נולד ב – 17.1.1924

נפטר ב – 22.4.2015

בן לקורט ובטי לבלד

אב לרויטל סמולנסקי,

עינת עינב, יפתח והראל.

כתבה רויטל
אבא, עצוב לנו מאוד.
ידענו שימיך ספורים, התקבצנו כולנו גם מהקצה השני של העולם, ואימצנו לליבנו את מילותיך האחרונות. בין הנשימות האחרונות, שהלכו והחמירו, עטפנו אותך כדי לשמוע את קולך, ולקבל את הליטוף האחרון שנבע מעיניך. אתה הראשון שתמיד ידעת וחשת אותנו – לטוב או לרע, אתה האיש היקר שבעולם – בשבילנו וגם לרבים שזכו להכיר אותך מקרוב ב-91 שנות חייך.
ביקשת שנמשיך בלעדייך ונחייה את חיינו, וכך יהיה. נשמור למזכרת את חוש ההומור המיוחד שלך גם אם לא תמיד ידענו לפענח אותו, את האמת והיושר הקדושים, ולא נכבה את הנר שבער בעצמותייך גם בדקות האחרונות הקשות שכבר לא יכולת לדבר, נר התמיד להכרת כבוד האדם אהבה והבנה לזולת. בימיך האחרונים נלחמת בין הרצון העז להמשיך ולהתעניין בכולנו, לבין אי היכולת התפקודית שהלכה וסגרה את מעגל חייך. בקשתך האחרונה ממני הייתה למסור שלום לכולם, והנה אני מוסרת את השלום, ואומרת את התודה האחרונה שלך לכל האנשים שבאו ללוות אותך. עצמת את עינייך הטובות כשברקע נשמע החזן הצבאי עם תפילת אל מלא רחמים בפתיחת יום הזיכרון, ולא היה בנמצא רגע מכובד ממנו לנעילה. נוח על משכבך בשלום אבא. אנחנו נדאג לכל השאר.
אוהבים אותך, רויטל

כתבה עינת
אבא יקר ואהוב,
תם מסע חייך – הגיעה השעה להיפרד. קראתי בעיתון שהאביב ההפכפך ממשיך לתעתע בנו. הרגשתי שלקחו לי את המילים בהן הרביתי להשתמש בתקופה האחרונה. המחלה שלך התחילה לפני כשלושה שבועות, וסבלך היה רב מנשוא עוד קודם לכן. מצבך הקריטי הוגדר לפני כשמונה ימים ומאז עברנו אתך תקופה מתעתעת ומטלטלת, שבה הוכחת לנו שלמרות מצבך הקשה נשארת אותו גידי. מידי פעם בשעותייך היותר קלות התייחסת בנימוס לאורחיך והתלוצצת עם רופאיך. היית בהכרה מלאה וצלולה כמעט עד הרגע האחרון. נלחמת כמו פייטר על דעותיך הנחושות ומצד שני נאחזת בחיים שכל כך רצית לסיימם. ניסית בכוחותיך האחרונים לארגן ולביים את הצגת הסיום של חייך, שהיו בה רגעי צחוק, אבל בעיקר רגעים של דמע. שמענו אותך נואם נאום חוצב להבות בפני הרופאים, כאילו שעמדת על הבמה של בית הפלמ”ח, בכנס של חטיבת יפתח. סיפרת להם שהיו לך חיים טובים ויפים אלא שבמצב הנוכחי הם מוצו מבחינתך, התחננת שיעזרו לך בכך שיניחו לנפשך ולא יחברו אותך לשום מכשיר פולשני. כמובן שלא שכחת להודות להם כי נשארת מנומס ואדיב עד הסוף. אבא – ביקשתי ממך שתחזור הביתה ונוכל שוב להיפגש כל בוקר ליד הדואר בבואך לקחת את העיתון עם הקלנועית. השבת לי – תתרגלי. נכון אבא – מסתבר שמתרגלים לכל דבר. אבל אתה תחסר לי מאוד. זהו מפגש בו היינו מתעדכנים לגבי כל המשפחה, הנכדים והנינים. אתה דאגת לכולם ואני דאגתי לך. אתמול בבוקר כשראיתי שמצבך הורע ביקשתי ממך שתחדל לדאוג, שתרפה, שמותר לך כבר לעצום עיניים ושיהיה מי שימשיך לדאוג במקומך לכל הדברים. הרי הורשת לחלקנו את התכונה הזאת. לבסוף אזלו כוחותייך, עצמת את עיניך וקיבלת את מבוקשך בלי לסבול. הספקת להיפרד מכל יקירייך וכעת אני נפרדת ממך. אבא – תשמור על יפתח ואנחנו נשתדל לשמור על אימא. נשיקות וחיבוקים מכל המשפחה, בכאב גדול ואהבה גדולה.
ממני, בתך הקטנה נתיל’ה
אני מבקשת להודות מקרב לב בשם אבא ובשם כל המשפחה לצוות המסור של הבית הסיעודי, שתמך בנו בשעותינו הקשות.

