שיחה
3.7.1931
(ספר 7 עמודים 60-64)

יהושע כ.: מציע לגמור את הבירורים סביב חתימת החוזה עם הסוכנות הערב היות ואין חלוקי דעות במסקנות בין חברים שונים הן שוות. ולם מסכימים שיש לחתום על החוזה, קביעת המועד למסור לדון למועצה.
דוד כ.: אין אנחנו דנים בשאלה האם לחתום ואת השאלה מתי יש למסור למועצה מפני שזאת היא שאלה תכסיסית.
גובה התשלום דרור מציע 50% של המכסה שנקבעה בחוזה, אין אפשרות לקבוע בדיוק את הסכום ואת גובה החוב. קשה גם להגדיר ולמצות את היכולת של המשק לסלק את התשלומים.
אני סובר של ההוצאה שלנו היה 5000 לא”י מלבד ההוצאה רגילה יש עוד לדאוג ל 1000 לא”י שזה רק %½12.
המשך השיחה
5.7.1931
(ספר 7 עמודים 65-66)
אפרים ר.
רואה את החוזה כדבר חיובי על מגמתו ותוכנו. צריך להתעכב על כמה דברים שהם בקבוצות שייכות למוסכמות הראשונות ואצלנו לא. המגמת החוזה הגשמת הציונות לא תתכן כי אם על ידי הנהלת המשקים הנושאים חיים בעל אספירציות וחברותיות וכלכליות. ההנחה זו מותאמת למהותה של תנועת הפועלים בארץ. לחוזים יש מגמה להוציא את הרכוש ממצב ההתאבנות ולהפוך אותו ליכולת של פעולה מתמדת וליצור בסיס לקרדיט בשביל מלוה הפנימי וחיצוני.
המשאלה של בטול הרכוש היא משאלת כל תנועת פועלים, אולם היא מסוכנת כאשר היא מזדהה עם רצון של פריקת אחריות המשקית.
גם ברוסיה מעריכים היום את ערך המטבע בתור בוחן ליכולת המשקית לרוסיה. בחוזה הזה הערכים הכלכליים בנויים על מושגים וכאלו היחס של חבריו לחוזה כמו של מתחילים המעוניינים במלחמה ביותר תקוף שלנו. הפרנציפ הציוני אין מחסום לפי מקטרגים ולא כדבר חיונו היכול לשמש מקור רב יכול להמשך המפעל הציוני. הוא חושב שעליבות רב השגות על תפקיד החוזה ועקרונות של תנועת הפועלים המלווה מאמץ לפעולת התיישבות וקולוניזציה.
הוא מניח שלאנשים בעלי השקפה כמו בולק ודרור קשה לחתום וגם חסר להם מגע וקשר עם המוסדות המיישבים.
השתייכות לתנועה ועמידה לוחמת היא ערובה נאמנה להשפעתנו ושמירת על עמדתנו ותדחוף אחורנית כל מזמות וסכנות מדומות וחאשיות. מפליא מאד שדרור משתמש אך בנימוקים הכלכליים. חושב שזהוא טריק עודף מהעבר* של האופוזיציה השמאלית. על כן הנטל שהחוזה מטיל על המתיישבים יש תודיקו אבל אף תנועה לא משוחררת מריכקו. החתימת החוזה הוא הכרעה חשובה בחיינו בדרכינו להסתגלות לחיי עבודה וחקלאות בארץ. מהם הקושיים הנוספים, אך שצריך להחזיר כסף גם מידע אחר לא מצאתי בדברי דרור ודברי בולק. קשה גם לקבוע בדיוק אם נוכל להחזיר. באים להוכיח שההתיישבות לא מחזירה הלוואות, לא כן הדברים המתיישבים בדניה היו נאלצים להחזיר את הכסף במשך 10 שנים.
התנאים המאיימים בנשול מופרחים מיסודם. שכונת פועלים בחדרה הייתה תחת פיקוח של מושל וההסתדרות הזהירה מתור התישבות.
שאלת גובה החוב מהצריך. גובה החוב ברשימה החוב, במשא ומתן דרור אמר שאין כבר ממה להוריד, על נעמיד פניי של מקופחים כי החוב הזה היה יכול לשמש ישיר להצלה לרבבות הנוער העברי.
גם השאלה של חידוש היכולת הכספית של הכסף המושקע יוכל לשמש למטרה התיישבות חדשה.
הטענות שהחוזה הוא מיוסד על פרנציפ שכל הזכיות להם וכל החובות לנו אינן מבוססות וצודקות. והפיסקא הזו אומרת שאת הכסף מגיע לא נקבל רק במצב של החרום. אינו רוצה ללכת עם הכלל ועם כלל צועד מדחי לדחי הרי גם איננו רוצה שגורלי יהיה אחר.
פירעון התשלומים, יכול להיות מסודר* על ידי הוועדה שתברר את גודל ההפסד שבא בגלל אחור בנתינת התקציב הסופי. הדבר הזה ישנה את התבגרות החוב לפי הסדר מוגדר בחוזה. הבוררות יכולה לקבוע את סדר התשלומים.
ביחס להתבגרות החוב מכוון שמתחילה לגדול הריבית והיא 7 שנים אחרי חתימת החוזה.
אם אין 95% של הקרקע למשק יש אפשרות לבקר את מועד התשלומים.
החופש שלנו בפעולה משקית. יש אפשרות לקבל הלוואות בשביל השלמת האינוונטר הנפחת בגודל 10% ו2000 לא”י על חשבון הכנסות מתוצרת.
עכשיו לסמכות המורשה וקביעת רמת החיים, נקבע עם בהתייעצות תחנת הניסיונות וההסתדרות החקלאית.

