עבודת קודש

 

מסיבת "חג הקיבוץ", שהוערכה על-ידי רבים כהצלחה גדולה, היא גולת הכותרת בשנת פעילותה של רחל'ה פלד כרכזת התרבות. במקום להודות ולשבח, נדהמה לקרוא בתוכנית המשק, פחות משבוע לאחר אירוע השיא, כי החליטו לקצץ כשליש בתקציב התרבות ועוד בלי לדבר עימה.

לפני כשנה, כאשר סיימה חגית לירון את ריכוז התרבות והתפרסם מכרז לתפקיד, הציגה רחל'ה פלד את מועמדותה. היו שהרימו גבה ותהו: מה לה ולתרבות? מה פתאום היא מעיזה לקפוץ לתפקיד, שנחשב כ"נעליים גדולות"? "הייתי בצומת דרכים", נזכרת רחל'ה, וכאשר המשרה התפנתה, הצגתי את עצמי לתפקיד. אני אוהבת תרבות והאמנתי ביכולתי, למרות שלא היה לי ניסיון קודם. הערכתי שאוכל להתמודד עם התפקיד, למרות שהיה ברור כי אינו קל. תוך כדי העבודה למדתי הרבה דברים חדשים והתפתחתי כל הזמן. כללית אני יכולה לומר כי אני באה ברצון ובשמחה לעבודתי ונהנית מהעשייה.

חלק א' – שנה מוצלחת

חשיבותם המיוחדת של החגים

העיקרון הראשון שהצבתי לעצמי היה –

לשמר את הקיים, את הדברים הטובים שפותחו כאן עם השנים, בעיקר את מסורת החגים המפוארת שלנו.

ט"ו בשבט היה החג הראשון שלי בתפקיד. התלבטתי אם להמשיך ולקיים את סדר ט"ו בשבט, והגעתי למסקנה שלא: זו הפקה מסובכת, כמעט כמו ליל הסדר, וישנה בעיה למצוא תוכן שיעשה את לחג. במבט לאחור, אני שמחה שכך החלטתי. במקום סדר ט"ו בשבט, בעזרתה של חגית. קיימנו כנס של להקות זמר, לרבות ה"אירוסים", אירוע שמאוד הצליח.

במהלך ההכנות לסדר פסח נתקלתי בתופעה שהדהימה אותי: פניתי לחברים כדי שישתתפו, ורבים השיבו כי לא יהיו כאן בסדר. קבלתי פיק ברכיים קל: איך להסביר את התופעה? בערך 10 ימים לפני הסדר היו רשומים כ-100 איש בלבד... הבנות בצוות שאלו אותי: "כמה מנות להזמין?". למרות ההרגשה הקשה, השבתי: "תזמינו 400!". הן חשבו שירדתי מהפסים, אני התעקשתי – נכון היה בכך הימור מסוים – ובסדר אכן ישבו כ-390 איש...

- האם יש הסבר ל"בריחה" הזו?

אני לא חושבת שזו בריחה, ליל הסדר הוא חג משפחתי, ואם בעבר כולם הביאו את המשפחה לקיבוץ היום רבים נוסעים למשפחה בחוץ. חשתי שישנה אווירת משבר,

חברים "כעסו" על הקיבוץ, הרגישו שאינם רוצים לחגוג כאן ואינם רוצים לשבת יחד. אולי זו תוצאה של השינוי, שגרם לכך שאנשים נמצאו בתהליך של פרידה מהישן – על חלקם הדבר נכפה בניגוד לרצונם – והתקשו להפנים את החדש.

אולי חששו שהחג לא יהיה מוצלח כמו בשנים עברו? אני גם שומעת קולות מחברים

האומרים: "לא צריך תרבות, לא צריך את חדר אוכל?". הדבר חיזק בי עוד יותר את ההרגשה שצריך לקיים את החגים ברוח המסורת המקומית, משום שהתרבות תסייע לאנשים להיאחז בַיחד, תיתן תחושה של חשיבות היחד וגאות היחידה. אנשים ראו מה קרה בחלק מקיבוצי הסביבה ואמרו לעצמם: איננו רוצים שגם אצלנו תתרחש התפרקות כזו!

