אליושה ברנע

נולד ב- 4.8.1934

נפטר ב- 2.11.2022

בן לחיה ויצחק בוקינסקי

היה נשוי לערגה

אב לעינת ז”ל, לאיריס, ורד, גלית וצח.

הוריו, חיה ויצחק בוקינסקי, נולדו באזור ביאליסטוק שבפולין, ועלו ארצה בשנת 1933.

בסוף שנת 1934, כשאביו יצחק החל לעבוד במפעל לטקסטיל “אתא”, עברה המשפחה לגור   בקריית פרוסטיג, בחלקת אדמה שקנה אביו. בצריף, ללא חשמל, מים זורמים או שירותים.

ליד הצריף הקימה אימו חיה משק עזר זעיר, שהיו בו עזים, פרה, תרנגולות, וגן ירק. המשק סיפק למשפחה מזון, ואימו  מכרה את עודפי תוצרתו – ביצים, חלב וירקות – לתושבי המקום. כך הגדילה את הכנסות המשפחה.

אביו, שהיה בין הפועלים הראשונים ב”אתא”, הפך עד מהרה לדמות מרכזית בבית החרושת, ואחת מפעילויותיו כחבר ועד העובדים, הייתה המאבק שניהל כנגד העסקת פועלי קבלן במפעל.

בתקופת מאורעות 1939-1936, היו הוריו יוצאים לשמירה בעמדה של קריית פרוסטיג.  כאשר היו עוזבים את הצריף היו משכיבים אותו לישון, ואליושה נהג לספר שהיה נשאר לבד בחושך,  כשלאוזניו מגיעים הדי היריות.

מתקופת מלחמת העולם השנייה זכר אליושה את ההפצצות האיטלקיות, ואחר כך הגרמניות, על בתי הזיקוק במפרץ.

אליושה התחנך בגן הילדים ובבית הספר הדתי של “הפועל המזרחי”, בקריית בנימין הסמוכה. אליושה היה הולך  יום יום לבד ברגל, בקיץ הלוהט ובחורף הקר והגשום.

בכיתה ב’ עבר אליושה לבית ספר לילדי עובדים, שנפתח באותו מבנה של בית הספר הדתי שבקרית בנימין.

כשהייה בן תשע, נולדה אחותו מינה.  ב-1944, כשמינה הייתה בת תשעה חודשים, חלה אביו ונשלח לניתוח ב”הדסה” שעל הר הצופים בירושלים. הניתוח, שאמור היה להיות שגרתי למדי, הסתבך ואביו נפטר, ונקבר בהר הזיתים.

 

מותו של אביו הותיר את אימו ללא פרנסה מספקת לניהול משק בית וגידול שני ילדים. הנהלת “אתא” נחלצה לעזרתה, ואפשרה לה לעבוד בבית החרושת. מאחר ולא היה מי שיטפל בתינוקת, מינה נשלחה לנהלל למוסד בשם “בית התינוקות של תנועת המושבים”. בעוד אליושה בן ה-9 לומד להתנהל בכוחות עצמו בשעות העבודה הארוכות של אימו.

באותם הימים כלל בית הספר היסודי שמונה כיתות, מכיתה א’ עד כיתה ח’.  ומאחר ולא היה כסף לשלם להמשך הלימודים, החליט המנהל להשאיר אותו שנה נוספת בכיתה ח’, כדי לדחות את יציאתו לעבודה.

בגיל ארבע-עשרה וחצי, החל אליושה לעבוד  בנשר, במוסך של קואופרטיב התחבורה “שחר”, שפעל בחיפה ובסביבותיה, לפני איחודו עם קואופרטיב “אגד”. אליושה עבד שם כמתלמד במקצועות המכונאות והמסגרות. ובמקביל החל ללמוד מסגרות ומכונאות בשיעורי ערב בטכניון.

באותה התקופה הצטרף אליושה לקן “השומר הצעיר” בכפר אתא, בהדרכתו של משה אגוזי מקיבוץ מזרע.