כתב עומר
סבא, חיית 91 שנה.
לי הייתה הזכות להיות חלק בפחות משליש מהתקופה הזאת, אבל אנצור כל רגע מאינספור הזיכרונות איתך. ככל שהתבגרתי יצא לי להכיר אותך טוב יותר, וככל שהזמן חלף אפשר היה לנבור יותר בעבר. כולנו, ואני מדבר בשם כל שמונת נכדיך, אהבנו אותך ושמחנו שאתה הסבא שלנו. סבא גידי. עם הפרצופים המצחיקים וחיבוק הידיים, עם ההתעניינות הכנה וההערות הנוקבות ובעיקר עם הדאגה הבלתי-נלאית שנתנה לך סיבה לקום כל בוקר מהמיטה. אתה יכול להיות רגוע, טיפחת שושלת מפוארת של דאגנים שתמשיך את מורשתך בשנים הבאות. מבטיחים לא לאכזב. עכשיו אנחנו מפקידים אותך למשמרת עולמים באדמת הקיבוץ, מעל הפרדסים עם נוף נחמד לעמק, צל ההר ולפעמים גם רוח מרעננת. שמרנו לך מקום ליד יפתח כדי שלא יהיה לכם משעמם וכדי שתוכל לשאול אותו אם הוא הספיק לסדר את הבולים באלבום. יש קצת אבק מהמחצבה וזה הרי היה אחד ממינויך היוקרתיים, לנקות את האבק מהספרים ומהמדפים, אז אל תתרגש יותר מדי. זה הבית שלך, המקום איתו אתה הכי מזוהה.
את הקיבוץ הכרת לראשונה לפני יותר מ-75 שנה, ולקח לך יותר מעשור של

פלירטוטים עד שהתמסרת אליו לפני 65 שנה בדיוק. יחד עם סבתא חייתם ונשמתם את המקום, והקמתם משפחה גדולה שמקיפה אותך כאן היום.
אל תדאג סבא, אנחנו נתמוך בסבתא ונעשה הכול בשביל להקל עליה, בשביל זה יש משפחה. ומסביב למשפחה החברים שלך, שהם רבים מספור. המזל הוא שחיית הרבה שנים, יותר מרוב חבריך, כי אחרת היינו צריכים להעביר את ההלוויה לדשא של הבריכה. זהו, נראה לי שהובכת מספיק ואין לי רצון להכביד עליך. תישן טוב ותישן הרבה, זה מגיע לך אחרי החיים הארוכים שעברת. נתראה בפעם הבאה כשאגיע לקיבוץ, אל תשאל מתי כי כמו תמיד אין לי אפשרות לדעת כרגע. בכל מקרה מבטיח לבוא לבקר, כרגיל. אי אפשר להגיע ולא לבוא לראות אותך. לפני שאלך רק רציתי להגיד לך תודה. תודה סבא. לא רק מתוקף חובה יקית בסיסית נימוסית, אלא על כל מה שהיית עבורנו ותמשיך להיות כל עוד אנחנו פה. שמור על עצמך.
שלך,עומר

