שאול סלומניצקי מעיינות באזור בית אלפא

למאמר

בורות המים

אפשר להתחיל את הסיפור, מהמקום שממנו שתו תושבי בית אלפא הקדומים ביותר, לפני יותר מ-1500 שנה .  בור המים ליד ואדי קקאו, שנשמר עד היום בגן היפני. הבור הזה התמלא כל חורף ממי הואדי,  שהוטו באמצעות תעלת הטיה קטנה, שנחצבה בסלע ונבנתה במלט וזרמו לבור החצוב והמטויח עד שהתמלא. ובמשך כל הקיץ היו משלשלים דלי קשור בחבל ומעלים את המים לשתייה ורחצה. שיטת בורות המים שהתמלאו ממי הגשם, התקיימה אלפי שנים בכל הכפרים והערים; בארץ וקיימת עד היום גם בירושלים. השיטה הזאת הייתה נהוגה בעיקר באזורים הרריים ובשטחי סלעים, כולל מבצרים כמו מצדה ומבצרי הצלבנים. מי הבורות אף פעם לא היו נקיים , הבוץ שקע בתוכם לקרקעית, היו בתוכם שרצים, אבל הם היו קרים תמיד ומתוקים כמו מי גשם.

מעיינות באזורנו

נביעת מעיינות, נגרמת כתוצאה של הצטברות מי גשמים החודרים לתוך הקרקע ויוצרים “אקוויפר”, שהוא מאגר תת קרקעי. המאגר הזה, בדרך כלל הוא מעל שכבת קרקע אטומה, והמים נצברים בתוכו כמו בספוג, בשכבות הקרקע ובסלעים הנקבוביים, ו”מחפשים” מוצא טבעי נמוך יותר מפני האקוויפר, בתוך מסלול סלעי, שנשטף על ידם למעבר חפשי. בדרך כלל, המעיינות פורצים ברגלי הרים , כאשר האקוויפר נמצא ב”בטן” ההר. באזור הגלבוע, האקוויפר נמצא בשרשרת הרי השומרון. אבל יש לדעת שכל האקוויפרים בארצנו ובכל הארצות, מחוברים ביניהם ברציפות והמים “זורמים” באופן איטי, לפי חדירות הקרקע, תמיד לכיוון הנמוך יותר , אל המוצא, שהוא המעיין. עמק חרוד כידוע, נמצא בגובה נמוך , מתחת לפני הים כ-50 עד 100 מ’ ולכן ישנם כמה מעיינות ברגל ההר. ולהלן המעיינות בעמק חרוד

עין יזרעאל

המעיין נובע לרגלי הגבעה בגובה 0 (פני הים), וכולל בור מוצא, מנהרה, תעלה בנויה, ובריכה קטנה. המעיין הוא קטן ומימיו נבלעים, נספגים באדמות העמק. שנים רבות היה מוזנח ומעטים ידעו על קיומו. אבל הכפר העתיק, זרעין התקיים על המעיין הזה, אליו היו בנות הכפר יורדות עם הכדים על ראשיהן להביא את המים למשפחה. במלחמת העצמאות, כאשר הכפר נכבש ו”ישבנו” בו כמה שבועות רצופים, היינו יורדים לעיתים להתרחץ במי המעיין. היום שופץ המקום ע”י הקק”ל, המנהרה העתיקה שופצה, והאתר הוכשר לנופש ופיקניק ורבים בו המבקרים.