אליושה מספר: “השתייכתי לשכבת גדוד “להבות” הארצי. אהבתי מאוד את הפעולות, את הטיולים, ואת המחנות – עולם חדש של פעילות חברתית ענפה נפתח לפני.”

באותן השנים שיחק אליושה כדורגל בקבוצת “הפועל” כפר אתא.

בשנת 1950, נישאה אימו בשנית, ליוסף פלדשטיין ונולדה אחותו צילה. המשפחה עברה לגור בבית משותף דו-קומתי, בן ארבע דירות.

 

לפני שהגיע לגיל 17, יצא אליושה להכשרה עם חברי גדוד “להבות” כפר אתא לקיבוץ תל עמל (ניר דוד), לתקופה של גיבוש הגרעין עם חברי גדוד “להבות” מקן כפר סבא, קן רמתיים, וקן רמת גן, וכן חניכי חברת נוער מתל עמל.

 

בשנת 1951 התגייס לנח”ל עם שאר חברי הגרעין. לאחר טירונות של כחצי שנה, נשלחו למחנה הנח”ל בבית אלפא, שנחשבה אז ליישוב ספר.

המסגרת הצבאית בבית אלפא כללה אימונים ויציאה לקורסים ולמילוי תפקידים צבאיים שונים, אבל בעיקר כללה עבודה בחקלאות ובענפי הקיבוץ האחרים, כחלק מהכשרתם המשקית לקראת יציאת הגרעין לקיבוץ בית קמה. מדריכי הגרעין בבית אלפא היו דוּדה הדס וזאב בֶּצֶר. בשנה זו עבד אליושה במוסך ובמסגרייה, ולמד לטפל בכלים חקלאיים.

הגרעין היה ההשלמה הראשונה של קיבוץ בית קמה, שנוסד בשם קיבוץ “ספיח” בשנת 1949. מיד עם הגעתו של אליושה לבית קמה, הוא השתלב בעבודת המוסך והחל לטפל בכלים החקלאיים. בשלב מסוים נשלח אליושה לעבוד בשובל ועבד בבישול.

אליושה אף היה חבר בקבוצת הכדורגל “הפועל” שובל, ששיחקה במשך כמה שנים בליגה ג’ הארצית.

את החדר שבו התגורר בבית קמה, חָלַק בשנים הראשונות עם שותפים מהגרעין. החדר היה מרכז חברתי, תמיד מלא עד אפס מקום, כולל ידידים מחוץ לקיבוץ, שבאו לביקור ונשארו ללון.

ב-10 שנות חברותו בבית קמה פיתח אליושה קשרים הדוקים עם הבדואים מהשבט ששכן מול קיבוץ שובל. במיוחד התיידד עם בניו של השייח’ המפורסם סלמאן אל הוזייל.

בנוסף פעל כמקשר בין הקיבוץ לבין תנועת “השומר הצעיר”, שנהגה לשלוח למחנות עבודה תלמידי כיתות י”ב מהקיבוצים ומהתנועה העירונית. כשהגיעו הצעירים לקיבוץ, אליושה היה מטפל בקליטתם ודואג לכל צרכיהם בעת שהותם בקיבוץ.

באותן השנים עיבדו בנגב פלחים מבית אלפא אדמות שהיו שייכות לפני מלחמת העצמאות לערבים. בין השאר עיבדו הבית-אלפים גם אדמות בקרבת בית קמה. היה להם בקיבוץ צריף ששימש למגורים, והיה בו מטבח וחדר אוכל. עם הפלחים הייתה מגיעה חברה מבית אלפא, שתפקידה היה לבשל את ארוחותיהם. אחת המבשלות הללו הייתה ערגה.

בספטמבר 1959, עשר שנים מאז היכרותם הראשונה במסיבה בבית קמה שנערכה לכבוד קבלת הגרעין לחברוּת בקיבוץ, ערגה ואליושה התחַתַּנוּ.

מסיבת החתונה שנערכה בבית אלפא ברוב עם, הייתה משותפת לשבעה זוגות, והתקיימה על הדשא שמעל בית התרבות. הקהל היה ענקי.