קיבוץ ללא תרבות – זה כמו קיבוץ ללא נשמה.

בראש השנה התופעה של "אנחנו לא נהיה בחג" חזרה על עצמה. בתחילה, חשבתי לעצמי: למי, בעצם, אני עמלה? - אבל עם הזמן למדתי להתגבר ולומר לעצמי: אל תוותרי ואל תישברי, קיום החגים הינו בעל חשיבות רבה ומכרעת אפילו אם רק חלק מהציבור מגיע לחג.

בנוסף לחגים, קיימתי עוד ערבים על נושאים שראיתי בהם עניין: כך הקרנו את הסרט "אדמה משוגעת" וקיימנו שיחה עם היוצר. בחדר האוכל נכחו מעל ל-100 איש באירוע, שסוכם כמעניין ומרגש, ואני ראיתי בכך הישג והצלחה.

ניסיתי לחדש את ה"קפה תרבות" ולא הצלחתי משום שלא היו לי שותפים ולא היה לי מספיק זמן. בתקופה הקרובה יש בכוונתי לחדש את מועדון "קפה תרבות", בחודשי החורף, ולהביא במסגרתו הרצאות בעיקר בנושאי בריאות ואיכות חיים, ביחד עם לאה סלע.

כייף לעבוד עם חפצי-בה

רחלה: מהר מאוד הגעתי למסקנה שצריך לשאוף לשיתוף פעולה בתרבות עם חפצי-בה. אנו שתי קהילות קטנות המתמודדות עם הקושי לקיים חגים וערבי תרבות ברמה נאותה, אך ביחד יכולים לעשות יותר ולהוזיל את העלויות.

את חג העצמאות אנו כבר חוגגים מספר שנים ביחד - וראה זה טוב. את התוכנית של הערב ריכזנו בשטח של חפציבה. הדשא היה מלא וגדוש באנשי שני הקיבוצים. (אני חשבתי שהיו שם כ-600 איש, והיו שטענו כי הקהל מנה כ-900 איש). בית הקפה היה בעייתי, הסתבר שכניסת קהל כה גדול למבנה אחד עם דלת אחת (בית-העם) הינה בעייתית, לא לקחנו בחשבון קהל כל כך גדול. אני רק יכולה להתנצל על התקלה ולומר שנלמד לקח ממנה, אבל בסך הכול כאשר חושבים על המיפקד, על התוכנית ועל הלונה-פארק, זה היה חג מוצלח מאוד! גם את חג שבועות חגגנו יחד, למרות שחלק מחברים, לא היו מרוצים מהשיתוף והיו תגובות די בוטות מצדם. לדעתי, ישנם חגים נוספים ואירועי תרבות במהלך השנה שניתן לחגוג יחד.

אני רוצה לציין שמאוד נהניתי לעבוד עם צעירים ובני-נוער מחפצי-בה, המתגייסים ובאים לעזור בהכנות החג, בלי לבקש על כך תמורה! הם רק שואלים כל הזמן: "במה עוד אפשר לעזור?"...

וזה מוביל אותי לנושא – תרומת הצעירים ובני הנוער שלנו והתגייסותם לעזרה ושיתופם באירועי תרבות. אחת המטרות שהצבתי לעצמי בתרבות היא קירוב הנוער והצעירים להיות שותפים פעילים בהכנות ובנוכחות שלהם בחגים. שמתי לב במהלך השנה שצעירינו ממעטים להשתתף בחגים, כאילו שהדבר לא מעניין אותם. שאלתי את עצמי: איך זה שבחפצי-בה הצעירים רק מבקשים לתרום, אפילו חיילים בחופשה, ואצלנו הם לא מורגשים. אני מאמינה שעם הזמן באווירה נכונה ובתמיכה של ההורים גם פה נרגיש בשינוי. עם זאת, אני חייבת לציין כי ישנם צעירים ובני נוער שבכל זאת נרתמים ברצון, אני מודה להם, מפרגנת להם ומצ'פרת אותם. וזה מחמם את ליבי.

משקיעה המון

- עם מי את עובדת? מי הצוות שלך?