מעיין חרוד

השם עין חרוד מופיע בספר שופטים בתנ”ך, בסיפור על גדעון ועל 300 גיבוריו שניצחו בגבורה את המדיינים. במפות העתיקות נקרא המעיין “עין ג’לוד”. ספיקת המעין היום אינה גדולה (מדידת מים נקראת “ספיקה” במידות של מטרים מעוקבים לשעה), ומימיו טובים. המים זרמו בערוץ המרכזי של העמק שנקרא בפי הערבים נחל ג’לוד המתנקז לירדן ולים המלח. בתקופת תחילת ההתיישבות בעמק, היו במקום כמה בקתות וקיבוץ עין חרוד התיישב שם במחנה הראשון שלו. הוקם שם בית החולים הראשון ששימש את כל העמק, כולל נהלל וכפר יהושוע ועד שנת 1930 היו בני בית אלפא נולדים בו, עד שהוקם בית החולים בעפולה. לדוגמה: דוד שוהם ז”ל נולד במעיין חרוד ואילו עמוס, תמר, שאוליק והלל היו בין הראשונים שכבר נולדו בעפולה. יהושוע חנקין שקנה את אדמות העמק בשם הקק”ל ביקש להיקבר במקום ובית הקבר שלו עומד עד היום. מי הנחל הוטו ע”י הבדואים לשטחי העמק שמנעו את ניקוז האדמות, על מנת ליצור מרעה לעדרי הצאן שלהם בתקופת הקיץ היבשה. וכך היה העמק כולו שטחי ביצות וצמחיה פראית. עבודתם הראשונה של אנשי הקיבוצים הייתה לנקז את הביצות לערוץ הנחל ע”י תעלות שנחפרו בידיים. ובשלב השני נחפרו תעלות לצורך השקיה במי הנחל לטובת משקי עין חרוד תל יוסף וגבע. כיום המקום הוכרז “גן לאומי” ומימיו מנוצלים להשקיה ע”י אגודת המים השיתופית בגלבוע.

מעיין הריחנייה

הריחנייה היא קבוצת נביעות שנבעו ישירות מהקרקע, שלא מתוך מערה או סלע , אלא מתוך אזור של מצבורי אבנים שדרכם חלחלו ועלו מים מעומק. תופעה זאת חוזרת במקומות רבים. האזור שבו נבעו המים השתרע על כ 10 דונם והיו בו כ- 15 נביעות. גם לרגלי גבעת שיך – חסן (ליד תל יוסף הישנה), היה מעיין קטן שהצטרף לנביעות הריחנייה. מי הריחנייה זרמו באופן טבעי לביצות העמק בדומה למי נחל חרוד. אבל במפות העתיקות וכן בשטח המחנה של בית אלפא וחפצי בה, נמצאו בזמן ההתיישבות, תעלות מים שנחפרו בימים קדומים ומהן השקו את השדות המועטים שהיו במדרונות הגלבוע. באזור של הפרדסים שלנו נמצאו שיחים של כותנה בשנת 1922 שהושקו מתעלה כזאת, תעלת העפר העתיקה הזרימה מי השקיה בשיפוע מתון שנים רבות, גרמה לאדמה שבסביבתה להיות אטומה. כך היו לנו בעיות ניקוז באזור הפרדסים שאותן פתרו באמצעות חפירת תעלות ניקוז וצינורות חרס שחלקם נמצאים עד היום בשטח. את עבודת הניקוז הזאת ביצעו בפועל אנשי תל עמל הראשונים , כאשר הם חנו בשטח באחר כך בנו למוסד. וזאת לפני עלייתם לקרקע ב 1936. תעלת F הידועה, הובילה חלק ממי הנביעות של הריחנייה, אחרי הסדרתם, בשיפוע של 1/1000 להשקיית שטחי בית אלפא, התעלה הובילה כ- 100 מק”ש לשני הקיבוצים, במשך כ-20 שנה. ממעיין הריחנייה הוביל גם ערוץ ואדי עמוק, שעבר דרומית לנחל חרוד וסמוך לגדר הצפונית של המוסד. ישראל זמיר ואריה אהרוני מספרים, שבשנת 1950, היו גשמים עזים והואדי הזה זרם בכל עוצמתו, והם נעזרו בחבלים בשביל לחצות את הואדי השוצף בדרך הביתה מהבריכות. במקום הואדי העמוק, הסדירה רשות הניקוז בשנות השישים את הניקוז בתעלה מוסדרת שנקראת “התעלה הדרומית”, בהליך החפירה של התעלה החדשה כוסה הואדי העמוק ויושרו השטחים הסמוכים. השטחים הסמוכים לתעלה הזאת נקראים עד היום בפינו “שטחי הריחנייה”. בשנות השמונים נקדחו ע”י אגודת המים בארות חדשות, ברגל ההר, מעל הנביעות הישנות ונמצאו בהם מים רבים , הנביעות העתיקות התייבשו.