ערגה ואליושה חיו יחד שנה אחת בבית קמה. כאשר ערגה הרתה והרגישה רע, יעץ לה הרופא המקומי לחזור זמנית לבית אלפא כדי להיות קרובה לאמא שלה. ערגה קיבלה את עצתו וגם לאחר לידתה של עינת, בתם הבכורה, לא רצתה לחזור לבית קמה.

במשך למעלה משנה היה אליושה חי בבית קמה ונוסע בסופי שבוע לבית אלפא.

בשנת 1962 חזר אליושה לבית אלפא, לעבודה במוסך.  אליושה השתלב במהירות בחיי החברה בקיבוץ.

אחת מפעילותיו בשנים הראשונות לחברותו בבית אלפא, הייתה בכפרים הערביים מוקיבלה וסנדלה, שבשטח המועצה האזורית “גלבוע”. יחד עם שלמה נייגר, היו מגיעים בשבתות לכפרים ונפגשים עם הנוער המקומי. בכל אחד מהכפרים הקימו צריף, ששימש את הנוער כמועדון. הם שוחחו עם הצעירים, שיחקו אתם, ויצאו עמם לטיולים.

מאחר ובית אלפא חדלה אחרי מלחמת ששת הימים להיות יישוב ספר, החל אליושה לצאת למילואים. צה”ל הקים אז את סיירת גוש תבור, שהייתה מורכבת בעיקר מחברי קיבוצים ומושבים בעמק,  ואליושה התמנה בה לקצין רכב.

בשנת 1974 עבר אליושה לעבוד בקואו-פרטיב בית-שאן-חרוד. באותה תקופה גויס לתפקיד סודי צבאי שהתבצע בסיני, ונמשך כחצי שנה.

בעקבות אסונות צור, במהלך מלחמת לבנון הראשונה, הוחלט בצה”ל להקים בדחיפות יחידת חילוץ והצלה ארצית מקצועית בניהולו של גברוש, ואליושה צורף ליחידה במסגרת שירות המילואים עם עוד חברים מהסיירת. אליושה מספר: “כבר לא הייתי צעיר, והאימונים שעברנו בהדרכת מאמנים ממכון וינגייט היו קשים ביותר.”

עם סיום עבודתו בקואופרטיב בית-שאן-חרוד בשנת 82, נבחר לריכוז חדר האוכל בבית אלפא, וניהל את השיפוץ ובחירת הרהיטים בצורה מקצועית ומוערכת מאוד.

לאחר סיום תפקידו בריכוז חדר-האוכל, חזר לעבודה במוסך בבית אלפא.

במהלך עבודתו רבת השנים במוסך, למד בקורסים מקצועיים שונים, לרוב בשיעורי ערב, מתוך רצון להרחיב את ידיעותיו בתחום המכונאות. אליושה קיבל תעודות הסמכה כמכונאי, כמנהל מוסך, כבוחן רישוי רכב, כקצין בטיחות בתעבורה ועוד ועוד.

בשנות התשעים חזר לעבוד בקואופרטיב בית-שאן-חרוד, כאשר הוזמן להשתתף שם בהקמת חברה להשכרת רכב.

 

בשנת 1994 נכנס אליושה לעבוד במחצבה.

בשנת 2007, בתאונת עבודה נקטעה זרועו הימנית. ולאחר תקופה של שיקום, חזר אליושה לתפקידו במחצבה, ועבד בה עד שנת 2014, כאשר בהיותו בן 80 התגלה גידול בראשו והוא נאלץ  לעבור ניתוח כדי להרחיקו.

 

במשך שנותיו בבית אלפא, היה אליושה  חבר ב”צלמון”, קבוצת הצלמים הבית-אלפית, אשר קיימה מעבדה משותפת. הקבוצה צילמה נופים ואירועי תרבות, ואחת מפעילותיה שנמשכה שנים רבות הייתה צילום כל ילדי הקיבוץ לקראת מסיבת ראש-השנה, שבה חולקו התמונות להורים. עם הזמן החליף אליושה את מצלמת הסטילס במצלמת וידאו ועבר קורס צילום בווידאו.

