הילל נוימן

נולד ב – 04.09.1930

נפטר ב – 19.12.2017

בן לציפורקה וצבי נוימן

היה נשוי לרוזי מכלוף

אב לעירית כנפי חגית גנז אמיר וירון

כתבה רוזי
אני רוצה להודות לכל הנמצאים אשר באו לחלוק כבוד אחרון להלל. עבורי שום דבר לא מובן מאיליו ושוב תודה
איש שלי, אבא של ילדיי, סבא של נכדיי ואפילו רב סבא לנין
דמותך חקוקה באבני המקום בדרכי ישראל ממדבר סיני ועד הר החרמון, במלחמות בהן לחמת. דמותך חקוקה באנשים שאהבת והם אהבו אותך. הלל שלי, לא הגיע לך ללכת כך, אנחנו כולנו בהלם, אחרי שחיית 87 שנים מלאות בכל המובנים. הקמת משפחה נהדרת, חבקת עולם ומלואו, היית בעשייה מתמדת. כאשר חגגנו לך יום הולדת 80 וכולנו ברכנו אותך בחום ובאהבה, קמת בסוף המסיבה ואמרת שכבר אין לך צורך בהספד שכן כל הדברים הטובים כבר נאמרו כאן בעודך חי וקיים. הנחישות, המשמעת הפנימית, ההיגיון, שהיו תמיד נר לרגליך הם שהביאו אותך להישגים רבים, אתה הגיבור שלי!. עליך נאמר שהשנים בקושי נגעו בך, עברו לידך. היקום אהב אותך ועטף אותך. והנה פתאום הלכת לפני. כאשר הבטחנו זה לזו שאני אלך לפניך בשל בריאותי הרעועה ואתה תחייה עוד הרבה שנים….
איש שלי, מוכשר, כותב כתיבה יפה, מספר סיפורי מורשת, מספר על הקיבוץ של פעם ובדיחות מלוא החופן, תמיד בהקשר הנכון. סיפורך, הוא סיפור של נער אשר בגיל 17 חווה מה היא מלחמה על הבית ומתחיל ללמוד את ערך החיים על אמת. סיפור של הגנה על ישראל, הארץ שלנו ועל בית אלפא הבית שלנו. יש כל כך הרבה מקומות שעברת בהם חוויה כלשהי, חותמם נחרט בך. סיפורך הוא סיפור של עבודה בשדות העמק. סיפור על אדם היודע ליצור קשרים בעבודה עם חברים עם אנשים שונים מארצות שונות. יש לך את יכולת הדיבור, ההסבר ההתייחסות המתאימה לרוח האדם והמקום. כשרון של השתלבות בכל מצב תוך דקות. סיפורך הוא סיפר של לחוות עולם, לגעת בעוד נקודה על הגלובוס, אשר לשם במקרה לא הגעת. סיפורך הוא סיפור של משפחה, של הבית, האישה שאתך כבר 63 שנה. ארבעת ילדיך הנהדרים, אחד עשר נכדיך המושלמים ונין המשגע את כולנו. היום אתה יכול להביט אחורה בסיפוק. אכן החיים לא עברו לידך. היית וחיית אותם בעצמה
איש שלי, נוח על משכבך בשלום

הילל והוריו צבי וציפרקה עם התינוקת עירית אסתר ואביק רוזי והילל
כתבה אחותו רחלה
הלל יקר לי אח שלי – אח שלי יחיד ומיוחד לי. רבים פעליך ועשייתך רבה – ידייך בכל – אך בשבילי האח הגדול יחיד ומיוחד אתה לי. הייתי רוצה לומר – נשוב ונתראה – ניפגש בעולם אחר – לצערי שיעור זה ההורים שלנו לא לימדו אותנו. נוח לך בשלום לרגלי הגלבוע – אותו כולנו אוהבים – מול שדות בית אלפא ודרכים שאותם הכרת, חרשת ואהבת ופה בנית את ביתך. ואנחנו נמשיך ונאהב ונספר את סיפורך המיוחד והשופע – ונזכור את החיוך הקטן המקשט את פניך. איתי תהיה לעולמים. חיבוק אחרון