ביחס להפרת החוזה. הסעיף הזה המבהיל הוא נטול עיקף באשר הדבר לא יכול להעשות בלי בוררות.
שאלת ניר התנפצה סביב טעמים יורידיים.
שאלת שנוי המשק: שמירת על כמות האינוונטר יקשה על המשק להסתגל לתנאי שוק.
מתנגד לערבות הדדית באשר לא נכנסנו אתם לקומונה. יש טעם בערבות הן מטעם ההסתדרות החקלאית ומוסדותיה. “ניר” לא יקום אם הוא לא יוכל ליצור לעצמו יכולת כספית משקית יישובית. הוא על ידי יכולת של פעולה ישכנע גם מתנגדים.
מתנגד להצעתו של בולק לערבות באשר זה דבר של לעג לרש לדרוש מקיבוץ בעל מום במובן קולקטיביות רעיונית לתבוע אותו לקולקטיביזציה.
ביחס לחוזה פנימי הוא אינו מחשיב את הערך של החוזה פנימי. מסכים לרפרנדום בשאלה זו בכדי להבליט את התשובות המאורע. בדרך כלל החברים שאין להם ברירות רבות כלכליות הם יקבלו
את הריזיקו של חיי הקבוצה.
יהושוע כ.: צריך לקבוע את המועד החתימה החוזה אם לחתום תיכף או לדחות.
אפרים ר.: מציע למסור את החלטה על מועד חתימת החוזה למועצה.
אליעזר: מציע לא להרבות בברורים ולסיים את הדיון הערב בציון החלטות.
אנשל טריבר: מציע לשנות את האופן השיחות שתאשר את ההשתתפות האקטיבית של כל החברים.
צבי נוימן: מתנגד להפסיק את השיחות אחרי הכוון שנתנו לדברים על ידי דברים של אפרים.
אפרים ר.: שואל את אנשל למה השיחה לא הייתה במסלול הנכון ומתפלא על התמרמרות של אנשל. לא צריך להשלים את הטשטוש.
אנשל ט.: חושב שהערות על השאלות פוליטיות הן מיותרות למדי.
יהושוע כ.: מתנגד להמשך תכוף של שיחות באשר יש עניינים אקטואליים הטעונים לברורים.
מחליטים שהשיחה תהיה בסוף השבוע.

שיחה            

25.7.1931   

 (ספר 7 עמודים 77-80)

פרנץ:  המצב המיוחד הזה שקבוצה נאלצת לשלוח משלחת* בכדי לברר את עמדתה בשאלות ברור על חברת – הילדים. הקבוצה מיחסת חשיבות רבה לברור השאלה במשותף.
חוסר הכישרון של שני הקיבוצים לנהל את המוסד נובע מתוך הצורה של הנהלת העניינים הגוזל זמן רב. והוא מוסיף מכשולים רבים על כלכלת העניינים באופן תכוף וזריז. אנחנו נעמוד לפני מספר שאלות שיהיה קשה להגיע לעמק השווה בין הקבוצה והקיבוץ, אולם יותר חשובות הסבות תרבותיות: אנחנו מרגישים זה בתור אי אמת פנימית כשנפגשים יחד על יד המטה של הילד ואי אפשר גם להגיע לידי ברור משוטף של השאלות הכרוכות בחינוך ילדנו. אנחנו גם מקשים על אטמוספרה הקשה שאנחנו כופים על הילדים באופן מלאכותי ללא צורך. הילדים יכריחו אותנו פעם גם לתת את התשובה ואת הפתרון למצב הזה. אנו מרגישים לדחות את ההרגשה את האפשרות של הברור השאלות הכרוכות בחינוך. מתוך חוסר אפשרות של ברור משותף יכול להגיע לידי מצב כזה שנצטרך להפקיר את הילדים לאיזה מוסד אשר אנחנו אין לנו כל השפעה עליהם.
שאלה הפוליטית מתוך חוסר צפייה סכנה יותר גדולה על הסתירה וקרע שיכולה להתהוות בשטח.
אם לא עומד מעל לכל ניגודים הרצון לחיפוש המוצא המשותף אז הפתרון יכול להיות אחד לכול בית-אב בית ספר.
הקבוצה לא הייתה יכולה להשתחרר מההרגשה שהעמדה של הקיבוץ לא די ברורה. העמדה של הקיבוץ כלפי המוסד צריכה להיות דומה לזה של חבר הנכנס לקיבוץ המקבל על עצמו את כל העול של הקושי והוויתורים.
אנחנו מבינים מתוך החלטה הזו של הקיבוץ שהוא אינו חושב את המפעל המשותף לבר-קימה לקביעות. הסכנה* שהקיבוץ יכול מתוך קונסטלציה לא נוחה להסתלק מהשותפות הזו. הננו דורשים מאת הקיבוץ תשובה ברורה בשאלה זו.
אנחנו מעניינים מאד לא להיות באלוזיה. שאנחנו חושבים ברצינות באופן משותף והקיבוץ מתייחס לדבר כרע הכרחי.
עד כאן הערכה הייתה משותפת של כל הקבוצה ובהסקת המסקנות. היו עמדות שונות, חלק אחד של הקבוצה היה בעד זה להציג לפני הקיבוץ את כל עמדותינו ולהמשיך במפעל משותף, והחלק השני היה היום כבר בעד הפרוק של השותפות.
הקבוצה החליטה ברוב גדול להמשיך את המוסד.
רוחציה:  השיחה המשותפת הייתה לרעתנו אולם רצינו לברור משותף מתוך הרצון לשמור על אלוזיה האחרונה, מבקשת את האלוזיה הזו להשאיר ולהפוך למציאות.

