סמדר סולאז  לבית קרונלנד

נולדה ב – 7.12.1941

נפטרה ב -­ 18.11.2022

בת לוילק ויוכבד קרונלנד

אם ליובל, עידית, יונתן וגלי

 

פרידה עצובה בחודש נובמבר.

חודש בו מפציעים על ההר הנרקיסים, הסתווניות, והעולם מתמלא ברקפות… כל-כך אהבת… היית חוזרת מטיול ובידייך צרור רקפות ונרקיסים, לא עמדת בפיתוי…

הכריזנטמות במלוא הדרן, כפי שאהבת… יכסו את ארונך… את נפרדת מאיתנו… הלכת בשקט… כפי שרצית…

60 שנה של ביחד מלאות בזיכרונות – קטנים וגדולים … חיינו ביחד בקשר כמעט משפחתי של הורים וילדים. הכרנו כל-כך טוב ואהבנו.

אנחנו שתי בנות, בנות 20 פלוס, מגיעות מקיבוצי הסביבה. את נולדת וגדלת בתל-עמל ניר-דוד, בת לוילק ויוכבד, ממקימי ניר דוד, ואני מסילותית, בת למייסדי מסילות. בנות שאוהבות את ביתן והולכות אחרי שאהבה נפשן… את עם אסף, חבר קרוב של ראובן, ואני עם ראובן – קיבוץ בית אלפא. חיפשנו את דרכנו בקיבוץ הגדול והזר. לא תמיד היה קל, אבל החברות מילאה על כל הפערים, והתאקלמנו – כל אחת בדרכה שלה.

זכורים לי טיולים בטנדר ישן שקיבלנו מאחד הענפים – נסיעות לכנרת, לים, וטיולי אופניים, ותמיד עם פינג’אן של קפה…

ויש געגועים… סמדר, כמה אהבתי אותך… היינו דומות והיינו שונות. הערכתי את כישרונותייך, כמה משכילה היית, כמה שלטת בהיסטוריה, בתנ”ך, ובכל מי ומה שתלמידייך היו צריכים כדי לעבור את הבחינות. היית בשבילם גם מעבר למה שנדרש.

ידעת להתמסר ולהשקיע בדברים שאהבת.

השקעת והתמסרת לגידול הילדים והנכדים. התמודדת אחרי לכתו של אסף, וכמה שזה היה קשה… המשכת הלאה.

היית לילדייך עוגן, בית ומקום להישען עליו. אהבת לבשל ולאפות, ותמיד לדאוג שבצלחת יהיו זיתים וקפה על מגש במרפסת… “משפחת סולאז'” – היינו אומרים וכולם מבינים.

התמסרת לספריה, ידעת לשמור על כך ספר ולהתאימו לטעם המיוחד לכל מי שבא ורצה.

התמסרת למשתלה, ויחד עם ורד חברתך הבאתן פרחים לכל מקום בו פרח מביא משהו לעולמנו המורכב – מסיבות, חתונות, ערבי זיכרון ולוויות, ולא סתם בחרת להיפרד בנובמבר…

תקופה בה אפשר להביא לך כל-כך הרבה פרחים, כפי שאהבת, מלא צבעים והדר.

“סבתא סמדר”, קראו לך נכדייך, ואיך הצלחת ליצור עם כל אחד קשר מיוחד, שליווה אותך גם בתקופה האחרונה… זכית, וזכית בגדול. סבלת, אבל סביבך היו מלאכים ששמרו – מרסל שטיפלה, אהבה ושמרה עד נשימותייך האחרונות. ילדייך שהיו בשבילך, והבינו שהבית הוא המקום הטוב, השומר, ובו את אוהבת לחיות.

ועכשיו תם המסע, הגעת לשקט ולמנוחה.

נפרדים ממך באהבה גדולה.

אהבנו ואוהבים את משפחתך, ונמשיך לשמור על הקשרים ככל שנוכל.

נוחי בשלום על משכבך.  

מתיה וראובן

 

קרא יובל

תודה לכל החברים מהקיבוץ שעוזרים לנו בכל מה שצריך. גם אחרי 100 שנה העזרה ההדדית בקיבוץ עובדת.

לאימא ולי יש הרבה קילומטראז’, והמון כוסות קפה על המרפסת, מול הזריחה.

אפשר לדבר על זה בהזדמנות, כשיהיה זמן. היום אני רוצה לחזור קצת בזמן, כמה שנים אחורה, ולתאר יום הולדת אופייני למשפחת סולאז’:

חוף החותרים, אסף מגיע עם הסובארו עד קו-המים, אימא מוציאה את הסיר עם השניצלים, ואני את הברכה שכתבתי בדרך ברכבת.