רוב הזמן אני עובדת לבד, לצערי, וזה קשה לי. לחגית היה את איקי טוכמן, עזרה שלא תסולא בפז, ואני נאלצת בכל אירוע וחג לחפש מי יהיה מוכן לעזור. גם לחגים השונים כבר אין כמעט צוותים קבועים, מה שאומר כי בכל חג צריך להרכיב צוות. זו נקודה מאוד קריטית, שיכולה לגרום לכך שחג יתקיים או לא. אני נמצאת כאן, כל הזמן, אבל לבד לא אצליח. כדאי לקחת זאת בחשבון, כאשר משיבים לפניות.

כל אחד יכול לעזור בתרבות ולא רק בסחיבת כיסאות, גם ברעיונות, בטלפונים, בקישוטים, במתן תוכן לחגים ועוד....

- כמה את משקיעה בתרבות?

המון, בלי כל יחס להיקף המשרה. ישנן תקופות של ריכוז חגים, שבהן אני עסוקה יום ולילה. מכאן יוצא שרוב הזמן שלי הוא אמנם בהתנדבות, אבל אני רואה בכך עבודת קודש, שנועדה לקיים את התרבות. אני רשומה בחצי מישרה, אבל משקיעה הרבה יותר. כפי שכבר הסברתי, אני רואה בתרבות "ערך מוסף": זהו תחום המגביר את גאוות-היחידה ומחזק את תחושת היחד.

- את מרגישה שאת מצליחה במה שאת עושה?

הצלחה היא דבר יחסי, והציבור בב"א ידוע כבעל דרישות מאוד גבוהות. מה שאצלנו לפעמים מוגדר כלא-מוצלח, אחרים יקנו בשמחה...

אבל בלי להתחמק מהשאלה - מהתגובות של הציבור אני יודעת שאני מצליחה ושהיתה שנה מוצלחת בתרבות. "קיבלתי צל"ש מהרמטכ"ל של בית-אלפא".

 * * * * *

חלק ב' – אירוע מוצלח

פסטיבל זמר ברמה גבוהה

- איך עלה הרעיון לתחרות זמר בחג הקיבוץ? איך התגבש מבנה הערב? איך הגעת למסקנה ולהחלטה שזה הדבר הנכון לעשותו?

הרעיון התגבש כבר לפני שנה, חגית הביאה אותו מגבע, שם קיימו ערב כזה לפני שלוש שנים. בחודש מאי, לאחר חג שבועות, אספתי צוות של כ- 15 איש לחשיבה מה נעשה בחג ה-85, והצוות קיבל את הרעיון להפיק פסטיבל זמר. למען האמת, בהתחלה לא ידעתי כיצד בכלל ניגשים לפרוייקט כזה ואמרתי לעצמי: "אכלת אותה, הכניסו לך עז"... ממה מתחילים? האם תהיה היענות מצד הציבור? פניתי פעם ראשונה לציבור בחודש יולי במכתב אישי, על לוח המודעות ובמידעון והצגתי את הרעיון וביקשתי שיתחילו לכתוב. חזרתי על הפרסום מספר פעמים, אבל הציבור היה רדום, התחושה היתה ש"יש עוד המון זמן". בזמן חגי תשרי היה לי ברור שיש להתחיל לעבוד ברצינות. לא חיכיתי שיפנו אליי, גייסתי את צוות החג והתחלנו לפנות באופן אישי אל מספר לא קטן של אנשים בהצעות שונות. פניתי גם אל יובל חבצלת וביקשתי שישמש מנהל מוזיקלי של הערב, וכאשר התברר לי שאינו יכול, הרגשתי קצת "תקועה". התקשרתי לעוזי אסנר, המנהל המוזיקלי של ה"אירוסים", והוא שמח והתלהב, ובא לפגישה עימי. לאחר הפגישה עם עוזי הרגשתי שיש "בעל-בית" ולראשונה התחלתי לקבל תמונה איך ייראה הערב. עם עוזי החלה להתגבש תוכנית שלימה. אני רוצה להבהיר: בלי עוזי, הערב לא היה קם! יש לו המון ניסיון, הוא יודע כיצד לעבוד, מה טוב ומתאים. לי היה חשוב שיבואו לידי ביטוי גם אנשים שבדרך כלל לא באים לידי ביטוי בתחום זה. חיזרתי אחר רבים, בקיבוץ ומחוץ לקיבוץ, קבלתי לא מעט תשובות שליליות, אבל גם רשימת ההסכמות התארכה. הגעתי להסכם עם עוזי – ואני מספרת זאת בפעם הראשונה – שאם כשלושה שבועות לפני המועד יסתבר שהחומר בידינו אינו ברמה מספקת, נבטל את הערב.