רחלה – אחותך הקטנה

כתבה חגית
אילו ידעתי לספר סיפורים ובדיחות הייתי עושה את זה, זה משהו שמאוד אפיין את אבא שלי. ידעת וזכרת המון, אולי הכל. כל סיפור היה מטובל בפסוק מהתנ”ך או בבדיחה שפשוט בדיוק התאימה. אבל אני לא…. אבא שלי, אני נפרדת ממך לא מהיום. מבינה טוב מאוד שלא תחזור להיות האבא שלי כמו שהיית. אז אני כותבת , כותבת כל מה שעולה לי בראש, רוצה לזכור כמה שיותר. כותבת שיחות, רגעים, רגשות, פשוט רושמת כל דבר, פוחדת לשכוח, נוצרת אותך במחברת שלי. הכל כבר כתוב, אני רק צריכה לבחור מה לאמר כאן לידך ברגע הזה.
ב28.11 הייתה לנו שיחה צפופה, בכיתי בפעם הראשונה לידך. חיבקת אותי. אמרת שמגיע רגע שבו מפסיקים להלחם, אמרת שאין לך כח לעבור עוד עינוי, ביקשתי שבינתיים לא תעזוב אותי. אמרת שתישאר אבל לא לעוד הרבה זמן. נתת לי להבין שאמנם ממשיכים בטיפולים אבל אתה כבר מוכן להיפרד. הייתה לנו כחצי שעה מיוחדת כזו, הבנו אחד את השני גם בלי לדבר. באותו ערב לא רצית לדבר עם אף אחד בטלפון, גם לא עם אנשים שאהבת במיוחד, זה היה מן ערב כזה שלא מדברים. רק דיברנו על זה שיש נחמה שחיית 87 שנים בריאות ומלאות כל כך, הסכמת איתי. אתה היית איש של מילים, היום אתה איש של שקט. כלוא בתוך הגוף של עצמך, נורא רוצה לצאת אבל לא יכול, כל כך רוצה להגיד אבל לא יכול. עומדת כאן גאה, עומדת כאן כבת של הלל ורוזי, זה טוב להיות הבת שלכם. אתם אנשים שאנשים אוהבים ומעריכים המון, אתם אנשים מיוחדים שנותנים השראה וחזון.
אימא שלי – נלחמת כלביאה, אוספת את כל כוחותייך כדי לעזור לך, לשמור על הכבוד שלך, אלופה את אימא שלי! החיים שלך הם כמסע – מסע כזה של שנים רבות שבו אנשים שהיו הלכו לדרכם. אתה הולך לישון שבע, שבע מלחמות, שבע עשייה, שבע ראיית עולם, שבע שנים. הנפילה שלך הייתה מגבוה, בלי מדרגות בדרך, צניחה ללא מצנח. איך אמרת, פתאום הזדקנתי, ממש כך. היום אני בוכה, עצוב לי כל כך, אבל שלם לי כל כך, יודעת שאמרתי ועשיתי לא חיכיתי. חיית חיים שלמים ומלאים, חיית, לא חיכית. אוהבת אותך אבא שלי, ממש! תמיד! יהיה מעניין לשבת שם בפרלמנט שלכם – עם שאוליק, שרול , דן וכל החברה… מבקשת להודות מכל הלב למלאכי הבית הסיעודי. זה נותן ביטחון לדעת ואני נזכרתי שיש על מי לסמוך ברגעים האלה שאין בהם תשובות. ואתם שם בבית הסיעודי יודעים בדיוק איך לעזור ומה לעשות.
.תודה גדולה מכולנו חגית

כתבה נעמה וינר
הייתי קטנה ממש.. תהיתי מה יהיה כשהלל יהיה סבא… הרי הלל זה שם אל איש כמו הלל של חגית. איש שתמיד צעיר ותמיד מחייך ותמיד מונחת לו בפה גם איזה בדיחה… זה לא שם שמסתדר עם סבאות וזקנה… ועוד משהו: כשהמשפחה שבה משהותה בארה”ב, חגית ואני ישנו באותו החדר. הלל היה מגיע בערב, מתיישב ליד ראשה של חגית, על הרצפה ומדבר איתה בלחש באנגלית.. כדי לשמר את השפה בזכרונה של הילדה. מלטף אותה, מדבר בלחש ופשוט מרעיף אהבה גדולה על חגית. אלו היו רגעי קסם עבורי. חגית יקרה זכית לגדול באורו של אבא אוהב מאוד. זכית
נעמה

