מרים יהלום

נולדה בתל-אביב – 10.11.1911
נפטרה בבית-אלפא – 17.8.1997
הייתה נשואה ליצחק
אמא לגידי, אלדד ורוני אייזנהוט

מרים נולדה בתל-אביב.
מרים מספרת: “לראשונה הכרתי את בית-אלפא בשנת 1929, בהיותי תלמידת ביה”ס החקלאי לצעירות בנהלל. באותה שנה פרצו מאורעות דמים בארץ, ויישובי העמק נפגעו ביותר.
באחד הימים, ואני חברת ועד-ההגנה, נודע לנו ש”בוערת הגורן בתל יוסף” וגם “בבית-אלפא עולה העשן”, כדברי השיר. ביה”ס היה הבניין היחיד בנהלל בן שתי קומות. כל תושבי נהלל גרו בצריפים. עלינו על גג ביה”ס וראינו את העשן עולה מבית-אלפא
זו הייתה היכרותי הראשונה
כעבור חצי שנה, ביום הולדתי ה19-, הלכתי ברגל עם חבריי מנהלל לבית-אלפא, ואז ראיתי את המקום המיועד לי. מאוד התרשמתי מהיישוב הקטן לרגלי הגלבוע ההיסטורי. אז גם ראיתי לראשונה עדר כבשים, שהרי אני ילידת ה”כרך”, תל אביב
מאז היו לי עוד ביקורים כאן. היה לי הכבוד להתיידד עם אחיו של גברוש, רפאל, וגם עם פרדק. אלה היו גברים של ממש, מבוקשים ביותר, והודות להם זכיתי להכיר את אביו של גברוש, ולאכול גולש של כבדים ולבבות של טלאים, בארוחת-לילה מאוחרת – ה”קומזיץ” המפורסם
כעבור 10 שנים, בשנת 1940, הגעתי לבבית-אלפא עם הטרנספר, עם הרבה רגשות מעורבים. מנעורי שאפתי לחיות ב”עמק”. השם “עמק יזרעאל” היה מהלך עלי קסמים. קינאתי בחלוצים. בשבילי היה העמק באמת “חלום” נכסף. זה קבע בשבילי לא מעט להצטרף לפלנטי. בואנו לכאן היה מלווה, לפחות אצלי, ברגשות סותרים. המכבידה מכולם הייתה ההרגשה שמייסדי המקום עקרו מכאן והלכו לרמת-יוחנן
כיוון שבאנו ביולי, בחום הנורא, יבשו העשבים. ומפני שמדרכות לא היו עדיין, נכבשו השבילים בתוך העשב היבש. שבילים שרגלי החברים האלה כבשו, ולא רגליי. הרגליים שכבשו את השבילים האלה נטשו את המקום שלא מרצונם. הדבר הכאיב לי מאוד. השבילים הפכו עבורי לסמל של טרגדיה שהתחוללה כאן. “כמה קנאים היינו”.
לאט-לאט, עם הרבה קשיים פיזיים ונפשיים, נכבשתי למקום. דבר ידוע הוא, כי דברים הנרכשים בכאב ובקשיים יקרים לנו. היום, לאחר 48 שנים, זהו ביתי ואני חיה בו מתוך הזדהות מלאה. כאן נולדה בתנו, כאן נולדו רוב נכדינו, ואין לנו בית אחר
פני בית-אלפא פשטו ולבשו צורה ותוכן, לא תמיד לפי רוחי. היום אני מודה שלא הכל אני מבינה בהלכי-הרוח של הדור הצעיר. אבל אני יודעת שישנם זרמים באטמוספירה המשפיעים עלינו. לפעמים, בלי שנדע או נרגיש בהם. והזרמים האלה סוחפים את בנינו לנוע בעולם וגם להמיר מולדתם, וזה כואב
אבל האופטימיות שלי אומרת לי שיבואו עוד זרמים אחרים, שיחדירו לצעירינו את האמת: שאין בעולם צורת-חיים יפה וטובה יותר משלנו. ושאין מולדת אחרת. רק כאן, בישראל, יכול יהודי להיות זקוף-קומה. מי ייתן ותחזינה עינינו בשינוי הנכסף, ושבו בנים אל גבולם”.

גידי, בנה: ” אני מניח שאת הסקרנות לדעת, קיבלתי ממך. איו לי אלא להודות לך, אמא שלי, על תרומתך זו”. אלדד, בנה: “שלום לך מימי – משלושת ילדייך, משנים-עשר נכדייך ומשלושת נינייך. ועוד שלום אחרון לך ממני, בנך האוהב והעצוב”.
רוני, בתה: “למדתי הרבה ממך, מימי שלי. תמיד תהיי איתי וזהו האוצר שלי”.

מרים הייתה חברה בועדת חינוך, ו. חברים, ו. תרבות

דילוג לתוכן