר לבית ברונר
נולדה ב – 18.7.1937
נפטרה ב – 8.7.2021
בת חנה ומנחם ברונר
היתה נשואה ליאיר אטינגר
אם לדפנה ערן נטע ותומר.
קראה דפנה
זה לא נתפס שזה קרה כל כך מהר. כל כך מהר אחרי שנפרדנו מאבא, וכל כך מהר מהרגע שבו אימא אושפזה בבית חולים. לאימא לא התאים להיות נזקקת ומטופלת על ידי אחרים, וכנראה איפהשהו היא ידעה שכך עדיף. האמת, שמאז שאבא נפטר, הרגשנו שהיא הולכת ושוקעת. 
החור הגדול שנותר היה לה מאוד קשה. פתאום כנראה שהרגישה שאין לה משמעות. לא היה במי לטפל, למי לדאוג, והשנים הארוכות שלהם ביחד – היה לה קשה להתרגל. הטיפול בו היה מאוד אינטנסיבי ולא קל, וחשבנו שהנה עכשיו היא תנוח קצת, תיפגש עם החברות שהיא כל כך אהבה, תיסע להצגות, אולי תחזור לשחק ברידג’, תעשה מה שהיא אוהבת. אבל היא יותר ויותר הסתגרה באיזו מין בדידות וחולשה. היא הקפידה ללכת כמעט בכל יום למשרד לעבוד קצת בהנהלת חשבונות, והלכה לשחק רֶמִי מדי פעם בבית הסיעודי
אימא נולדה בשנת 1937 בחיפה. כשהייתה בת עשר, אמה, שאליה הייתה קשורה מאוד, נפטרה מטיפוס. לאחר שנתיים, כשאביה התחתן עם אישה אחרת, הוחלט לשלוח אותה לקיבוץ, לדודותיה, אחיותיה של אביה, שחיו כאן. היא אומצה על ידי אחת מהדודות, פסיה,
ובעלה לונק. לדבריה, היא אמרה שחשבה שיהיה לה טוב יותר בקיבוץ מאשר עם אשתו החדשה של אביה, שהייתה אישה קשה. אולם הקליטה שלה בקיבוץ לא הייתה קלה, באין תא משפחתי חם ותומך, ומנגד, יחסם הקשה של ילדי הקיבוץ אל ילדי החוץ באותם זמנים. לטענתה היא סבלה שנים מהצקות ומתחושה של נטע זר. באופן כללי היא זכרה את שנות המוסד החינוכי כשנים קשות
לא מזמן דיברנו על ההכרות שלה עם אבא אז. היא אמרה שאחרי הצבא היא חשבה לא לחזור לקיבוץ, 
אבל אז הכירה את אבא ונתיבי חייה נסללו חזרה לבית אלפא. על הצלקות והקשיים שנצרבו בה בתקופת ילדותה המאוחרת, היא עטתה שריון עבה עבה של קשיחות וחספוס. וכמו שהיא הייתה קשוחה עם עצמה, כך גם הייתה קשוחה איתנו. הרבה פעמים, בחיינו הבוגרים, נעזרנו בגיסים ובגיסות שלנו, וגם בנכדים, כשהיה צריך לשכנע אותה במשהו, או לדבר איתה, או כשהכנו ארוחת ערב, והיא לא הייתה נותנת לנו להיכנס למטבח. רק להם היא הקשיבה ושחררה. או שלא היה לה נעים. “שושקה, שבי בחוץ, תנוחי, תעשני סיגריה”, הם היו אומרים לה, כדי שנוכל לחמם ולהכין את האוכל שהבאנו
אימא הייתה אישה מאוד אנרגטית, תזזיתית, חסרת שקט, משימתית. כל היום בעשייה. כמו שנאמר, בלי רגע דל. עושה ועובדת, פעילה ורצה. אני חושבת שברגע שהיא החליטה שבית אלפא יהיה הבית שלה, היא התמסרה למקום בכל רמ”ח אבריה. אם זה בעבודה, ואם זה בוועדות ובתפקידים שונים, ובפן החברתי. היא הפכה להיות בן אדם מאוד נוכח בקהילה, מעורבת, אכפתית, אחת שתורמת, שחשים בו,
שאוהבים אותו. אין מי שלא מכיר את שושקה. עבודה כמובן הייתה ערך עליון מבחינתה. בגן הירק, או בלול, בבתי הילדים ובחדר האוכל. נתנה את כל כולה. לא חיפפה, לא התעצלה. אם היו במילון מונחים לאנשים, תחת השם שושקה היו מופיעים המילים: עבודה, חריצות, אחריות, מחויבות. היא לא הכירה מושגים כמו בטלנות, פינוק או התרשלות. תמיד הייתי רואה אצלה פתקים עם מטלות ומשימות. לא לשכוח. לעמוד בכל ההתחייבויות וההבטחות שנתנה. היא הייתה אישה לא רגועה, בלשון המעטה. מאוד עצבנית, לפעמים הייתה תחושה שזה כמו לחיות ליד חבית נפץ. שכל דבר קטן מפוצץ אותה. אבל מאחורי כל האש והגופרית ותמרות העשן, היה לב מאוד רך וטוב והרבה רגישות. הייתה חברה מאוד טובה, ישירה, כנה, בלי שטיקים ובלי טריקים, עוזרת 
ודואגת, ונותנת את עצמה כמו במשפחה. ובעיקר הייתה סבתא נהדרת.