אימא שלי היא בסדר גמור, היא יכולה להכין ארוחת ערב משום דבר במקרר, ולהדליק מדורה גם כשאבא לא מצליח. אין לה רשיון נהיגה, אבל היא תמיד באה כשצריך עם כרטיס אגד ומרק עוף.

היא בסדר גמור אימא שלי.

אימא שלי יודעת איפה עכשיו פורח, ולאן כדאי לנסוע בשבת.

היא קוטפת כלניות ורקפות על הגלבוע, ושמה בכוס עם מים (בחיים היא לא תקטוף צבעוני) וזה לדעתי בסדר, כי זאת אימא שלי, והיא בסדר גמור.

היא קמה כל יום ב-6 בבוקר וישנה בצהריים, ואם מתקלקל המזגן אנחנו בצרות.

אימא שלי מאוד אוהבת את הקיבוץ וגם את רוב השכנים. היא תהיה מוכנה לעזוב באותו היום אם מישהו ייגע בבוגונוויליה. היא בסדר גמור אימא שלי.

מגדלת פרחים במשתלה ומסדרת אותם בזרים מקסימים בערב חג וביום זיכרון.

אימא שלי יכולה לרחוץ ערימה ענקית של כלים בצ’יק-צ’ק. ואם תבקש לעזור היא תמיד תגיד את אותו התרוץ: “אני לא צריכה שילדים יסתובבו לי במטבח”. אבל בעצם היא לא רוצה שתתעייף, כי היא בסדר גמור אימא שלי.

אימא שלי תמיד יודעת איזה ספר לתת ולמי, בכלל בלי לקרוא, וגם זוכרת מי לא מחזיר.

היא הולכת לבריכה רק באוגוסט, שלא יהיה לה קר, ומתגעגעת לאסי בתל עמל.

היא יכולה ללמד לבחינה את הילדים הכי מופרעים, וזו עבודה מאוד קשה, אבל היא לא מתייאשת, אימא, כי היא בסדר גמור.

כשכולם נכנסים ללבנון, היא כבר חשבה איך יוצאים, כי יש לה אינטואיציה, לאימא שלי, שיש למעט מאוד אנשים.

היא אוהבת אדמה ושונאת בטון ומלט. בגלל זה היא עצובה כשבונים עוד תחנת דלק מיותרת.

לפעמים היא מצטערת, אימא שלי, שאין לה וילה בחוץ עם מכונית צמודה. את בסדר אימא, אבל אנחנו יודעים שלא היית יכולה לחיות בעיר אפילו דקה. וזה בסדר גמור בשבילנו.

יש לה לב לאימא שלי – גדול ורחב. היא יכולה לדאוג – והיא דואגת – לכל הילדים, לנכדים, וסבאים ולסתיו. ונשאר עוד קצת מקום לצרות של אחרים (ליד השולחן בסוף הארוחה).

אימא שלי יודעת מה כל אחד מרגיש ומתנהגת בהתאם.

היא תמיד אומרת: “אימא לא בוחרים”, אבל גם אם אפשר היה לבחור, זה לגמרי ברור שהיינו בוחרים אותך, כי את הרי בסדר גמור.

יובל

קראה גלי

פעם מזמן, כשהשריטות בכפות רגליי הכילו טרא-רוסה מקומית, הייתי מראה לאימא דברים שכתבתי, היינו עוברות על זה יחד. ותמיד מסיימות בהחלטה שעדיין לא כדאי לעזוב את הלימודים, כי הכתיבה כרגע עוד דורשת שיפור.

מאז עבר זמן, השריטות עברו לאיברים אחרים והכתיבה נשכחה.

אבל לזכר זמנים שעברו, כתבתי לאימא כמה מילים:

 

דימעתה

כשאריות שינה על ריסים

אל תבכי

החיים נמוגו מזמן.

הצער יתפזר,

כשאריות ערפל בחום הבוקר

ואת, ילדה ממיכבר…

אך אני, איני ילדה ממזמן.

לא ישכחוך מחשבותיי

מבורות אפלים של עומק

מנהרות מנצנצים של שחוק

את היא זו שתמיד,

במצולות הכרתי.

אימא שלי

אדירה ודגולה היא

מכדי שאפשר לקבלה

מכדי שאפשר להצילה.