לבל:  מוסיף כמה מילים פרטיות, בשבילו החלטת הקיבוץ מכה קשה, בשבילנו ברור הוא קשה. יש הרבה מכשולים אולם דאגה לחברת הילדים תובעת התגברות כמו כשאנחנו מתגברים על הרגשה שנואה בעקב החלטת קיבוץ. לו היה העניין קשה והיה מוכן להסיק מסקנות מרחיקות לכת ולא להמשיך במשחק כזה.
אם יצרנו חברת ילדים יצרנו דבר חיי והננו אחראים לזה כל עוד לא אבוד.

יהושוע כ.:  הדברים וההודעה שנמסרה מטעם הקיבוץ היא עומדת בתוקפה, אולם אם הדבר ישתנה הרי נודיע לקבוצה-  –  – .

יהושוע כ.: אנחנו נצטרך כעת אחרי גמירת של עבודות עונתיות נגש בכל מרץ לעבודת הבניין. לגמירת חדר אוכל והלולים. ההוספות בעבודות בניין דורשים כמאה לא”י, צריך להחליט על השכלולים והשיפורים.

בשאלת התנור:  הייתה שאלה אם להשתמש בחומרים הישנים של התנור או לקנות חומרים חדשים.
נתקבלה החלטה לקנות תנור חדש.

שאלת דוד נחושת בשביל הטה אשר צריך להכיל 200 ל’, צריך לעלות 15 ל’,  הוחלט!  

צבע ושמן:  בשביל המטבח והמאפיה אין חלוקי דעות יש רק שאלה אם לצבוע את חדר האוכל בצבע שמן שמקמץ ½2 לא”י.

שאלת קיר חיץ אשר יחלק בין המחסן ובין חדר רחיצת כלים.

שאלת כניסה לחדר אוכל. יש הצעה לסדר כניסות עם דלתות כפולות. יש הצעה להשתמש רק בכניסה המערבית דרך* המרפסת.

צריך לברר סעיף סעיף.

שאלת הדוד.  ממינה   מנדל

שאלת הרכב קבוצת הבניין:        

וויכוח על דו”ח של ביה”ס           

27.7.1931                   

 (ספר 7 עמודים 81-87)

אליעזר:  יש מסבות חיצוניות הגורמות לקושי בוויכוח. אני יודע שיש אנשים לא מעטים שאינם מרוצים מכמות שיטת הלימודים בבי”ס. ואי שביעות רצון מלווה בדיון: למה לעשות אקספרימנטים. אך זה ביטוי מעליב, לגבי העמל שהושקע בבי”ס כל השנים וגם השנה. קרה מקרה לא טוב שהוא סבה ליחס שלנו לבי”ס וזה שאנשים בעבדו בבי”ס לא עשו את עבודתם קרדון לחפור בו. נשאו עלבונות וגדופים ולא נרתעו. אך הם ראו בעבודתם מפעל, למרות שלא הייתה לעיניהם המשכורת וכל גמול ממשי אחר.
העבודה נעשית אצלנו אמנם לא בדרכים סלולות, היא מתאמצת למצא מעבר חינוכי לתוך צורת החיים שלנו. לי נדמה לו בטלנו את ח”י והקמנו רק בי”ס, בוודאי א”א היה לדון גם בתוכנית של בי”ס אצלנו. אך אני בטוח כי בנאמנות להגיון של חיינו יאלצו להגיע לאותן השיטות של ח”י.
אינני יודע על מה מסתמכים אנשים אצלנו באומרם כי הילדים שלנו אינם לומדים די. לי יש הביטחון כי ההפך הוא הנכון. התפקיד של הלימודים בדרך כלל הוא לשים כבלים להתפתחות הילד. אם סומכים על הרצון הטבעי של הילדים ללמוד הרי זאת היא הדרך בטוחה יותר. אני יודע כי ילד בריא, בלי מעצורים פסיכיים, אם רק מגישים לו את הצורה הנכונה הוא יודע ללמוד הרבה לפי המתאים לו. העיקר לא ליצור בעלי מום.
כיום נעשות העבודה בראשיתה: הניסיון לסגל את ההיגיון הטבעי של החינוך ע”י הקמת ח”י בין הילדים הקטנים, צריך להבין את רחשי ההתפתחות הילד הקטן כך שיוכלו לגדול זקופי-קומה.
היו שתי שיחות של אנשים מעטים על בי”ס באמצע השנה. אז קמו ניגודים בין חבר המורים בדבר המשטר החינוכי. עמדתי ברורה בשאלה זו. אם מכבידים את עול ההגבלות על הילד יותר מהמידה, אפשר לעורר מחאה של הילד. צריך איפו להקל ולא להכביד. בהתנגשות הגבולות בין ילד לשני יוצר המשטר הנחוץ, ההיסוסים הם נטבעים מתוך חוסר הערכה של חבר המורים וגם חוסר רצינות בשימוש במושג של אקספירמנט.
לשנה הבאה אנחנו מאבדים את חבר העובדים. אני יודע שלגיטה היה קשה לעבוד ע”כ הולכת. צריך ליצור תנאים מינימליים לעבודת המוסד. צריך להרחיב את המוסד ע”י הקבוצה הגדולה ולאפשר לישראל להישאר כאן.