אם היה משהו שממש המיס את הלב שלה אלו היו הנכדים והנכדות. צריך רק לראות את קירות חדר השינה שלה, עם התמונות של כל הנכדים מכל הגילאים. היא הייתה ממש קורנת כשהייתה רואה אותם, לוקחת אותם לסיבוב על הקלנועית, דואגת שיהיו מאכלים שהם אוהבים, מתקשרת בימי ההולדת, לא מניחה לעצמה עד שהייתה תופסת אותם ומברכת אותם. אימא מאוד אהבה שהכול יהיה מסודר. ככל שהרעש בתוך הראש שלה היה חזק, כך היא הייתה צריכה שמסביבה הכול יהיה במקום, מאורגן, נקי. הבגדים שלה היו מקופלים ומסודרים בארון כבמשמעת צבאית של חיילים פרוסיים. אהבה שהכול עומד במקום. ומה שהיה משקיט אותה קצת היו סדרות טלוויזיה, הסוליטר על המחשב
והתשבצים. על השולחן במרפסת נשאר עוד עיתון פתוח עם תשבץ שהיא הספיקה לפתור רק חלק ממנו, עם העט שמונח עליו והסיגריות הכבויות במאפרה
אימא הייתה אישה מבריקה, חכמה מאוד, עם תפיסה חדה, חשיבה בהירה, הבינה מאוד מהר, הייתה טובה מאוד במתמטיקה, ואפשר היה להתייעץ איתה על כל מיני עניינים פרקטיים. היא גם אהבה לקחת על עצמה כל מיני פרויקטים, למשל עניינים בירוקרטים מעצבנים, לדבר עם כל מיני גורמים, פקידים, משרדי ממשלה. היא לא הייתה מוותרת,
יושבת על הטלפון ומדברת עם מי שצריך, וחשה סיפוק ענק כשהייתה מצליחה. לצד הסיגריות, אהובות נפשה, היה כמובן גם הוויסקי. או כמו שהיא היתה אומרת ויסקי. כשהיינו באים, הייתה מוציאה בשמחה את הבקבוק, וזה היה מראה משעשע, אישה קטנה וצנומה וכבר לא צעירה עם בקבוק וויסקי ביד וחדווה על פניה. היתה מוזגת ליורם ועושה איתו לחיים. זה נשמע קצת כמו קאובוי בערבות בית אלפא, הסיגריות והאלכוהול, כשבמקום סוס לדהור עליו, היתה הקלנועית. הו, הקלנועית. כמו שרעיהל’ה אמרה לי לפני כמה ימים, הקלנועית הייתה בשבילה הסגן של אלוהים. אסור לעלות על אבנים כדי שלא תתקלקל חס וחלילה, צריך לעשות נכון את הסיבובים, להטעין כשצריך, ושלא תירטב בגשם. שמרה עליה מכל משמר. ותמיד אני חושבת שזה לא בגלל שהיא התעצלה ללכת. כאמור עצלות זה משהו שלא קיים היה אצלה בלקסיקון. זה בעיקר איפשר לה להספיק כמה שיותר דברים. אימא היתה צלולה עד יומה האחרון, וגם עצמאית. זה נראה כאילו הפסיקה הכול באמצע. שעוד מעט היא תחזור, לסיים את התשבץ, לנזוף בנו על הבאלגן שאנחנו עושים. חבל שהיא לא הספיקה ליהנות עוד כמה שנים מהבית המקסים שהיא בנתה, לה ולאבא. אימא אהובה, אנחנו המומים שעזבת כל כך מהר. יהיה קשה להתרגל לבית הריק, עכשיו כשגם את וגם אבא אינכם. ושלא תהיה שושק’ה יותר. כמו שרמה אמרה – מי ינהל אותנו עכשיו?