כבירה ונואשת ואוזלת יד,

אל מול חיוורון פני הצער

אל מול כאב הנפילה.

אימא שלי

את היא זו שתמיד,

במצולות הכרתי,

במעטפת הדברים,

שישנם והינם,

עוד.

הניפגש באפרים מוריקים

עשן עננים מכחיל לו מעל

מאחרי נרקיסים בסלעים

אד ריחם מלבין

ונישא לחלל.

גלי

 

 

קרא יונתן

אבא היה אחראי על הטיולים, אבל אימא הייתה אחראית על המדורה ועל האוכל ששורפים בה. וזה לא היה פשוט.

דבר ראשון היה צריך לבחור מקום, ולכל אחד היו כמה דעות, עד שבסוף כולם היו רעבים מידי ובחרו את המקום הראשון שעלה.

אחר כך הייתה מדורה שאימא הדליקה בכל מקום, ואז צולים נקניקיות על מקל. המקל אחרי שנייה נשבר והנקניקיות נופלות למדורה. אז מה עושים? לוקחים את פרוסת הלחם הלבן בשקית וכמו כפפה מוציאים את הנקניקיה. וגם הלחם מתמלא בכל האפר של המדורה וגם הנקניקיה כבר מלאה. אז בעצם אכלנו נקניקיה בגחלים עם הגחלים עצמם – אוכל בריאות.

על השילוב הזה גדלנו, בין הטיולים למדורות. תוך כדי למדנו לדבר עם העצים, להקשיב לטבע ולאדמה. לפתוח את הלב לפרחים ולעצים.

תודה על הכול.

 יונתן

כתבה תמר פז

סמדר סולאז’, סמדר של אסף, יובל, עידית, יונתן וגלי. בת כיתתי, חברתי מכיתה ז’ בקבוצת “לפיד” ועד היום.

איך אפשר לכתוב עלייך בלשון עבר ואת עדיין כאן. חלק מהנוף, עובדת במשתלה, מביאה פרחים לכולבו בימי שישי, ומקשטת כל אירוע בשלל פרחים וכל חג ואירוע, וגם באירועים קשים כמו הלוויות וימי זיכרון.

כל השנים היינו ביחד, קבוצת “שחף” הידועה בבית אלפא בתור קבוצה גדולה ומגובשת, עם חברים יוצרים ועובדים בכל עבודה שצריכים אותם.

והנה, בשנים האחרונות, התחלנו להתמעט: ראשון הלך לעולמו אהובך אסף בגיל 64, והשאיר אותך אלמנה צעירה מדי. אחריו הלכו לעולמם עוד אחרים מבני הקבוצה ובני זוגם, ואנו הנותרים מבכים את לכתם, אך זוכרים את כולם.

בשנים האחרונות מזלך לא שפר עלייך, חלית במחלת האלצהיימר הארורה ולא ידעת מה קורה איתך.

ילדייך הנהדרים טיפלו בך במסירות, וכמובן מריסול, שאין דומה לה. וכעת הלכת גם את לעולמך, ונגאלת מייסורייך.

שכבי בשלום על משכבך, לרגלי הגלבוע שכה אהבת לטייל בו.

חברתך לנצח, תמר פז

 

קראה עפרה בהט

18.11.2022 – סמדר נפטרה ביום זה.

כתבתי כמה מילים לזיכרה.

נפגשנו לראשונה בכיתה ז’ – במוסד, “תל-עמלים”, כפי שקראנו לכם. ילדה או כבר נערה חביבה, פראית קצת, לא הכי מסודרת, לא הכי מסורקת, עם שיער בלונדיני יפה ומתולתל…

זיכרון מכיתה ז’ – היית הרצה הכי מהירה מהבנות בקבוצה – כאשר יענקלה שמר, המורה לספורט שלנו – רצים על הכביש ממזרח למוסד, ואנחנו, יתר הבנות, הרבה אחרייך…

יחד אנו עוברים את חיינו במוסד בקבוצת “לפיד”, שגרים בבית הכי מזרחי, ליד הכביש.

החיים זורמים בשלושה מסלולים – לימודים, עבודה, והכי חשוב – “התנועה”, השומר הצעיר, עם הפעולות הרבות, המפקדים, מחנות התנועה, המחנה בל”ג בעומר בחורשת הסחנה ועוד טיולים בלי סוף וכל מה שעשינו במסגרת הזאת.