מעיין הסחנה הקטנה

בפי הערבים נקרא המעיין “אל-סחינה” שפירושו בערבית “ה-חם”, על שם מימי המעיין החמים 28 מעלות ויותר. המעיין נבע מתוך מערה קטנה בין הסלעים ומשם הייתה תעלה בנויה שהובילה לבריכה קטנה מבטון, כ- 5 מ’ X 6 מ’ בעומק של כ 70 ס”מ. במרחק של כמה מטרים ממנה היו עוד שתי בריכות קטנות שהמים נבעו מקרקעיתם, כמו גם מקרקעית הבריכה הראשונה. מהנביעות הללו המשיכה תעלה בנויה שבימי קדם הופנתה להשקיית שטחי העמק באזור שצפונה מהמעיין ועד תל זוהרה העתיק. לפי סקר מעיינות, שנערך ב 1934 על אזור העמק המזרחי ובית שאן, הייתה שפיעת המעיין 615 מ”ק לשעה. במפת פ. רוטנברג משנת 1921 , לפני שהייתה התיישבות בעמק, מסומנת תעלה בנויה קיימת, שמובילה מהסחנה הקטנה ישר לכיוון הגלוד, בדיוק בתוואי תעלת הניקוז היום, התעלה הזאת הייתה גבול המפה וגם הגבול הטבעי של האדמות שנרכשו אז ע”י הקק”ל. רק אחרי 15 שנה, בשנת 1936 פרצה ההתיישבות היהודית את הגבול הזה. בהמשך התעלה היה אקבדוקט, (תעלה מבטון שנבנתה על עמודים) שהעבירה את המים מעל נחל חרוד להשקיית שדות גם מעברו השני. לא ידוע לי מי בנה את התעלה הזאת. בשנות הארבעים, חודשה התעלה מאבני בזלת והובילה את המים לבריכות הדגים של שדה נחום. המים המשיכו לנבוע עד שנות השישים, כשנקדחה באר ד’ של אגודת המים ובה נמצאו מים רבים. פני מי התהום ירדו אל מתחת לפני הקרקע ואז יבש המעין. מקור המים של ה”סחנה הקטנה” עמוק מאוד. המים עולים בלחץ ממאגר הנמצא בעומק של מאות או אלפי מטרים. מים אלו, הנקראים “פוסיליים” – קבורים, עולים בלחץ ארטזי, בדומה לחמי געש או חמי יואב, שבהם חיפשו נפט. אצלנו הם מתפשטים בכל האזור מתחת לפני הקרקע ומתערבבים במי התהום. המים העולים באפיק ניצב של דרדרת אבנים נקבובית, הם חמים ומאד מליחים. רוב המים העולים גולשים באפיקים התת-קרקעיים מזרחה לאסי -“הסחנה הגדולה” וחלק גולש מערבה, לבארות המליחות של האגודה. המפלס של מי התהום בכל האזור הנ”ל הוא 100 – מתחת לפני הים, שזה גובה פני הסכר באסי – גן השלושה, ואילו המוצא הטבעי של הסחנה הקטנה היה 97 – , שלושה מ’ גבוה יותר. בשנת 1991 הייתה השנה הגשומה ביותר בתולדות בית אלפא ואז עלו פני מי התהום והסחנה הקטנה התחילה לזרום והגיע לספיקה של יותר מ 230 מק”ש וזרמה במשך כשנה וחצי. אנחנו שאבנו את המים למאגר שלנו, ואף הצלחנו לקבל מנציבות המים רישיון הפקה למים אלו, בתנאי שהם זורמים בעצמם, ללא שאיבתם מעומק.