אליושה היה שותף בצילום סרט פרסומת לנגררים, וסרטונים לקראת חגים ואירועים אחרים בקיבוץ.

*

חברותו האמיצה עם גברוש (גבריאל) רפפורט, הרחיבה את חוג ידידיו. ההתכנסות במרפסת של גברוש בכל שבת שנייה הפכה למוסד שמשך אליו חבורה עליזה.

 

במשך שנים רבות התקיים ביוזמתו של גברוש, ביום שישי הראשון שלאחר חג העצמאות, ערב שירה שהתחיל בקטן וגדל לאורך השנים למדים עצומים.

ערב השירה משך אליו קהל גדול, והפך לשם דבר בקרב אוהבי נגינה ושירה-בְּציבור מכל רחבי הארץ. ארגון הערב נעשה כולו בהתנדבות כשאליושה המנוע והרוח החיה שמאחור.

 

בחיי המשפחה של אליושה וערגה שימשו בערבוביה אושר גדול ועצב נורא.

 

מחצבהנולדו להם חמישה ילדים: עינת, איריס, ורד, גלית וצח.

בשנת 1969, חלתה פֶניה, אימהּ של ערגה, בסרטן ונפטרה בהיותה בת 60.

בינואר 1970, נהרג שלמה, אחיה של ערגה.

עינת, בִּתם הבכורה, חלתה בסוף שנת 1970 ולאחר אשפוזים ממושכים בבילינסון, כשאליושה וערגה מטפלים בה סביב השעון, נפטרה בגיל 9 וחצי בפברואר 1971. ביום השנה של שלמה.

עמוס, אחיה של ערגה, נהרג בשנת 1973, במלחמת יום הכיפורים.

בראיון עם רחל אהרוני שנערך לפני 3 שנים מספר אליושה:

“עשיתי מאמצים לא להישבר כשנחתו על משפחתנו האסונות הגדולים בזה אחר זה. השתדלתי לתמוך, ככל שהיה בכוחי, בערגה, ובכוחות משותפים, ערגה, אסתר, אחותה של ערגה ומשפחתה, ואני – תמכנו בשמעון, אביהן של ערגה ואסתר, שהיינו לו למשענת.

ועם הכאב הנורא, המשכנו לקיים משפחה אוהבת ותומכת לילדים, שהאסונות הקשים ליוו אותם מילדותם. המשכנו לתפקד בעבודה ובכל המשימות שהוטלו עלינו, ולא התנזרנו מחיי החברה ומידידינו הרבים בקיבוץ ומחוצה לו.”

“היום, כשאני מתקרב לגיל 85, אני מוקף במשפחתי האוהבת, משתתף באירועי הקיבוץ, את שרביט הארגון של ערב השירה העברתי השנה לצעירים ממני, ולמרות העובדה שאני זקוק לעזרה בגלל מגבלותיי הגופניות, אני נוסע ל”דורות בגלבוע”, משתתף שם בחוגי אקטואליה והיסטוריה. יומיים בשבוע אני מבלה ב”שזיפים” ומצייר שם ביד שמאל, שלמדתי לעבוד בה, ויש אומרים שציוריי יפים. “

* * * * *

פרידה….

עברנו יחד דרך ארוכה, שהיו בה המון קשיים וגם המון דברים נפלאים.

תמיד היית שם בשבילי בשבילנו, תמיד תמיד לא נותן להישבר, עוזר בלי סוף ומעודד.  ועל כך אני מודה לך לאורך כל השנים הארוכות…

גם אחרי שנפצעת, שמרת כל הזמן על אופטימיות.

החודשים האחרונים היו קשים לך. אתה, הנותן ועוזר תמיד, פתאום זקוק לעזרה… כל כך קשה לבקש…

אני נפרדת ממך, אוהבת אותך… כבר מתגעגעת…

אני רוצה להגיד תודה ענקית לצוות הבית הסיעודי שלנו, שטיפלו ועשו כל כך הרבה.