עם הנכדים צילום: דוד עינב
כתב ד”ר אלעד פלד
רותי וכל בני משפחת אילת, פגישתי הראשונה עם גידי הייתה בשלהי קיץ 1942, בנסיעה באוטובוס מתל-אביב לירושלים. שנינו חזרנו לאותה פגישה מוזרה בין גידי, חבר השומר הצעיר, לביני, חבר המחנות העולים. התווכחנו על “תכנית בילטמור”, אותה תכנית שציוני אמריקה ראו בה את המצע הרעיוני להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל.
לכשהתקרבנו זה לזה במהלך מלחמת העצמאות, חייכנו למראה תמימות הוויכוח. גם גידי וגם אנוכי חזרנו מדי פעם לוויכוח שפג תוקפו, בין השומר הצעיר לבין תפישת בן-גוריון. בשלהי הקיץ של 1948 ולקראת מבצע ‘יואב’, עבר הגדוד השלישי שינוי פיקודי. המג”ד משה קלמן הוחלף ע”י גידי, והסמג”ד מאיר דרזנר הוחלף על ידי. משימתו של הגדוד השלישי הייתה קשה: תקיעת טריז באזור בית חנון, אליו תתנפץ התנופה המצרית. המהלך הבלתי שגרתי דרש פיקוד נבון, שקול ונחוש. גידי המג”ד הגיע אלינו לאחר טבילת אש בקרבות לטרון, והביא לגדוד השלישי את תפישת “שובר הגלים”. מאז שמרנו על קשר שנמשך עד אמש. שלוש שנות גיל הפרידו בינינו. גידי הציג גרסה פיקודית שלווה, שקולה ונחושה. גרסה מעודכנת של “מגש הכסף”. כך נזכור את גידי.
ד”ר אלעד פלד (אלוף במיל’)

כתב נתן שחם

גידי ורם אורן צילום: דוד עינב
גידי, חבר גידי היה אספן בלתי נלאה. הוא אסף מסמכים, ספרים, חוויות, אבל בעיקר חברים, שאותם חיבר זה לזה, וחוששני שבהיעדרו תתפרקנה כמה חברויות. שמחתי להימנות עם חבריו. זכיתי בה חצי שעה אחרי פגישתנו הראשונה.
חיים בר-לב נהג לומר: אתה פוגש אדם, מקבל רושם ראשון,לאחר מכן אתה מכיר אותו טוב יותר ומשנה דעתך עליו, לטוב או לרע, ובמשך השנים אתה עשוי לשנות את דעתך עליו כמה וכמה פעמים ואחרי שנים רבות עוד יותר, אתה מגלה שהרושם הראשון היה הנכון ביותר. במשפט הזה נזכרתי כאשר נזדמן לגידי ולי להזכיר זה לזה את פגישתנו הראשונה. זו אירעה בקיץ 1942. המתנדבים לפלמ”ח נדרשו לעבור בדיקה רפואית. באתי בשעה שנקבעה לי לגימנסיה שלווה שבתל-אביב ומצאתי שמישהו הקדים אותי. לא היכרנו זה את זה. התוודענו בשמותינו והמשכנו להמתין בשתיקה. שמחתי לראותו מסיבה שאינה לעניין. אמרתי לעצמי שאם יקבלו אותו, קטן ורזה אפילו יותר ממני, לא תהיה להם ברירה אלא לקבל גם אותי. עברנו את הבדיקות השגרתיות – לב, ריאות, כוח האצבעות, ונשלחנו יחד לרופא של הפלמ”ח. כשהזמין אותנו הרופא, במבטא גרמני מובהק, לשבת, הוא פתח בשתי שאלות. את גידי הוא שאל מה שלום אימא ואבא, ואותי הוא שאל למה אני מתעקש להתנדב לפלמ”ח. גידי השיב מה שהשיב ולא שכח לומר תודה רבה, ואני אמרתי כי אני שונא תרגילי סדר ולהצדיע. כשאמרתי את המשפט הזה שמתי לה שבעיני גידי נדלק חשק עז לפרוץ בצחוק. אבל הוא התאפק כדי שלא להעליב חבר של הוריו. כשראה הרופא שאנחנו נחושים בדעתנו להתנדב לפלמ”ח, הוא שלף את נשק יום הדין: אבל אתם צריכים לדעת שבפלמ”ח יש עיונים. אני חשבתי לי שעיונים אינם מרתיעים אותי כלל, ואולם גידי שהבין מה שאני לא הבנתי, אמר לדוקטור תודה ויצא מהחדר במרוצה. חשבתי שרץ לשירותים אבל ברגע שיצאתי מחדר הרופא שמעתי אותו מתפקע מצחוק בקצה הפרוזדור. ורק אחרי שהגעתי אליו הבהיר לי למה צחק. הוא כבר רצה לצחוק בגלל התשובה המצחיקה שלי שהדוקטור קיבל אותה כתשובה לעניין, אבל ברגע שהוא שמע מפי הדוקטור את המילה עיונים, והבין מיד שהוא התכוון לעינויים, שוב לא היה יכול להתאפק ולכן ברח כדי לצחוק להנאתו בלי להעליב את הידיד של אמו. וכך אירע שנפגשנו במקרה ותוך חצי שעה היינו לידידים. והרושם ראשון שעשה עלי בפגישתנו הראשונה היה הרושם שנשאר עמי כל ימי חייו.
הוא רגיש, מנומס, מלא הומור, וכל מי שנפשו ערוכה לאמץ מינון נכון של רצינות וליצנות יכול להיות חבר שלו.
נתן שחם