מי תהום

בכל מקום ישנם מים בקרקע בעומק מסוים. העומק של מי התהום, נקבע באמצעות “פיאזומטר”, שהוא צינור מוכנס לקרקע עד למי התהום ודרכו ניתן למדוד את העומק, את הגובה האבסולוטי שלהם ואפשר לקחת דגימות לטיב המים. יש מספר גורמים שקובעים את גובה מי התהום: גובה המוצא הטבעי החופשי של המאגר התת-קרקעי, חדירות האדמה או האבן, שקובעת את מהירות הזרימה התת-קרקעית, וכמויות הגשמים או השאיבה שממלאת או מורידה את המפלס. בבית אלפא היום גובה מי התהום הוא בד”כ 100- לפי המוסבר בפרק הקודם. אבל לפני שאיבת הבארות היה בשדותינו המפלס 97-. יש לזכור שפני הקרקע בעמק מתנקזים בשיפוע טבעי של כ- 0.5% ממערב למזרח, ורום הקרקע בשטחי השטה שלנו הם 100- . לכן מי התהום היו ממש בגובה פני הקרקע, לפני שניקזו אותם לנחל. וזאת הייתה אחת הסיבות לביצות העמק.

מים לשתייה ורחצה, בשנים הראשונות של בית אלפא

לאחר העלייה על הקרקע, בבית אלפא, היו מביאים את המים בעגלה עם חביות. תחילה ממי הג’לוד, שלא היו נקיים ביותר, ואחר כך מילאו אותם מהסחנה הקטנה. המים היו מליחים ולא טעימים, ולא היה קל לכבס במים המכילים יותר מ 1250 מ”ג כלור לליטר, הסבון אינו מקציף, היו מכבסים בגיגיות פח בידיים, על גבי מגשי פח גלי. הצינור הראשון למי השתייה, הונח לרגלי הר הגלבוע, באורך של כ- ארבעה ק”מ בקוטר של 4 צול (10 ס”מ) מפלדה, והיה משותף לבית אלפא וחפצי-בה. אז גם נבנתה הבריכה הראשונה, שגם היא הייתה משותפת, עם הכיפה העגולה (שהוזכרה כבר בסיפורי הבניינים). הספיקה שזרמה בצינור, הייתה לפי השיפוע הטבעי של הקרקע (כ 1/2 פרומיל), כ 15 מ”ק לשעה. המים הספיקו בקושי לשתיה ורחצה, אבל לא להשקיה. ה”סידור” הזה התקיים עד שמצאו מים בבאר הראשונה ב 1933 – כ 11 שנים אחרי העלייה לקרקע. עד אז בכל החצר כמעט לא היו כל עצים או גינות כלשהם וכמובן לא דשא.

תעלת F

על התעלה הזאת סיפרנו כבר בסיפורי המבנים, אבל ראוי להזכיר שזרמו בתעלה כ 100 מק”ש לשני הישובים, מהם 60 לבית אלפא ו 40 לחפצי בה. חתך התעלה היה בדרך כלל טרפזי, אבל בשטח הבנוי היה מרובע. שטח חתך הזרימה היה כ 1/2 מ’ בריבוע שהוא 0.25 מ”ר. הגובה של התעלה בבית אלפא היה 70 – מפני הים. הזרם הקבוע שהגיע לכל משק הספיק להשקיה בשיטת הצפה באמצעות תעלות פתוחות או ערוגות מפולסות במספוא. הייתה בעיה מה עושים עם המים בשעות הלילה, שבהם לא היו עובדים בשדה. לכן נחפרו בריכות לאגירת לילה גם בבית אלפא וגם בחפצי-בה. מתחתית הבריכה של בית אלפא הוביל צינור של 10 צול לאורך הגבול המערבי של בית אלפא, ששימש לחלוקת מים לשדות בדרך ולבסוף עד הבריכות, שנבנו לדגים וקיבלו את עודפי המים.