קיבוץ למהדרין צילום אילן מרגולין מעריב

כתבה גולן נוימן הנכדה

, המורה ביקשה מאתנו לכתוב מהו גיבור בעיניי ומי בחיים שלנו הוא גיבור עבורנו כתבתי אותך סבא. סבא הלל היקר שלי. קשה לי עדיין לדבר עליך בלשון עבר, לכן אפנה אליך כאילו אתה ממש כאן לידי, מקשיב לכל מילה. סבא, ישנן כל כך הרבה מילים בשפה העברית, אך אף לא אחת יכולה לתאר את האדם שאתה. אף לא אחת יכולה לתאר מה אתה עבורי ועבור כל כך הרבה אנשים. אף לא אחת יכולה לתאר את כמות האהבה וההערצה שלי אליך. מאז שאני זוכרת את עצמי, היה לי אתך קשר מיוחד סבא. במשך שעות, ישבתי והקשבתי לאינספור הסיפורים שלך, על איך הקמת את המדינה שלנו באומץ ונחישות ועל המסעות המסקרנים שלך בעולם כולו. לכל סיפור תמיד נלוותה בדיחה, בדיחות טובות כאלה של פעם, שמגלגלות אותך מצחוק. בחיים לא הצלחתי להבין איך אתה זוכר את כולן, היה לך מעין מאגר עצום ואינסופי מהן. כשהייתי בקיץ בבית אלפא, ביקשתי ממך שנכתוב את כל הבדיחות האלה שלך, כדי שלא ייעלמו לעולם, אך כמובן שאמרת שאי אפשר לכתוב בדיחות ולקרוא אותן סתם כך מתוך ספר, כי בדיחה טובה חייבת לבוא מתוך זיכרון שקופץ מהקשר וצד
סבא, אתה ההגדרה של מלח הארץ, של אדם משכמו ומעלה. כל מי שמסביבך אוהב אותך, מעריץ אותך. בנית תא משפחתי מדהים שמוכן לעשות עבורך הכל. אין אדם שפגש בך, ולא התרשם בצורה יוצאת מן הכלל. כשאגדל אני רוצה להיות כמוך. תמיד חשבתי לעצמי שאתה תחייה חיי נצח ושדבר לא יכול לפגוע בך. אני מתגעגעת אליך כלכך, אבל כל הערכים ששאפתי ממך והמהות שלך תהיה איתי לנצח. לפני כמה ימים, אני וסער ביקרנו אותך בבית החולים. בקושי דיברת, אבל כשכן דיברת, הצחקת אותי בצחוק שמהול בדמעות רבות. בסוף החזקנו ידיים, והרגשתי שאתה מחזק אותי, ואני מקווה שבמקום מסוים חיזקתי אותך. סבא, כל העצבות הזו מהולה בשמחה וגאווה. שמחה וגאווה שזכיתי בדבר בלתי רגיל. זכיתי בך כסבא שלי, זכיתי להיות בחברתך, זכיתי לשאוף להיות כמוך. אוהבת אותך אהבה נצחית
נכדתך גולן

כתבה לאה נייגר (היימן

היום ממרום גילי, אני מרגישה שלחברות יש חוקים משלה. מספיק כמה זיכרונות מיוחדים וזהו. הלל היה חבר שלי לכל החיים. התחלנו בגן במעבר לבית ספר, תמיד הלכנו בשורות לפי הסדר. הגדולים בגיל הלכו בהתחלה והקטנים בסוף, סוגרים את השורה. המורה לא התבלבלה. בין הלל לביני קטעה את השורה. הלל הושיט לי יד ואני בוכה מושיטה שתי ידיים. הגדולים המשיכו לכתה ללמוד קריאה וכתיבה. והקטנים חזרו לגן לעוד משחק עם בובה, לחכות עוד שנה. בזמן שבערנו באש של ממש, יצאנו מהמקלחת לקהל מטושטש שעמד מהצד מסתכל ומביט, איך שני ילדים בוערים כלפיד. הלל היה היחיד שלא התבלבל, על האדמה עם שמיכה אותי הוא גלגל, הוא גלגל והמשיך לגלגל ועם שכל עד שכל האש כבתה. ומכן התחיל שלב ב’ בהצגה, על הלל לא חשבתי באותם רגעים אבל צילו על ידי כל החיים. סיפור בית הספר, וסיפור השריפה מאמתים.. הוא היה חברי הקרוב וגם את זאת לא יד
לאה