אפרים ר.
לפני שנים אחדות יכולנו למצא זמן לשאלות עיוניות, היום מפאת עבודה א”א למצא את הזמן.
לא יתואר שמי שהוא יוכל להקשות על צורת החינוך בח”י. לדעתי צורת החיים שלנו מחייבת את ח”י. איננו יכולים לחזור לבי”ס כי מוכרחים להעסיק את הילדים כל היום, צריף גם בתוך המוסד לספק את כל צרכי הילדים. בשבילנו הצורה הזו היא מחויבת המציאות. קל מתוך כך להגיע לקדוש הצורה ולשכוח את הטפול האינדיבידואלי בכל ילד. למשל: שמענו בדו”ח כרקטריסטיקות על הילדים. אני חושב את זה לנכון. אנחנו רבים וא”א שכל יכירו את הילדים, וגם ההורים זקוקים לכך. אבל דבר אחד צריך ללוות שמיעת דיונים כאלה. קודם כל איני יודע האם כל הילדים יחיו התוכנו – אהל לאותו החלק מהילדים שיחיו אצלנו לא טוב אם ניצור לנו על הילדים אלה משפטים קבועים. וזה יכול להפריע. חשוב שיש כאן סכנה של הסתכלות בעצמו בתוך ראי של עצמו וזה יכול להביא נזק לילדים עצמם.
שמענו בדיונים אלה קני-מדה ידוע שלפיו הם בחנו אצלנו, לפי האופי של הילד. בראשונה הבליטו את מקומו של הילד בתוך החברה. הרי יש ילדים שונים שמתוך אופים באופן שונה קובעים את מקומם בתוך החברה. הרי מטרת החינוך היא פתוח הילד שיהיה מאושר. חשוב איפו לשמוע על אמצעים בהם רוצים לרפא את קושי הילד להימצא בחברה. הרי זה קובע בתוך הילד את אפיו לעתידו. לא יהיה מוצדק אם ירצו בכול האמצעים לקרב את הילד לחברה. לא כולם מסוגלים לכך. זה יכול להיות רק בדרך אמצעית.

אני מתכון לזה שאפשר לקרב ילד לחברה ע”י פתוח היכולות שיש בילד: אצל אחד בעבודה, השני בלימודים וכו’. אני סומך על זה שהמורים יבינו את הסתום בדברי.
ישראל חסך הרבה מהביקורת שהייתי צריך להשמיע. ראיתי הרבה פגימות בפגישה של הילדים בינם. לא הייתה בחברה זו כוננות של ילדים להבנת חברו. הייתה נטייה של הילדים לנבלציה. לא נסבלה שום הבלטה. וזה הקשה על הילדים, בוודאי א”א להסיר את זה ע”י הטפה. אני יודע גם על נזקים שנגרמו לילדים ע”י אי סבלנות זו. הסבל של הילדים בחברה זו לא קטן מאשר
בתנאי-חינוך אחרים. כל סבל כזה מלווה ע”י הטבעה רעה על האופי. הסבל נמדד ברלטיביות של הניבו.
צריך לפתח כך את ח”י שכל אחד עם סגולותיו יוכל למצא את מקומו במלאו.
בדבר הלמודים: איני יודע מה הילדים יודעים, ע”כ איני בא לבקר. אבל את אשר אגיד זה מתוך הדאגה לעתיד. א”א להתנחם בזה שאת רוב הדברים גם אנחנו למדנו מחוץ לבי”ס. אבל הילדים שלנו כל היום בתוך בי”ס. להשאיר לאיניציטיבה של הילדים אפשר רק לילדים בוגרים. הנחמה שלכתוב ולקרא ידעו בכל אופן: את זה איני מבין.
הרי התנאים שלהם לרכישת ידיעות הם יותר קשים. תלוי מה מתעתדים הילדים להיות, אם חקלאים ע”כ צריך שירכשו הכול הקשור בחקלאות. שפה עברית לא תספיק להם. ע”כ צריך שירכשו גם את האנגלית וגם ערבית. צריך להחיש את רכישת השפה העברית בכדי שיהיו פנויים יותר מוקדם ללמוד בשפה אחרת.
שיטת הלמודים:  אצלנו הייתה מכנית וגם קשורה במקצעות. בח”י לומדים את הפרקים הראשונים של הטבע ע”י הסתכלות. וזה טוב. אבל האם יש בתוכנית הלימודים מינימום שבגיל ידוע צריך להשיג אותו? בהתחלת השנה למדו תנ’ך, א”כ הוזנח, האם זה היה מתוך כונה או סבה אחרת. אני מחשיב את העבודה הזו, ע”כ איני יכול לעבור על זה. זה מכשיר למודי וחינוכי כה חשוב שלא צריך לבעוט בו. נכון שהתרשמויות זה גורם חינוכי חשוב. בתנ’ך יש מקום לזה רב מאד, אמנם יש קושי בלמוד בו אבל אחרי כניסה לתוך השפה והסגנון הזה, בא קל הלימוד בו. המורים יכולים לנצל את זה להקנות ידיעות הרחבות ביותר, החל בחיי שבט וגם לחברה מודרנית. שם משתקפים הוי של חברה והחיים החל מבראשית המשקף יחסי אחים וחברים. גם פגישה עם הדמות הנוראה “אלוהים” צריכה לבוא מוקדם. אנחנו מגישים להם בכל הסיפורים דמיות ואין הילד חוקר הרבה אחרי זה. זאת תהיה קלות דעת לזלזל באוצר בלום זה.
על תוכנית לשנה הבאה צריך לדבר בשיחה מיוחדת.