ynet

הלך לעולמו גידי אילת מבית אלפא
מפקד בפלמ”ח
לאחר שוך הקרבות והקמת המדינה, אילת היה פעיל בכיר בתנועת הנוער השומר הצעיר ובמוסדות הקיבוץ הארצי, וממייסדי המשמר האזרחי במשטרת ישראל. הלווייתו תתקיים בשעה 15:00 בקיבוץ בית אלפא
מעריב אונליין /22/04/2015 13:0

הכתבה ב”מעריב”

גידי אילת, מג”ד הגדוד השלישי של הפלמ”ח, נפטר אתמול (שלישי) בגיל 91, מסיבוך של דלקת ריאות, לאחר שאושפז בשבוע האחרון. ממשפחתו נמסר כי הוא היה צלול עד רגעיו האחרונים.
גדעון (גידי) אילת נולד בגרמניה ב-17 בינואר 1924, היה ממקימי קיבוץ בית אלפא, בה חי עד יומו האחרון. היה איש פלמ”ח בולט, מפקד הגדוד השלישי של חטיבת יפתח במלחמת העצמאות, חבר קרוב ואישי של מפקדי הפלמ”ח בני גילו כיצחק רבין, מולה כהן וחיים ברלב ז”ל ושל סטף ורטהיימר, יבדל לחיים ארוכים.
לאחר שוך הקרבות והקמת המדינה, אילת היה פעיל בכיר בתנועת הנוער השומר הצעיר ובמוסדות הקיבוץ הארצי, וממייסדי המשמר האזרחי במשטרת ישראל. הלוויתו תתקיים היום בשעה 15:00 בקיבוצו בית אלפא.
אילת עלה בשנת 1933 עם משפחתו לארץ ישראל. הוריו השתקעו בתל אביב ואילו הוא נשלח למוסד החינוכי של השומר הצעיר במשמר העמק. שם שהה שנתיים והתוודע מקרוב לראשונה לתנועת השומר הצעיר. אחר כך למד בבית חינוך לילדי עובדים בתל אביב ובתיכון חדש.
בשנות הנעורים הצטרף לקן השומר הצעיר בעיר ויחד עם בני גילו נמנה עם גדוד השדה שנועד להשלים את קיבוץ בית אלפא. ב-1942 התגייס לפלמ”ח והוצב לפלוגה ה’ בנען. בתום ההכשרה הבסיסית יצא לקורס מ”כים בכפר מנחם. בהמשך יצא לקורס מפקדי נשק כבד ושימש כמ”כ בפלוגה ה’ בגבעת חיים. לאחר שסיים ב-1945 את קורס המ”מים של ההגנה, שנערך בג’וערה בפיקודו של יגאל ידין, התמנה לקצין ההסברה של הגדוד השני. בתקופת המאבק של תנועת המרי השתתף בפעולת פיצוץ גשר אלנבי כחלק מליל הגשרים, שם שימש כסגנו של חיים בר-לב . בחלוף מספר ימים נעצר על ידי הבריטים במסגרת השבת השחורה והושם במעצר בלטרון, שם נכלאו אז מנהיגי היישוב ולוחמי מחתרות אחרים.