השקיה מהג’ילוד

לאחר שנתפסו מי מעיין חרוד והופנו לתעלות השקיה למשקי כפר יחזקאל, גבע, עין חרוד ותל יוסף בשנות השלושים, הנחל היה יבש בקיץ וזרמו בו רק מי ניקוז של שיטפונות העמק בעונת החורף. בחורף היו שיטפונות וזרימות של עודפי מי השקיה של משקי המערב, והיה זה צבי נוימן, שיזם לבנות באפיק הנחל את הסכר הראשון להטיית מים, לתעלה שתוביל לשדות הסמוכים. הסכר הזה היה בדיוק בגבול של בית אלפא עם חפצי בה ותעלות הטיה נחפרו משני צידי הנחל. והזרימו מים להשקיית השדות. יותר מאוחר, בשנות הארבעים, נחפרו בריכות הדגים הראשונות של בית אלפא שהתמלאו ממי הנחל ומעודפי המים של התעלה. עם הקמת המדינה ונציבות המים , היה צבי נוימן נציב המים הראשון, ולאחר שנחקק חוק המים, ביקשנו, כמו גם משקים אחרים, וקיבלנו מהנציבות רישיונות הפקה בבית אלפא למי נחל חרוד , אשר אותם אנו מנצלים עד היום באמצעות סכר שבנינו מבטון.

ניקוז הפרדסים

כבר בשנים הראשונות, לאחר שניטעו הפרדסים על מדרונו הגלבוע, התגלתה בעיה מוזרה של ניקוז. בקו גובה מסוים בערך ב 75 – היה פיגור ברור בגידול העצים, היו מופיעים מים על פני הקרקע והייתה המלחה של קרקע ברצועה רחבה. לאחר שפנו למומחים לניקוז ולקרן הקיימת הוחלט לעשות ניקוז תת קרקעי באמצעות צינורות חרס שהונחו בקו ניצב לרצועה האטומה כאשר הצינורות אינם מחוברים ביניהם, ומי הניקוז עברו את הקטע האטום. המימון היה ע”י הקק”ל שראתה אז שמתפקידה לטייב את האדמות שהחכירה. העבודה בחפירה והנחת הצינורות בשטח הייתה קשה ונעשתה, כמובן בידיים. ביצעו אותה חברי תל עמל הצעירים שהיו אז (בשנת 1936 ) בהכשרה בבית אלפא, לפני עלייתם לשיך אברק, להקים את החומה והמגדל. במפת רוטנברג מ- 1921, יש סימון של דרך בדיוק במקום שהופיעו בעיות הניקוז, ויתכן שגם כאן הייתה תעלה קדומה שנרמה לאיטום הקרקע בעומק ולגרום לחוסר חדירות של הקרקע.

חיפושי מים ומקום הקידוחים

קידוח באר בעומק של עשרות מטרים הוא פרוייקט יקר גם היום, לא כל שכן בשנות השלושים, לפני 70 שנה האמצעים היו מאד פרימיטיביים והקידוח נעשה בידיים כאשר יש לסובב מקדח כבד , שיורד למטה, ולהוציא כל פעם את המקדח עם החומר החפור למעלה ולרוקן אותו בחוץ, ושוב להוריד לקידוח הבא. מקום הקידוח נקבע לפי נתונים שונים: שיהיה קרוב למשק, באדמה לא קשה, והעיקר שיהיו מי תהום בתוך שכבה שתוליך את המים בקלות, כלומר בשכבת אבנים חדירה. באותה עת לא היו קידוחי ניסיון ולא היו נתונים על שכבות הקרקע בבית אלפא. סיפרו לי שהמומחה לבארות היה הולך עם ענף של עץ רענן בידו, ובמקום שהענף היה מתנועע , או רועד בידו היה תוקע את יתד הסימון לקידוח. בשיטה דומה ניתן לגלות צינורות מים הקיימים מתחת לקרקע- כאשר מחזיקים שני ברזלים מכופפים ועוברים במקום המשוער, הקצוות שלהם מתקרבים פתאום, כאשר עוברים מעל הצינור. עד היום אני שומר על שני ברזלים מכופפים לצורך זה. הקידוחים הראשונים היו במדרון השפך של הגלבוע, במרחק של כמה מאות מטרים מקו השבר של הגלבוע, אבל הקידוחים הכזיבו, ורק הקידוחים שהיו ממש דבוקים לקו השבר ברגלי ההר הצליחו ובהם היו המים.