ולחברים, שהתמידו וביקרו לאורך כל התקופה הזו….

תודה לכולכם!!!

* *  * * *

 

עֵינֶיךָ הכחולות מחייכות אֵלַי / איריס ברנע
כַּמָּה טִבְעִי לְצַלֵּם אוֹתְךָ
שִתּוּף הַפְּעוּלָה הַמָּלֵא מְמַלֵּא
וְהַכֹּל פָּשׁוּט

אֲנִי מְבַקֶּשֶת,  מְבְיֶּמֶת, מְצַלֶּמֶת
וְאַתָּה, אַבָּא תָּמִיד כָּאן, תָּמִיד מוּכָן 
לְכָל פְּנִיָּה כִּי אַתָּה יוֹדֵעַ אֶת נֶפֶשׁ הַמַּצְלֵמָה
שֶמְחַבֶּרֶת בֵּינֵינוּ מֵאָז יַלְדוּתִי בְּצַמְצַם, 
בָּעֲדָשָה, בְּזָווִית אַהֲבָה רְחָבָה
וְאַתָּה תָּמִיד כָּאן, לִבְּךָ מֻפְנָה אֵלַי
בְּטִבְעִיוּת חַיָּה עִם הַיָּד הָאַחַת
עִם הַהִתְבַּגְרוּת,  הִתְגַּבְּרוּת הָאַהֲבָה

חשבתי שיהיה לי קל לכתוב עליך. שהרי כל כך הרבה שעות אבא-בת היו לנו. אבל המילים לא מגיעות. איפשהו בשתיים בלילה ראיתי כמה תמונות וחשבתי על הקשר הזה שלנו סביב העדשה.

תמונה ראשונה – צילום שאתה צילמת; אני פעוטה קטנטנה, יושבת על הדשא ומתבוננת בסקרנות על מכסה עדשה – בוודאי שלך – שאני מחזיקה בידי.

תמונה שנייה – תמונה שלי מעל קערת הפיתוח בחדר חושך (מעבדת הצילום) – אני ילדה קטנה מאושרת, ידי בידך, בדרך למעבדת הצילום. הדרך לשם מבוצבצת אבל לא אכפת לי, כי לְפָנַי שעות בחדר הפלאות הזה שלך, עם קולות פכפוך מים וריח כימיקלים. אתה מלמד אותי להעביר עם מצבט את ניירות הצילום לקערת הפיתוח, ואני הקטנה מוקסמת מהתהליך הזה של הולדת תמונה מתוך נייר לבן.

תמונה שלישית – אתה מושא עבודת המחקר שלי בתואר השני, והפעם אני מצלמת אותך. אמצע אוגוסט במחצבה לבנה לוהטת… אני לוקחת אותך לצילומים שוב ושוב, ושוב, ואתה – משתף פעולה עם כל ההשתגעויות שלי – “מה שצריך, רק תגידי”, זאת התשובה הקבועה שלך לשאלה אם אתה בסדר בצילומים באמצע אוגוסט במחצבה, עם אור בוהק למשל.

תמונה רביעית – אתה נכנס לתערוכת היחיד שלי בגלריה תל אביבית, נבוך משהו. לתערוכה קראתי ׳אליושה׳ והיא המשך ישיר לעבודת המחקר בתואר השני, ובה ארבעה סרטי וידאו-ארט, בהם אתה מצולם מבצע פעולות שביקשתי ממך.

ויש עוד תמונות. ולא רק סביב צילום.