דרור:  הוויכוח מקבל כוון של כאילו לצאת ידי חובה, כדי לפנות דרך לסדורים המעשים. העונה לא מוכשרת; כל זמן שהשאלה תעמוד כך, לא יהיה למוסד ערך בשבילנו בתור גורם חינוכי. למרות שהעניין החינוכי לכאורה רב, למעשה יש רחוק והתנכרות בין החברים רובם, וזה מונע בעד התפתחות המוסד. וכבר בשאלת חבר העובדים, אחד עוזב, השני מתנה. אנו לא בקיאים בפתרון שאלת חינוך לכל העולם, אלא לילדנו. ואם עושים את שאלתנו כל כך מופשטות ותלושות מאתנו, מסופקני אם נפתור אותן. אחד המכשולים במשך כל השנה, תמיד תלויה, באות שאלת האמון במורים. יש לי למפרע אמון לכל אדם שבא הנה עם רצון להשקיע כוחות בעבודה חינוכית. גם שאלת אמון למורה בתור מורה, כל זמן שהקשרים קלושים ואין אנו ממעטים לחקור את דרכי ומעשי החינוך, כדי יכולת לחוות דעה על המורה. האמון ניתן למפרע, אבל אי=אמון למפרע נתון לאיש אשר יראה את עצמו כארעי. אין חותכים עניינים רק בזמן הדו”ח, תמיד יש שאלות וכו’; אם אין לנו עניין עם אנשים קבועים, חברים, הקושרים את עתידם עם המקום, המשק, הקיבוץ, לא יכול להיות אמון למורה בבית הספר. בתוך התנאים הקשים תנאי הוא לפוריות העבודה. קשה לשמע על התרעמות על חוסר יחס, קשיים וכו’, אין קשר בלתי אמצעי בין המוסד ובינינו, יכולתנו לספק צרכים שונים, ההבנה בשביל התנאים שלנו וכו’. אותה מדת אמון לשאלת האקספרימנטים בשיטת הלמודים. לא מוטל לערעור צורת החינוך והחיים של המוסד. אבל אם לתועלת אופן רכישת הידיעות והתפתחות הילדים, אני מסופק מאד, אם אנו מצאנו את הדרך המתאימה ביותר כדי לתת לילדים את המכסימום של מה שאנו רוצים לתת להם. אינני נכנס בהגדרת כל זה מה שאנו רוצים לתת להם. אבל אם השיטה היא הטובה ביותר, אינני בטוח.
אינני בא לחלוק על השיטה, אבל אני חושב שיש רשות לאיש שלא ראה עוד את הניסיון בהצלחתו, שלא להיכנע בלי הרהור לשיטה הזאת. המורים עצמם חייבים לבדוק את השיטות והדרכים שבהם הם מקנים לילדים את הידיעות. אינני בא להציע שיטות, אבל ברור לי שלא הכול אצלנו שפיר. אינני יכול להגיד שהילדים מרגישים את עצמם בטוב בזה ראיתי שסובלים. כניעתם של ילדים לסדר הקיים בח”י ואני סובר שיש לבדוק. אני מרגיש שאם אנו הגדולים התאוננו לא פעם על הדפוס המעיק של קבוצה של חוסר דיסטנס, שעבוד למשטר וכו’, הילדים בלי יכולת ביטוי מרגישים זאת פי כמה. לו חברת הילדים הייתה יותר רבה במספר, מגוונת בגילים, חבר המורים יותר קבוע, היה הכול אולי אחרת. מתוך כך מובנים לי ההיסוסים של אנשים לגבי הקשיים של חבור גנים של שני קיבוצים. הקשיים המשפעים לרעה, אין לאסור הרהורים חששות והדחקות* – אולי יש מה לתקן. גם הביקורת על העבר וגם להווה, וגם רצון לשינוים להבא, אין לה כתובת, אין גם מורים להבא ואין בקיבוץ רציפות ויחס. הדברים נאמרים כאילו בחלל ריק. בוודאי ביחס לתוכנית למודים. אין להגיד שהילדים רכשו להם מעט ידיעות. עלינו להקדים בעניין בתוכנית למודים שתבטיח את מכסימום הידיעות בתנאים הקשים שלנו. לחנך ילד להיות פעיל – מבלי שיראה ברור עתיד הילדים הללו – אין ספק שלא פחות חשוב מאשר חינוך האדם היא הקנית ידיעות, כיוונם לקראת קשיי החיים. לא גאוות הורים שלא יראו בניהם בורים. אין להקל בעניין זה.
תוכנית הלמודים ודוחו”ת בעבר וגם השתא – אמנם זה עושה רושם של דבר שלם, נושא מסוים בעונה ידועה וכו’. לי קשה לראות מבעד הדו”ח הזה את המציאות. לי נדמה שזו דלה מאד. בלי תוכנית למודים, מינימום – פנזים לא נוכל להקנות לאדם סיכויי מינימלי שלא ברפרוף שטחי שאיננו משאיר כל רכוש יסודי. יסוד אלמנטרי שעליו לפתח בעצמו את ידיעותיו. לא מוקדם איפא לדבר על תוכנית, אבל בתנאי שיש עובדים קבועים שהם יהיו המגשימים, ואם אנו מדברים על זה יש יסוד להאמין שזה גם יתגשם.
אני מצטער שישראל שחושב אולי להתקשר אתנו מתנה את זה תנאים ידועים. תנאי כזה מקשה מאד, איננו מבטיח מה שאנו רוצים והיא התקשרות קבועה.
אשר לתנ’ך, קשה ליחס לילדים קטנים יחס כזה לתנ’ך כמו שאפרים רוצה. אין להניח שילדים יוכלו לנצל את המקור הזה. על סורוגטים אין לדבר. ותנ’ך במקורו טעות לחשוב שילדים יוכלו לקרא בתנ’ך ולהבינו אחרת מאשר אנו למדנו בהיותנו ילדים. רק אחר-כן יבינו אולי, אבל התנ’ך לילדים קטנים יהיה קשה מאד ומופרז.                