הבאר הראשונה והקמת אגודת המים

כותב שמחה בלאס בספרו “מי מריבה ומעש”: “בראשית שנות השלושים עבר בארץ גל של חיפושי מים. צבי דר מקבוצת חפציבה, אדם בעל חושים טכניים מופלאים, קם ועשה מעשה. בשנת 1933 יזם קידוח לרגלי הגלבוע, וראה זה פלא נתגלו בקידוח מים מתוקים. המים שנמצאו נמסרו ללא תקדים, ליתר יישובי עמק חרוד, לחלוקה לפי המפתח ההתיישבותי, והונח היסוד להקמת “אגודת המים השיתופית של עמק חרוד”. צבי דר בא למשרדי והזמינני לישיבה של באי כח ששת הישובים. נתמניתי יועץ ומתכנן לאגודת המים. ביסוד האגודה נתקבלו עקרונות ונעשו פעולות ששמשו יסודות: 1) לכל חבר אגודה יש זכות שווה למים שיתגלו בעתיד, לפי המפתח ההתיישבותי שנקבע .. הזכות למים אינה תלויה באיזה משק יתגלו המים. 2) …האגודה חייבת לספק את המים לנקודות מסוימות באדמות כל חבר אגודה, התעלות שניבנו נמסרו לרשות האגודה, ונקראו “הקו הגרביטציוני”. ….נמצא שאם המים הנוספים ימצאו רק במזרח (כפי שהיה המצב) יצטרכו משקי המזרח (חפציבה ובית אלפא) לא רק למסור כ- 80% מהמים שימצאו באדמותיהם, אלא גם להשתתף בהנחת כל הצינורות ושאיבת המים לשאר חברי האגודה במערב. המשקים במזרח הביעו הסתייגות מהמצב הזה…” ששת הישובים היו אז: עין חרוד, תל יוסף, חפצי בה, גבע, כפר יחזקאל, ובית אלפא. בית השיטה הצטרפו יותר מאוחר ועין חרוד התפלגו לשנים, וכך היו 8 משקים שזכויותיהם נשמרו לפי אחוזים. לבית אלפא הוקצו 12%. האגודה קיימת כבר 73 שנים ומתנהלת ע”י הנהלה שמורכבת מנציגי כל הישובים החברים, לפי תקנון קבוע וועדות מקצועיות. היום מחלקת האגודה מים מעל 3 מליון מ”ק בשנה, ומכסת בית אלפא 3.500 מליון מ”ק בשנה.