תמונות של נסיעות ארוכות לטיולים בארץ, טיולים בסיני. תמונות שלנו מלקטים פטריות בפרדס, ואז אתה מכין מהן מעדן על הגזייה בחוץ, תמונות שלך מתקן איזה טרקטור. תמונות שלך עוצר לעזור למישהו שנתקע בכביש ולא משנה מה השעה וכמה ממהרים. תמונות שלך מלווה איזה טיול. תמונות שלך עם ארגז כלים. תמונות שלך מקרצף את המוסך לקראת מסיבת השירה. תמונות שלך מסדר אחרי מסיבה. תמונות שלך טופח על שכם של מישהו. תמונות שלך נוהג. תמונות שלך שמח. תמונות שלך רוקד. תמונות שלך מוקף אנשים. תמונות שלך צועק במשחק כדורסל (“ידיים ידיים”). תמונות שלך מארח חבורה קבועה על בירות וגרעינים בסלון מול משחק כדורגל. תמונות שלך מחופש בפורים. תמונות שלך משחק כדורגל על הדשא. תמונות שלך דואג לי כשלא חוזרת בזמן מטיול כלשהו. תמונות שלך נוסע להביא מישהו מאיפשהו. תמונות שלך מתקן משהו, תולה משהו, מסדר משהו. תמונה שלך מחזיק את הנכד הראשון על הידיים. ואז את הנכדה השנייה ואז את השלישי ואז את כל השאר. תמונות שלך יושב על המרפסת קורא ספר או עיתון עם אבן על הדפים שלא יעופו. ויש עוד תמונות רבות במגירת הזיכרון..

ואז תמונות שלך נופל וקם ושוב ושוב חוטף וקם ושוב בית חולים ושוב קם. עד שלפני עשרה חודשים נפלת. וכבר לא ממש קמת.

אבא. אבא שלי. כמה מתחשב אתה. תמיד. וגם עכשיו, משהה ככה את הסיום, נותן לנו זמן להבין, להתרגל, לנקות את הגינה ולשתול בה פרחים. אבא אהוב. אבא שהוא מרכז, תמיד מוקף תמיד עושה משהו ותמיד תמיד תמיד מושיט עזרה לכל מי שצריך.

אבא של עיניים צוחקות, כחולות כמו הים.

אבא של לב הכי רחב בעולם.

אבא עם חוש הומור כזה, אבא שהוא סלע יצוק וחזק.

אבא של אהבה גדולה לאמא.

אבא של אהבה.

השארת פיסה ממך בכל אחת ואחד מאיתנו. 

אוהבת אותך אבא שלי.

נוח על משכבך בשלום כאן למרגלות הגלבוע, ותבטיח לי שלא תדאג יותר.

בצרפת עם המשפחהאיריס

* * * * *

 

הספד של ורד

“ולפעמים החגיגה נגמרת

כיבוי אורות

החצוצרה אומרת

שלום לכינורות’

בשעות הלילה המאוחרות

אולי נכון יותר, לפנות בוקר,

אביטל ז”ל והנגנים היו מעמידים את כולם יחד להיפרד מעוד ערב שירה נפלא,

 

רגע לפני הנעילה עם התקווה

ביחד שרו,

“לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית. לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב

לשיר אותו בכוח, לשיר אותו בכאב,

לשמוע חלילים ברוח החופשית

ולהתחיל מבראשית. מבראשית

את עולמך בבוקר תמיד לברוא:

האדמה, העשב וכל המאורות.

ואז מן העפר, בצלם אנשים,

לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית”

היום כולם כאן אתך – אבא,

מי עומד איתנו כאן ומי בליבו איתך משם.

רק רוצים לומר לך

תודה

תודה על כל כך הרבה שנים שפשוט הרמת להם לחיים.

קראת לשמוח ולשיר,

ורק ביקשת לאהוב ולתת ללא תנאי.

אז מחר נקום בבוקר עם שיר חדש, כי נדע כולנו שגם כשכבר קצת היית מבולבל, בקשתך הייתה ברורה ומדויקת  –

שביחד נפגש,

שביחד נאהב,

שבכל מצב, הביחד הוא תפילתך ורצונך !

אבא, דע שלהמונים אתה חסר !

אבא ,

גם לי, שמאז ילדותי רצתי איתך מהמרפסת של גברוש לערבי השירה.

באמת שהערצתי את רפרטואר החברים העשיר ואושר הסביבה.