המשך הוויכוח על דו”ח של ביה”ס           

28.7.1931   

 (ספר 7 עמודים 87-93)

בנימין: לא פלא כי בעיני רבים אין ערך רב לשיחתנו הפעם. הרי אין לחשוב כי הציבור אשר קשריו עם המוסד רפים יראה התעניינות בוויכוח. במשך כל השנה אין דנים בשאלות אלה וע”כ א”א בסוף השנה להתווכח על דו”ח.
העובדה כי צורת החינוך בח”י יוצאת מגדר הרגיל נותנת לנו את האפשרות שאינה בחוץ. כל בי”ס להורים הוא אוטוריטה הקובע את אופי החניכים. אנחנו נוטלים לעצמנו רשות לביקורת כגון בשאלת למודים. אנו מצביעים על בי”ס הרגיל המאפשר לחניך לרכוש ידיעות, אך אין שם שמץ של עמלנות. החבורים של הילדים הם הוכחה לידיעות של הילדים. אפרים נסה אמש לציין את הקף הלימודים הדרושים בתור מינימום לב”ס. ובזה בולט עד כמה שרצוננו אינו ראלי – גם שפות, חקלאות, ידיעות כלליות, וכו’ וכו’. לנו היו תנאים לרכוש ידיעות, לא כן לילדנו. בהגיענו לקבוע תוכנית למודים נצטרך לצמצם. – אין זה מראה על יחס שלילי לצורת חינוך שלנו אם מצינים אותה בתור אקספירמנט, כי הרי כל חיינו אפשר לראות אותם כניסיון.
הציבור לא הראה עניין מספיק בשאלות המוסד; מועצת החינוך גם היא לא הצליחה ליצור קשרים בין המוסד והציבור; גם המורים לא דאגו שיוצר קשר כזה, הרי על שכמם בהרבה מוטל הדבר.
הקיבוץ הקשה בהרבה מאד על עבודת המוסד, אפילו מתוך נקודת ראות של חבר קיבוץ.
על הסבות שמנעו מהמועצה להדק קשרים בין הח”י והציבור אעמוד בדו”ח על עבודת המועצה. המורים בהתבדלותם מהצבור לא יכלו למצא את הקשרים הנחוצים בין ח”י והציבור. השנה הייתה נסיגה אחורנית במובן זה.
דרור ניסח באופן לא מוצלח את שאלת האמון. גם בקיבוץ אנחנו נזהרים לנסח עמדה כזו. הרי אין לדרוש שהמורה בזמן קצוב יקבע את יחסו לחברה. גם לרנדטים אין אנחנו קובעים זמן לכך.
ולמורה אין גם זמן למצוא את הקשרים. הנוסח אינו מוצלח בהחלט. לא שאלת האמון קשורה בקביעותי במקום – אלא צריך להשאיר לזה זמן.
הציונים שנשמעו מפי המורים על כל ילד – איני חושב שזה חיובי. אין זה מעלה ומוסיף לדו”ח הכללי על עבודת המוסד. היה אולי במקום זה צריך באופן יותר מפורט לעמוד על חייה חברה. החברים הגדולים אינם יכולים למלא אחרי תנאיו של אפרים במובן זה. אינה יכולה להיות אצלנו הזהירות שלא תיתן להיווצר למשפט קדום לגבי הילד. ע”כ אני רואה את זה למזיק, גם לילדים וגם למורים. טרם העלינו את שאלת החינוך לשאלה ציבורית, ע”כ אין להניח אובייקטיביות מספיקה של הורים לגבי הניתוחים של ילדיהם הם. לי בכול אופן הייתה הרגשה אי נעימה בקוראי את הדו”ח על זה. זה יכול להשפיע לרעה על היחסים בין המבוגרים ובין המורים. ההורים אינם רוצים לראות א”ע על שלחן ניתוחים בצבור ע”י הניתוח הפסיכולוגי שנעשה בילדיהם.
בקשר עם הנבלציה שדבר עליה אפרים: העדר התעניינות של החברים אינו נותן לנו כלם בהשגת בשאלות בי”ס וגם איננו יכולים לקבוע תוכנית למודים. לשנה הבאה צריכים המורים, המועצה והחברים ליצור את קשר ההדדי בניהם.