בארות ומשאבות

קידוח הבאר נעשה ע”י מקדח הכולל צינור חלול עם “סכינים”, התלוי על מנוף ומסתובב ע”י מנוע המקדח. כאשר מתמלא הצינור בחומר הקידוח, עולה המכשיר לפני הקרקע ונפתח לפריקת החומר מחוץ לקידוח וסילוקו. הקידוח יכול להגיע לעומקים של מאות מטרים. כאשר נתקלים בסלע, מוחלף המקדח לסכין מותאם לסלע, וסילוק עודפי החומר נשטף ע”י זרמי מים המוחדרים לקידוח מלמעלה. עם התקדמות העומק, מוחדר צינור לחור הקידוח למנוע מפולות והתמוטטות בזמן העבודה. כאש מגיעים למים בשכבת הסלע, קודחים עוד כמה עשרות מטרים, ליצירת מרווח שאיבה והנמכת פני המים כך, שמי התהום יחדרו ויזרמו לקידוח. אחרי שאיבת הניסיון נקבע גודל המשאבה הנדרשת והמנוע. משאבת הבאר נמצאת תמיד בתחתית הבאר ודוחפת את המים למעלה, המנוע בד”כ נמצא למעלה, בפי הבאר ואת הסיבוב למשאבה הוא מעביר ע”י קרדן ארוך המורכב מפרקים ועובר בתוך צינור הסניקה. בשנים האחרונות עברו למשאבות “טבולות” בבארות, בהן גם המנוע נמצא למטה, צמוד למשאבה. וצינור הסניקה חפשי. סידור זה זול יותר ונוח לטיפול. למרות שקידוחים ובארות הם השקעה כספית מאד גבוהה, העיזה האגודה לקדוח עשרות קידוחים שמתוכם היו קידוחי אכזב רבים, שלא היו בהם מספיק מים להצדיק את עלות השאיבה. אבל אלמלא היו קודחים, לא היו מוצאים את הבארות הטובות, מהם אנו מקבלים את מכסות המים שלנו.

בריכת המים השנייה

בשנת 1943 , אחרי שנתגלו מים בבאר בית אלפא א’ , נדרש לבנות בריכה לידה עבור מי השתייה ומי החצר , ובעיקר לשם שמירת לחץ קבוע באזור המגורים ואבטחת ספיקה קבועה ואמינה לכל הזמן. בכל משקי המישור נבנו לשם כך מגדלי מים בנפח 50 עד 100 מ”ק, בגובה של כ- 15 מ’ ליצירת לחץ קבוע של 1.5 אטמ. שהתאימו לצורכי שתייה ומקלחת, והשקיה של עצים וגינות בתעלות. אבל בבית אלפא הוחלט לבנות בריכה “גדולה” בנפח ל 250 מ”ק, במקום הכי גבוה של מדרון ההר, על פני הקרקע. את הבריכה תכנן שמחה בלאס, המהנדס של האגודה ושל המוביל הארצי. הבריכה נבנתה מבטון למרות הקושי הגדול בהשגת מלט וברזל בתקופת המלחמה, והיציקה הייתה ללא הפסקה, למנוע “תפרי” התייבשות וסדקי נזילה. ואמנם היום אחרי 62 שנה אין כל נזילות וסדקים ,והבריכה עדיין מתפקדת. כאשר המים העוברים דרכה ביום הם פי 8 מהנפח שלה. והיינו רוצים שהיא תהיה בנפח כפול, כמו במשקים אחרים בגודל שלנו. הבריכה הזאת הייתה מקבלת את מי השאיבה מהבארות והיה צינור עודפים שנשפך ממנה לצינור שעבר דרך החצר לכיוון תעלת F , שם היה מפל הצ’פולט למדידת הכמות ומשם לבריכת העפר ולשדות.