נוחי על משכבך. עכשיו מותר לנוח. יהי זכרך ברוך. נשתה וויסקי ונדליק סיגריה לכבודך בכל פעם.
דפנה
קראה אודליה
שושקה היקרה, אני זוכרת שערן ניסה להכין אותי לקראת המפגש איתך, אבל לפעמים צריך לראות כדי להאמין… עם סיגריה בפה אמרת לי:
״תעלי!״ (לקלנועית שלך), רצית להראות לי כמה מקומות מפתח בקיבוץ: כלבו, חד״א ועוד כמה. שיחות הכרות עמוקות פחות היו הקטע שלך, את היית, איך לומר… משימתית כזאת. אהבתי את זה. הייתה בך מן קשיחות כלפי חוץ, אבל מבפנים היית רכה מאוד. היית אמיתית, צנועה, עם חוש הומור מעולה ולא לקחת דברים יותר מידי ללב. אהבת לעשן ולשתות ושמת קצוץ על כל הסטטיסטיקות. בחתונה שלנו אפילו שתית קצת יותר מידי ואח״כ צחקנו על זה שתפסת ראש… אלונה אמרה לי שעכשיו כבר לא תראה אותך יותר בטיולי הבוקר של הגן. אהבת אותה מאוד והיא אותך, היית סבתא מסורה ואוהבת ואפילו הצלחתי להבליג על הבורקסים והצ׳ונגו שהבאת לה מחדר האוכל, כי מה זה לעומת הקשר המיוחד שהיה בינכן?! וכך הלכת לך ברוח סערה, בפתאומיות כזאת, ערב לפני עוד הספקת לראות את יובל הנכד משחק טניס, כמו בחיים כך גם במוות ישר ולעניין – משימתית
אוהבת אותך וכבר מתגעגעת, אודליה
קרא מייקל
שושקה זה היה מהר מדי, נכון שתמיד הקפדת לעשות את הכול ולא היה לך זמן לחכות ולנשום, אך בכל זאת הפעם זה היה מהר מדי. אם, לפני שלושה שבועות, שעה שישבנו אחרי הצהרים ולגמנו כוסית ויסקי, בסלון שלך, היית אומרת לי: “עוד שלושה שבועות תדבר ליד קברי”, 
היינו צוחקים למרות הכאבים שהיו לך… זה לא מתקבל על הדעת, אבל אני כאן, כדי להיפרד, לא לתמיד אך לפרק זמן…. יום אחד את פה ולמחרת את כבר שם, כאילו שאת לא יכולה להיות קצת יותר זמן בלי יאיר… כבר התחלת להתרגל לסטאטוס החדש, “אלמנה”, יש כאן קבוצה לא קטנה של “אלמנות”, אנחנו הבעלים יוצרים את האלמנות…. אלמנה, קצת רגוע יותר, עם פחות דאגות, ואז הכתה אותך הדלת, נפלת והכאבים…. הכאבים המאוד חזקים. אני לא יודע בדיוק מה הייתה ההבחנה הרפואית, אך בסוף את לא איתנו..