כתבה רחל פאר
הילל איש יקר, היכרותנו התחילה לפני הרבה שנים כאשר אני סיימתי כיתה י”ב והלכנו לעבוד בקיבוץ עד לגיוס. עבדנו יחד בחדר האוכל ומאז נשארנו בידידות. תמיד נפגשנו במאור פנים על המדרכות ותמיד היה לנו מה לספר אחד לשני. הילל היה מהבנים הראשונים של הקיבוץ ועם השנים הפך גם להיות ל”היסטוריון” של הקיבוץ, כל שאלה שהתעוררה בקשר לעברו של הקיבוץ מצאנו אצלו את התשובה. ישנה הרגשה שעם הסתלקותו נעקר עץ שורשי ומיוחד מתוכנו. ואני הקטנה תמיד חשבתי שלא יכול להיות שהוא ימות ולא יהיה אתנו יותר. והנה זה קרה. יהיה זכרך ברוך ונוח בשלום באדמת בית אלפא אותה כל כך אהבת. ולכם בני משפחת נויימן היקרים ובמיוחד לך רוזי יקירה, שלא תדעו עוד צער וזכרו את אביכם בגאווה
רחל פאר

כתב שי ליוביץ’ בן דוד של הילל

אהבתי את הלל , ושימו נא לב שבתנ”ך מלת “אהבתי” אינה בעבר אלא בהווה מתמשך. העבד המבקש להישאר עם אדונו אומר “אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי “ומשורר התהלים כתב “אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע יְהוָה אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי.” עבורנו בית רוזי והלל היה יעד פופולרי לביקורים, מבחרותנו כזוג צעיר , עבור בביקורים עם בנותינו וכלה בנכדינו. שמו של הלל הלם אותו. מסכת שבת ממליצה “לעולם יהא אדם עִנְוְתָן כהלל”. ועוד מסופר שם על הלל שתמצת את התורה כולה במשפט “מה שעליך שנוא לא תעשה לחברך, והשאר פירוש הוא”. אפשר בלב שקט לומר בשבחו של הלל מה שאמר מאיר פעיל על צבי, אביו של הלל: “סימל את איש העמל, בעל העקרונות, שאינו מתפעל ואינו מתבשם מכהונות רמות-דרג ומתפקידי יוקרה, אשר אינו שוכח לעולם לשוב לכור מחצבתו בקיבוץ”. הלל דאג למורשת משפחתו ולמורשת עמנו. לפני כתריסר שנים איתר את ספר התורה הנשכח של סבו והשיב אותו ל”פעילות סדירה” בבית הכנסת. ולפני כשנות דור נסע עם בן-דודו מארצות הברית, שגם משפחתו נספתה כולה בבוצ’אץ’, למסע שורשים. בטקס הזיכרון שערכו הציבו שלט עם שמות יקיריהם על קבר האחים הגדול ביער פודור, בו נקברו רוב יהודי בוצ’אץ’. האידיאל של שליח הצבור ביום הכפורים, להיות מעורב בדעת עם הבריות, התגלם במלואו בהלל. הוא הגשים זאת בגופו, בשכלו ובנשמתו: מעורבות בחברה, דעה בינה והשכל, וענין בזולת. כל זה הכשיר את הלל להיות שגריר כה מוצלח של התעשייה הקיבוצית ושל החברה הישראלית. התמזל מזלנו להיפגש בשנים האחרונות בשמחות: חתונת תמר וירון, ימי הלדת משמעותיים שלו, של חותנתי צפורה ע”ה ושלי, אירוע השקת הספר על מאיר פעיל שאפשר להיפגש גם עם אמיר. זכו רוזי והלל שכל ילדיהם חיים בארץ ועירית וחגית אף חיות בקבוץ. אכן, היטיבו לחנך. הלל זכה לחוויה מרתקת תוך שהוא מזכה צבור בנתח היסטוריה מעניין. במלאת 65 שנה למבצע “עובדה” שהביא את אילת למדינת ישראל, הוא הוזמן לבסיס חיל האוויר עובדה לספר על חלקו בפרשה. אני חש ספוק לציין שהיה לי חלק בתווך בין המזמינים למוזמן. רוזי, עירית וחגית, אמיר וירון- אשריכם שזכיתם לבעל ואב שכזה. מובטחני שתשכילו לגדל את הדורות הבאים בדמותו ולאור ערכיו ואישיותו
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים! ג טבת התשע”ח 21 דצמבר 2017