ישראל:  איני יודע מתוך מה הרושם של דרור כי המורים אוסרים את הביקורת על חינוך. רק צריך לשמור על הטון ש ביקורת. החינוך הוא תמיד אקספירמנט. אין מדע שיקבע דרך מסוימת. כל שנוי בחיים ובחברה דורש שנוי במשטר החינוכי. אם אין ניסיון רב הרי הוא בגדר אקספירמנט. דרוש חיפוש דרכים לקבל את המקסמום של תוצאות טובות. דרושים תנאים ע”כ טובים ביותר למצא את התוצאות הטובות. יתכן שאין אפשרות משקית לכך – אבל החיפוש צריך להמשך וזה מעיד עלל מסרות לעניין. נעשו ניסיונות דווקא השנה ליצור קרבה בין המורים והגדולים ע”י שיחות משותפות.

שאלת האמון היא בולטת ביותר ביחס להצעות של העובדים. נכון כי המורה חייב להיות חבר למשק – כדברי דרור. אולם כל זמן שאין זה, א”א לדרוש קביעות ואין להתלות בזה את האמון לדרישות של העובדים. אם גם אין כתובת ברורה כדאי לעין מדי פעם בדבר שאומרים אותו. כל שיטת החינוך שלנו אינה מתחלקת לשנים: למוד וחינוך. אצלנו החינוך צריך להתאים למסגרת החברה. הרי בי”ס הוא הכנה לחיים חברתיים. אני מחשיב מאד את הלימודים וכאב לי על זה כי ילדי דגניה יש להם ההכרה כי לא יגיעו לכרסוליהם של הוריהם. אנחנו מחויבים לתת לילדנו את כל כלי זין לחייהם. דרישה מסגרת מינימלית – אבל בא”י אין עוד תוכנית כזו. בכל ארץ משנים מדי שנתיים – חמש תוכניות לימודים. אין גם אצלנו תוכנית קבועה ולא במהרה אפשר לעשות זאת. תוכנית הצענו לפני מבקר של הועה”ת. לפי הסכמה הקיימת בכל העולם. ובזה גם אנחנו אחזנו.
אבל על סמך חושב דרור כי המציאות שונה מהדו”ח? חבל שלא מתעניינים כל השנה ורק בסוף מדברים על זה. חבל שהמבקר לא הזדמן למסור דו”ח לצבור.
הקראתי סיפורי המקרא לפני הילדים עד מות משה. ולא המשכתי כי לדעתי אין לילדים בגיל הזה עניין בהמשך זה. אני מעריך את התנ’ך כמו אפרים. לפי תוכניתי קשרתי את נושא “המולדת” בספר “שופטים”. הקראתי לילדים הרבה ספורים. זה מעורר הרבה שאלות בין הילדים. גם כאלה שקשה לפתור אותן. נוצר קשר יפה בין הארץ והעם ובין הילדים. הם מכירים מתוכו את עברו של העם. אך צריך לשים לב כי נוצרת גם שוביניות ידועה. מתוך סיפורים על מלחמות הם מעבירים על הסביבה הקרובה. אמנם יתכן שלנו זה לא הזיק. אבל א”א לדעת על מספרם של אנשים שזה משפיע עליהם לרעה. להשתמש בתנ’ך בתור חומר פולקלורי זה מן הנמנע. הילדים בכל זאת אינם יכולים למתוח קו בין האגדה ובין המציאות. הילדים מגיבים על זה שכל הלמוד בתנ’ך אינו נחוץ. רוב הילדים רוצים לבחור ב”שוכני-העצים” ולא בסיפורי המקרא. מתעורר בהם אי-אמון לכל מה שנאמר שם. כל זמן ששפה עברית היא רק שפת דבור ולא נוצר בה עדכון* גדולים נשאר התנ’ך מקור התרבותי העקרי. אבל קושי השפה וכו’ אינו מאפשר את הלימוד. אני פוחד בלמוד בנבאם הראשונים יותר מאשר בנבאם הראשונים(האחרונים). יש לדון על זה האם שאלת התוכנית ללמודים לא צריכה בראשונה לעבור את ביקורת והתייעצות בחברה כולה.
לדעתי כל זמן שימצאו כאן ילדים נצטרך לדרוש יחס פדגוגי לשאלת בי”ס. הילדים הם ילדי המקום וצריך שנדע כל אחד על אופיו. הטיפוסים הם אנדבידואליים וקשה למסור הכללות. ע”כ צריך לעמוד על כל ילד וילד לחוד, בו משתקפים החיים החברתיים.
חבלי הכניסה של הילד לתוך החברה הם גדולים מאשר של מבוגר. ח”י מסירה את חבלי כניסה אלה. אבל מגבירה את שטח החיכוכים. לנו הייתה פינה בה אנחנו היינו המושלים ולילדים שלנו אין פינה שלנו. הפיקוח עליהם הוא מתמיד וזה אולי מקשה על הילד. הילדים חושבים א”ע למרכז העולם ואינם רגילים ליחס אחר אלא שהכול מוכן לשרותם. עלינו לדעת כי צורת החיים של ח”י נותנת לנו ליצור שטחים רבים של פתוח כשרונותיו של הילד שאינם במקום אחר. בגיל יותר גדול ימצאו הילדים כל אחד את מקומו.
יש שיטה שהיא במקום הגבלה רוצה ע”י המרצה להסיר מכשולים בחינוך הילדים. ע”י בחירות: אזרח טוב, ידיד טוב, בנאי טוב וכו’. הילד יכול ע”י כך למצא ספוק רב בחיים שלנו.
בשאלת השפה הזרה – יש הצעה לגשת לפתרון בשנה הבאה.