ב- 1946 מונה להיות מפקד פלוגה ב’ בגדוד השני, תפקיד שמילא עד סתיו 1947, אז השתחרר מהפלמ”ח והצטרף לחבריו בקיבוץ בית אלפא. עם פרוץ מלחמת העצמאות עוד עבד בקיבוץ, עד שגויס בינואר להיות מדריך בקורס מ”מים. זה היה קורס המ”מים האחרון של ההגנה במעבר לצה”ל והוא נערך תחת פיקודו של חיים לסקוב במחנה דורה בנתניה. סגל הפיקוד של הקורס הקים עם הכרזת המדינה את חטיבה 7, בה פיקד אילת על פלוגה ד’ בגדוד 72. את הפלוגה הוביל בקרבות לטרון. לאחר מכן חזר לאגף ההדרכה לתקופה קצרה ומשם שב לפלמ”ח כסגן מפקד הגדוד השלישי בחטיבת יפתח. כעבור שבועות ספורים התמנה למפקד הגדוד במקום משה קלמן ופיקד עליו במבצע יואב בנגב המערבי. תפקיד הגדוד היה לנתק את קווי הצבא המצרי באזור בית חנון, כשהמאמץ הצה”לי הכללי הביא לשחרור הנגב הצפוני וכיבוש באר שבע.
בתום המלחמה עבר למחלקת תכנון ומבצעים במטכ”ל, שם עבד תחת ישראל בר. ב-1950, לאחר שסיים קורס מג”דים, השתחרר מצה”ל. בשירות המילואים היה מג”ד בחטיבת כרמלי ובהמשך מילא תפקידים שונים בפיקוד הצפון.
בשנות החמישים היה פעיל במחלקת הביטחון של הקיבוץ הארצי, תחילה כסגנו של שמעון אבידן ולאחר מכן כרכז המחלקה.
בשנים 1966-‏1970 חזר לקדנציה שנייה בתנועה, במחלקה הפרסונלית. בשלב הראשון ריכז סמינר תנועתי בגבעת חביבה ובהמשך היה לראש המחלקה ולחבר במזכירות הקיבוץ הארצי.
ב-1974 היה ממקימי המשמר האזרחי במשטרה יחד עם חברו מולה כהן. עד 1977 היה מפקד המחוז הצפוני בגוף זה בדרגת ניצב משנה. לאחר מכן עבר למשמר הגבול, שם היה קצין יישובים ארצי.
במהלך השנים מילא תפקידים שונים בקיבוצו. בין היתר היה פעמיים מזכיר, מנהל המפעל קבקור ורכז מנהלי בה מוסד החינוכי גלבוע. לאחר יציאתו לגמלאות עסק במחקר היסטורי, בעיקר סביב תקופת היישוב ושנותיה הראשונות של המדינה.
אילת היה נשוי לרותי ואב לארבעה.
ח”כ איתן ברושי, מזכ”ל התנועה הקיבוצית, אמר כי “גידי אילת היה מבוניה של המדינה. איש מוסר שבאישיותו גילם ערכים נעלים כלחימה והגנה על המולדת, התיישבות כערך, חתירה לשלום וחינוך הנוער. זהו דור שהולך ונעלם, וזה עצוב ומרגש, אך כה סמלי שהוא הלך לבית עולמו, דווקא ביום בו אנו מבכים את חללי מערכות ישראל, חלקם חבריו הטובים שליוו אותו לאורך כל חיו, ושחירפו נפשם למען עצמאות המדינה. יהיה זכרונו מבורך ומורשתו מונחלת לדורות”.