את חיית את הקיבוץ, את חיית את הפרטים של הקיבוץ, הכרת את הכול מבפנים והיה לך מה להגיד. לא אמנה את התפקידים שעשית ולא אספר את קורותייך, אך בכל תפקיד היית רצינית מאוד ונכנסת למספרים הקטנים. הקפדת מאוד, ובמהלך השנים עסקת בהרבה נושאים בקיבוץ, או כמו שאומרים היום: “בקהילה”. וישנה
המשפחה הגדולה שיאיר ואת יצרתם, גידלתם והיום אמורים להקיף אתכם, בחום ובאהבה. אלא שאתם הסתלקתם בלי לבקש רשות והשארתם אותם לבד…. באת לבית אלפא כילדה לאחר שהתייתמת מאימך, היית “ילדת חוץ”, עם דודה בקיבוץ, אני מניח מגיל 12…. ל ב ד. בכוחך בלבד, בנית את מעמדך.
את מסתכלת עכשיו על המשפחה הגדולה, החברים הרבים שבאו להיפרד ממך ואת יכולה להיות מרוצה, עשית את זה!!! בבקשה, אל תשכחי למסור ד”ש חם ליאיר. אנחנו כאן אוהבים אתכם…. וביני לבין עצמי, אני אומר: יותר מדי אבנים מהפסיפס הזה, התמונה הזו, נופלים בפרק זמן קצר, התמונה משתנה לגמרי… ריבונו של עולם, אין מה למהר, נגיע כולם למעלה, רק תן זמן לנשום, תן לנו להתרגל לאובדנים…
שושקה, יהי זכרך ברוך. מייקל
קראה רמה שושקה
איך עזבת אותנו, ככה פתאום, בחטף, מבלי לסכם, ולהיפרד, ולומר שלום. מי ינהל אותנו עכשיו? מי
יעזור בהבנת התקציבים? מי יכעס עלינו ומי יעזור לנו בכל דרך אפשרית להבין את החוקים החדשים? היית אישיות שאי אפשר להתעלם ממנה, מעורבת בכול, ואיכפתית. קולך הרם נשמע בכל דיון ובכל שיחה, על כל נושא שהובא לדיון. אבל לא רבים ידעו על הלב הרחב שהיה לך, מוכנה לעזור לכל פונה בכל בעיה שניצבה בפניו. ראיתי איך כל המרץ והמוטיבציה שהיו לך נעלמים לאט לאט. כאילו אפסו כוחותייך. הִמעטת לאכול ונהיית יותר רגועה. ידידות ארוכת שנים הייתה בינינו, היית חברת אמת, בלי צביעות. כזאת אזכור אותך תמיד. עצב רב נפל עלי בקבלי את הידיעה, אבל לפחות התנחמתי בכך שלא סבלת – עצמת את עינייך בשקט הלא אופייני לך, וליבך נדם. רבים הזכרונות שעוד ילוו אותי, ועוד רבות אפשר לספר על פועלך, אבל היום, כאשר הלב כואב ועצוב כל-כך, אפרד ממך בחיבוק ענק, לך ולכל משפחתך הגדולה והיפה שהשארת.
נוחי בשלום חברה יקרה אמיתית. רמה
קרא הנכד יובל
סבתא, מילה כל כך קצרה עם משמעות כל כך גדולה… לפני שהלכת נלחמת על הזכות הגדולה
להשאר איתנו, עם הילדים והנכדים, או להמשיך הלאה לעולם שכולו טוב ועוד ליד סבא. אז היום אני יכול להבין את הבחירה שלך. סבתא, תראי את כל מי שהגיע היום, תראי את הנכדים שלך – 12 נכדים שהולכים בדרכך וגאים שהיית הסבתא שלנו. היית הסבתא הכי טובה בעולם, תמיד דאגת, תמיד הגנת עלינו אפילו שלפעמים לא באמת הגיע לנו… לא אשכח את אותו הבוקר שקראת לי ולחשת לי כמה מילים חמות באוזן, ובעצם אלו היו מילות הפרידה שלך ממני ומכולם… אני בטוח שאת וסבא עומדים לכם שם למעלה מחובקים, מסתכלים עלינו וגאים על מה שהגשמתם ובמשפחה הגדולה שבניתם. נעבור עוד יום ועוד יומיים אבל הדרך והמורשת שהשארת תלווה אותנו ואת קיבוץ בית אלפא לעוד שנים רבות. תודה על הסבתא המדהימה שהיית! אל תתביישי לבוא בחלומות, אל תתביישי להמשיך לדאוג ולשאול את השאלות הנכונות, בכל רגע שרק תרצי…
כעת נוחי על משכבך בשלום, כבר מתגעגעים יובל