אז גם אם לא תמיד ידענו שנינו לחבק ולדבר קירבה, ברור שהלב של שנינו כן ידע.

תודה

תודה על שהראית לנו יחד עם אמא מה זזו חברות אמיתית.

מה זה להיות שם האחד עבור השנייה.

תודה על החיוך, על ההומור שהוא רק שלך,

בקיצור – תודה לך .

סליחה אם לפעמים התמונה לא הייתה כל כך ברורה.

נפרדת, נפרדים ממך היום עם זיכרון לאיש שבך, במלוא עוצמתך

נתגעגע

מבטיחה שנשמור כמשפחה על מה ששלך.

בטוחה שהמונים היו שם איתנו, תמיד בדמעה ובהערצה לזיכרון דמותך.

באהבה.

מורד ביתך.

ותודה מיוחדת על היותך הסבא בה”א הידיעה לתמר שלי.

נוח בשקט ושלווה, תהיה גאה בפועלך.

ורד

* * * * *

 

הספד גלית

אבא אליושה זה סוג של מותג.

בילדותי האמנתי שלכל מקום שאגיע, רק אומר שאני הבת שלך, והדלתות ייפתחו מעצמן.

היית איש של אנשים, של שמחה, של מסיבות, של עבודה קשה ונתינה.

לא היה חבר אחד שלי שלא למד לשתות וודקה איתך.

והיה לך גם קול כזה חזק. כזה שלעיתים, כילדה ביישנית בסביבה הקיבוצית, היה מכווץ וגורם לי מבוכה.

אני חושבת שגדלתי בתוך מן פער לא פתור כזה, בין אהבה גדולה אליך לבין מבוכה שנבנתה מהסביבה.

ואתה בחוכמתך רק עטפת אותי במבט הכחול והאוהב שלך, ומעולם לא ביקשת דבר.

 

אהבת לחבוש אותי, להוציא לי קוצים, ובעיקר אהבת  להגשים לי חלומות.

מתחפושת הצוללן, כאשר בנית לי מיכלי חמצן בגן, ועד מעיל ורוד שחרשת בשבילו את כל לונדון בגיל המוסד.

 

כשיצאתי לטייל בעולם, למדתי שבתוך האריה השואג שאתה שוכנת נפש רגישה כל כך.

בכל מכתב בחרת לספר לי על יופיין של הזריחות והשקיעות בבריכות, על התקווה לשלום, ובעיקר שורות רבות שהוקדשו לגאווה במעשי האחים שלי, וכמה שמחת אז בעופרי הנכד החדש שנולד.

 

אבא שלי, עברנו כל כך הרבה לאחרונה.

ואתה, שתמיד היית נחוש ונכון לעזור לכל אדם בכל מצב, לתקן, לחלץ, להושיט יד, לנחם, להיות משענת, לשבת ליד, להסיע עד קצה העולם.

אתה, שתמיד היה לך זמן לכל שיגעונותיי.

אתה, שמעולם לא התלוננת, לא שמרת טינה ובאמת שלא ביקשת דבר לעצמך.

 

בלית ברירה, כשהגוף והנפש הקשו את מנוחתך, אפשרת לי להיות שם עבורך.

להחזיק את היד, להשקיט את הסיוטים והפחדים, להתכרבל לצידך.

אבא שלי, בסוף ימיך לימדת אותי חמלה ואהבה שהיא מעבר לכל דבר.

כל שביקשת כל הזמן, הוא שנהיה יחד, משפחה מאוחדת ושמחה בדמותך.

 

אני חושבת שידעת שבשלישי כולנו עובדים יחד בגינה, ואני בטוחה שהרגשת את האהבה הפשוטה שהייתה סביב מיטתך.

 

אני שקטה עכשיו, יודעת שאתה מרגיש שהשארת חותם גדול בנפשותינו ובעולם.

אני מקווה שאתה לומד למעלה לראות את גדולתך הרבה, את האיש המופלא שהיית, והלבבות הרבים שנגעת בם.