גיטה:  אין לי הרבה להוסיף לדבריו של ישראל. בהחלט לא נכון להעמיד את השאלה כמו שעשה זאת דרור. בלי ספק יש קושי למצא דרך בתוכה, אבל נחוצה אמונה. כל העולם הזה זר לנו – יחד עם זה אנחנו מוכרחים למצא את הדרך הטובה ביותר. לדעתי צורת חינוך זו היא הטובה ביותר. גם במקומות אחרים מחפשים את האפשרות לחיות עם הילדים בצורה כמו שלנו. לדעתי חשוב לראות את חיי הילד כשלעצמם ולא לגבי המטרה. איני חושבת כאפרים שסבל הילד שנלקה יותר קטן מאשר סבל של ילד בח”י. אני יודעת שעצם הצורה נותנת לילדים הרבה מאד. גם בח”י הקודמת למרות שהיה שם רע מאד, אבל לילדים זה נתן הרבה מאד. הדרך הזו נכונה כשלעצמה ולא מחויבת המציאות. אנחנו בעצמנו רואים את השגיאות שלנו יותר טוב מאחרים. אבל למרות הפקפוקים יש האמון שהצורה הזו היא הנכונה.

לא נכון שאין לנו זמן פנוי לדון בשאלות אלה כל זמן שאין לנו אנשים קבועים בעבודת ההוראה. יש גם דברים כללים שצריך לסמן אותם גם לגבי כל מי שיבא לעבוד את העבודה הזו.
צריך לפתור את שאלת הלימודים בלי קשר עם עובדים קבועים. ראינו כי בסוף השנה צפו שאלות בקשר עם הטיול שהן חרדה לגורל הלימודים. טרם שמעתי את היסוד לחרדה זו. שאלת שיטת הלימודים צריכה להיפתר. א”א לשמוע תמיד פקפוקים בשיטה זו. צריך להתבטא כאן קונקרטי ולסמן את הדרך.
בדבר הציונים: הצעתי להיזהר בכרקטיריסטקות. קשה לבטא את זה וזה כרוך באי-נעימות ואולי גם סכנות. אבל אנחנו חושבים כי חשוב לספר לכל אנשים מי ומה הם הילדים, והציבור יתרגל לזה וההבנה תבוא. לא נגעתי הרבה באופי של כל ילד, עם התבגרות הילד הקושי יגדל. אנחנו יכולים לא להיות שבעי-רצון כי דו”ח בא רק בסוף השנה ע”כ צריך לכלול בו יותר. בוודאי לא בקרוב נגיע לזה שכל הקיבוץ במשך כל השנה יעסוק בשאלות החינוך. ע”כ צריך למצא את הצורה להביא לפני הצבור דו”ח מלא יותר, וזה יאפשר את הגישה והבנה של הילד.

ישראל:  בקשר עם קבלת ילדים מהחוץ למוסד. יהיה קושי חברתי גדול בלי זה. ברור כי המוסד יבנה רק מילדי המקום. אבל לע”ע צריך לקבל 5 ילדים מהחוץ בגיל 10. בכיתה הבינונית בכדי לגון אותה צריך להוסיף 2-3 ילדים. צריך לברר את השאלה הזו ולהסיר את אי ההבנה השוררת כאן בשאלה זו.

יצחק פ.:  איי חושב שאפשר להחליט הערב בשאלה זו. דרושים סדורים. צריך ללמוד מהעבר ואין להרחיב את המסגרת. יש שני ילדים בגיל זה וצריך להוסיף להם 8. אנחנו לא להוטים אחרי קבוצות. ההוצאות המיוחדות שצריכות לפול עלינו איננו יכולים לקבל ע”א את זה.
כל התאמצות ליצור ח”י היא לא תישא פרי אם גם ישראל ילך – ולא הייתי רוצה שהוא יתנאה את אפשרות של הישארו כאן בקבלת ילדים. הרי גם השנה לא היו יותר ילדים.

בנימין:  בקשר עם הגדלת מספר הילדים קב. ח”ב תמסור 2-3 חדרים בבית שלה. ע”כ לא תהיה הוצאה כספית.

ישראל:  צורת העבודה בלי תוספת ילדים תהיה קשה מאד. הרי גם לפני שנה הבטיחו את זה ורק א”כ זה השתנה. ע”כ בשבילי השאלה תעמוד באופן הרציני היותר.

גיטה:  א”א לשלוח שני ילדים מהמקום לשנים רבות. הרי אז אנחנו מותרים על הילדים האלה. איני חושבת שזאת שיטה נכונה. צריך לתת כל האפשרויות להתפתחות של ח”י.

אליעזר:  מציע הגבלות לקבלת ילדים מהחוץ:
          א) מינימום של מספר (כפי שצוין בשיחה). 
          ב) הילדים יתקבלו רק בגיל הניזכר. 
כמובן בתשלום מובטח.