היה לנו מנהג בתור ילדים, שיוצאים כמה חבר’ה לבד לטיול לכל מיני מקומות בארץ, לוקחים קצת אוכל מהאקונומית במוסד, שמיכה ללילה והולכים… סמדר ואני תמיד יצאנו (היום זה נראה לי הזוי, איפה היו ההורים שלנו, שכלל לא ידעו לאן ואיפה אנחנו מטיילים).

1959 – גומרים את המוסד וישר מתגייסים לצבא. זיכרון מהצבא – אני נמצאת בחיל האוויר, במחנה “סטלה מאריס” על הכרמל, כמוכמת, עובדת ברדאר, בבסיס שכולו מלא בנות ומלא בכלבים בגדרות. פתאום יום אחד מופיעה סמדר, שהייתה טלפרינטרית, ונמצאה איתנו בבסיס איזו תקופה.

בערך בזמן הזה מתחיל הקשר עם אסף, אנחנו לא ידענו עד אשר התברר שהם חברים.

אחרי הצבא חוזרים הביתה, ישר לעבודה – כעבור כמה חודשים נאמר לנו שהקבוצה שלנו יוצאת לעזרת קיבוץ “סער”. היינו שם: שולה פלדנר, עדה ראובני, אסף סולאז’ ואני – ועוד שתי משפחות: רמה ודניאל הכהן, ויוסי ועזה סיוון, עם ילדים.

באים לסער לשנה – בית אלפא שלחה כל שנה 10 אנשים, בהתחלה לאידמית ואחר-כך לסער. התחברנו שם עם אנשים והיה לנו טוב.

בינתיים עוזי בהט, שכבר שם עינו עליי, החליט שהוא יגיע לסער להיות איתי, ואסף יחזור הביתה, וכך היה. אסף חזר לבית אלפא לעבוד במחצבה ובמשך הזמן גם לנהל אותה, הרבה שנים, עם רווחים רבים לקיבוץ.

חיינו זורמים בקיבוץ ואנחנו גרים מעל סמדר ואסף בבית ה”מקופחים”, וכל הזמן בקשר קרוב עם משפחת סולאז’, דרך הילדים ודרך החברות הטובה שהייתה בנינו. אסף ועוזי היו מיודדים והעריכו אחד את השני.

החיים ממשיכים בקיבוץ הישן והמשותף – אנחנו יוצאים לטיולים רבים, היו לנו “ימי ים” רבים עם משפחת סולאז’ ומשפחת סער (ורד ודן) – בגבעת אולגה – נוסעים בטרנזיט עם אוכל ושינה ומבלים בים כולנו.

יום אחד מגיעה הבשורה על מחלתו של אסף – לפני כ-16 שנה. אסף לא זכה לראות חלק מנכדיו, שנולדו לאחר מותו.

סיפור קטן על משפחת סולאז’: פעם אחת כל משפחת סולאז’ נוסעים בטיול אופניים, ועירא, בני, הצטרף אליהם, ומה שסיפר כאשר חזר היה: שבמשפחת סולאז’ לא מתיישבים סתם ככה לאכול בכל מקום – כמו שמשפחת בהט עושה – לפי דברי סמדר – אלא מחפשים מקום יפה לשבת ולראות את הנוף. לוקח קצת זמן לחפש מקום, אפילו אם רעבים!!

סמדר תמיד חיפשה את הטבע, את הפריחה היפה, הצמחים והעצים, ולראות את כל היופי בהרים ובואדיות ובכל מקום. אלה היו עיקר חייה – פרחים, צמחים, פריחות טבע, וסידורי פרחים – תמיד עשתה עם ורד סער בכל החגים והאירועים בקיבוץ, בלוויות ובאזכרות.

זה היה חלק בלתי נפרד מחייה ולפיו כיוונה עם אסף והילדים את חייהם.

סמדר הייתה גם מאוד דעתנית ונלחמה על הרבה דברים בקיבוץ, שנראו לה לא בסדר.

עבדה גם בנוי, במשתלה עם ורד, וגם בספריה שנים רבות, וקראה במהירות המון ספרים.

הקיבוץ השתנה וגם חיינו השתנו – אפשר לכתוב עוד המון דברים, כי חיינו ביחד, אירועים משפחתיים, מפגשים, טיולים, מסיבות ימי הולדת. המון היה משותף ביננו כל חיינו.

היה קשה ועצוב לראות אותך בסוף דרכך, ואני מכירה מקרוב את המצב הזה, והסוף הזה!!!

נוחי בשלום לרגלי ההר שלא הפסקת לטייל עליו כל חייך.

אהבתי אותך מאוד…

  עפרה בהט