שיטות השקיה בבית אלפא

השקיה בהצפה. המים שבאו בתעלה לשטח היו מכוונים לערוגות מפולסות ברוחב של כ-4 מ’ ובאורך כ-100 וכשהתמלאה ערוגה הועברו המים לערוגה הבאה ע”י הטיה ביריעת שקים וטורייה. שיטה זו הייתה נהוגה בענף המספוא בגידול התלתן. השקיה בתלמים. השדה חולק לחלקות מלבניות לפי השיפוע הטבעי של השטח (כחצי פרומיל) והחלקות תולמו במחרשה לערוגות. לכל קבוצת ערוגות הייתה תעלת הטיה מהתעלה הראשית. הבעיה הייתה איך לחלק את המים בדיוק שווה לכל הערוגות כדי שיגמרו בבת אחת. את וויסות הזרמים היה המשקה מכוון באמצעות “שקיות” קטנות שחנקה לזרסון – אימי, הייתה חותכת משקים משומשים, לגודל של כ 40 X40 ס”מ. ה”שקית” הייתה נשארת כל העונה במקומה בפתח התעלה, לכיוון בכל השקיה. שיטה זאת הייתה נהוגה בגן הירק בשנים 1925 עד 1950 . אספקת המים הייתה ללא לחץ וללא צינורות. המטרה סניפית. שיטה זאת הייתה מבוססת על צינורות בקוטר 1″ עם חורים כל 1 מ’ ופיונית נחושת בקוטר 1 מילימטר. הצינור היה מתגלגל על עמודי פלדה בגובה של מטר באמצעות מכונת השקיה “סקינר” מתוצרת גבעת ברנר שפעלה ע”י לחץ המים, וזרמי המים התפזרו כמו מניפה ארוכה 120 מ’ ברוחב של 15 מ’. בשיטה זו הושקה גן הירק בבית אלפא יותר מ-10 שנים והושקו כ-500 דונם כאשר חלק מהצינורות הכבדים היו מועברים בידיים מחלקה לחלקה. היה דרוש לדאוג כל יום לניקוי הפיות של הצינורות שנסתמו ולא היו מסננים. שיטה זאת התאפשרה רק כאשר הונחו צינורות בכל שטחי העמק שלנו בשנת 1950. שיטת ההמטרה: ע”י צינורות אלומיניום באורך 12 מ’ וממטירים מותאמים לפי הצורך. שיטה זו קיימת עד היום אבל רק להשקיה ראשונה או השקיית עזר. כי נכנסו שיטות חדשות יותר: השקיה בטפטוף: שפועלת לפי המצאה ופטנט שפיתח שמחה בלאס באמצעות צינורות פלסטיק דקים שעוברים לכל אורך השורה וטפטפת מטפטפת כל 1 מ’ את המים הנדרשים לכל צמח בדייקנות. השקיה במתזים: למטעים ושקדים, עם מתז מווסת לכל עץ. ורשת צינורות פלסטיים קבועה לשנים. ואחרון, השקיה בקונוע , שמבוססת על מתזים מחולקים לאורך קו הנוסע על גלגלים, שזז לאיטו בזמן ההשקיה ומכסה את השטח באופן חזיתי או מעגלי.

מים מושבים והמתקת מים

חוסר המים במדינה, והשימוש במי ביוב מטוהרים, הגיע גם אלינו. נציבות המים מעודדת את השימוש במים מושבים ומפנים מים כאלו מאזור חיפה, אחרי שכבר משקים במים האלו את העמק המערבי. לפי התוכנית יגיעו חלק מהמים האלו לאגודה שלנו כבר השנה, ומתכננים לבנות מאגר גדול של כ- 4 מיליון מ”ק על רמה בגובה 80 + בשדות בית השיטה. המים האלו הם פחות מלוחים מהמים הקיימים שלנו והם יחליפו חלק ממי הבארות של האגודה, אשר יוחזרו לנציבות המים להזרמתם מערבה לשתייה. יחס המכסה יהיה 1.2 : 1 (תוספת מכסה של 20% . המים יגיעו בגובה 80 + במקום 50 – שזה 130 מטר גבוה יותר ועל ידי כך גם יש רווח באנרגיה ונחסכת שאיבה לשדות הגבוהים. יתכן שגם לשטחים הגבוהים שלנו בכפרה , ליד כאוכב, יגיעו המים המושבים וניתן יהיה להשקות אותם השקיית עזר, דבר שעד היום נמנע בגלל הריחוק ממערכת המים הקיימת. תהיה הפרדה מוחלטת בין המים המושבים ומי הבארות, אשר ימשיכו לשמש לשתייה , מטעים, בריכות דגים, וכו. בשלב הבא מתוכננת התפלה של המים המליחים של הבארות ומכירתה לנציבות, תוך הקצבה נוספת של מים מושבים. ראוי לציין שהמים המושבים הם ברמת הטיהור הגבוהה ביותר, בדומה למפעל שפכי גוש דן. וראויים לשמש להשקיה לכל סוגי הגידולים החקלאיים הידועים. שאול סלומניצקי בית אלפא 22/12/06