 

אני יודעת שעיניך הטובות ממשיכות ללוות ולראות אותי גם עכשיו.

תודה אבא שאהבת את אמא, אותנו ואת ילדינו כל כך.

תודה שלימדת אותי לבחור תמיד בשמחה.

תודה שלימדת אותי להיות חברה טובה.

תודה שלימדת אותי שאין שום מחסום לסליחה אמיתית.

תודה שלימדת אותי אהבה.

מקווה שנפשך ונשמתך נחות סוף סוף עכשיו, בידיעה שקטה שעשית רק טוב לכולם.

גלית

* * * * *

 

אבא, דיברנו על כך שביום שתפסיק לדאוג זה היום…. והינה הוא הגיע, עצוב, עצוב לי עד מאוד.

היית דמות מופת, לימדת אותי בפועל מהי אהבת הזולת, דאגה לאחר, חבר.      

תמיד מוקף, תמיד ענייני, קשוב ומבין.

לא תמיד ירדנו בשיחתנו לעומק הנפש פנימה, אבל הייתה הבנה במבט, הבנה אוהבת של אב שדואג לבנו הצעיר, הקטן. בהמשך, קשר של אנשים מבוגרים, סב\אב, נכדים, ובסוף קצת התהפכו היוצרות והפך לקשר של בן אוהב, שדואג לאביו שבגר ולמד אט אט שמותר קצת עזרה…

היית חזק, מדויק, ידעת לשלב בין רצינות לצחוק, להיות במרכז התמונה, אבל בצד, רק לא להפריע. אוהב ודואג, אבל נותן את החופש במבט בטוח שמעביר – “זה בסדר”.

קשה להיפרד כך פתאום, גם אם קיבלנו הכנה בחודשים האחרונים. מודה לך על ארגז הכלים המדהים  שנתת לי לחיים.

אזכור אותך לנצח, עיניים כחולות עמוקות, זקן מכובד וחיוך של שמחה, יד מושטת לתמיכה.

אוהב/אהבתי אותך אבא, תהנה מהשקט שתמיד דיברת עליו ונראה לנו רחוק… והינה הוא כאן…

המים רטובים והמנוחה בקבר.

געגועים לאין, הבן.

צח

* * * * *

 

אליושה

החברות איתך הייתה חוויה שנמשכה בינינו כחמישים שנה, מלאת אתגרים וקשר הדוק ואמיתי, שהלך והתפתח גם בין משפחותינו. ליוויתי אותך ברגעיך הקשים, עת נפצעת, ולאורך כל תקופת השיקום, שם למדתי להכיר אותך טוב יותר, את תכונותיך המיוחדות של נחישות ונתינה לאחר, ואיך אתה תמיד מעורב בכל מקום שאפשר לעזור.

אליושה, היית איש מיוחד, אופטימי, איש של אנשים, המשכיל לחבר בין כולם, אוהב לארח, דואג שלכולם יהיה טוב ושמח. אני זוכר את הפעילות שלך כל שנה לקראת האירוע של יום העצמאות, בבריכות הדגים ובהמשך במוסך, אותו היית ממרק לכבוד כל האורחים.

הלכת מאתנו ועכשיו אתה קרוב לאלוהים. אין לי ספק שגם הוא כבר נהנה ממחיצתך. תהיה חזק שם למעלה, המשך לדאוג ולשמור על כולנו כמו שנהגת כשהיית פה איתנו.

כבר היום אני מרגיש בחסרונך, והגעגועים שוקעים בכאב שלא מרפה. אני מביט לשמיים ומצייר את דמותך עם הזקן ,החיוך התמידי ועיניך הטובות, וגאה בך, חבר וגיבור של כולנו.

הלוואי והייתי יכול להחזיר את הזמן לאחור, כדי שנמשיך בקשר החברי האמיץ שבנינו, אבל לצערי זה לא ניתן.

נוח בשלום על משכבך,

ותדע עד כמה אני עדיין אוהב אותך.

חברך, משה גלילי