- מתי הרגשת שיש לך ערב סגור ברמה שאפשר לצאת עימו לציבור?

תתפלא אולי, אבל למעשה עד היום האחרון לא ידעתי איך ייראה הערב בגירסתו המלאה! בנובמבר התחלנו לקיים חזרות, שנערכו בימי שישי ובשבתות. די מהר נשמעו השירים יפים ואפילו מקסימים, וכאשר ראיתי איך עוזי מוביל את התוכנית במקצועית, הבנתי שיש בסיס. עוד החלטה שקיבלנו היתה: בביצוע ישתתפו נגנים מקצועיים ולא נבצע הקלטות פלייבק. איך יתבצע השילוב עם התיזמורת? זה היה אחד הנעלמים הגדולים. ובכן – תקשיב טוב - התקיימה חזרה אחת של הזמרים עם התיזמורת, ביום המופע! כל קבוצת שירה קיבלה 20 דקות בלבד לחזרה (זה הזמן שעמד לרשותנו), למרבה המזל, עוזי הביא נגנים מקצועיים מהשורה הראשונה, הם קלטו מהר את המוסיקה ונוצר חיבור מדהים. החזרה הראשונה, היחידה והאחרונה, החלה ביום שישי ב-14:30, והסתיימה סמוך לתחילת הערב. הפעלנו מערכת הגברה כבדה, עליה ניצחו דובי שאואר, ארנון סלע ובר כהן – הבאנו לשם כך עוד ציוד ממקומות שונים - והם חוללו את הבלתי אפשרי והשתלטו על כל הציוד. בשעה הראשונה של החזרה, המיקרופונים צפצפו ושרקו באופן מדאיג, ואני מודה שהתחלתי לחשוש, שהרי זמן לשיפורים לא היה, אבל בערב עצמו הכול דפק מאה אחוז - כל הכבוד לאנשי ההגברה.

- מתי ידעת שצפוי ערב טוב?

כבר שבועיים לפני המופע, כאשר השוויתי את החומר שלנו לשירים שחוברו בגבע, הבנתי שהשירים שלנו נמצאים ברמה הרבה יותר גבוהה. כאשר חגית לירון באה לאחת החזרות ושמעה את כול השירים, היא אמרה: "יש שירים מאוד יפים"! – אז נרגעתי!

- איך הרגשת במהלך הערב?

ישבתי בשורה ראשונה, וכאשר הפניתי ראשי לאחור וראיתי את הקהל העצום שהתקבץ, הדבר ממש חימם את ליבי וגרם לי התרגשות רבה. זה היה קהל אדיר, שהיה שותף נפלא והגיב בהתלהבות כל הערב. ואנשים לא זזו ולא הלכו. הערב זרם ללא תקלות, במינון הנכון, לא יותר ולא פחות מדיי, ואפילו ההצבעה עברה מהר, הודות לכך שהיתה פשוטה, ברורה ולא דרשה מהאנשים לזוז ממקומם.

- מה אמרו לך אנשי התיזמורת – הם הרי מקצוענים וכבר ניגנו באירוע או שניים?

הם מהר מאוד נסחפו, ראית שהם נהנים ממה שהם עושים, ובסוף הערב הם לחצו את ידי ואמרו בהתפעלות: "הפקה כזו מזמן לא ראינו, כל הכבוד לך!".

שיחקת אותה!

רחלה: ידוע כי בבית-אלפא הארוחה, בכל חג, היא מרכיב חשוב, שפעמים רבות הופך לנושא השיחה המרכזי, ובעניין הזה אין לפשל. כאשר הבנו כי אין אפשרות לקיים ארוחת ערב ורק בשעה 22:30 להתחיל במסיבה, הודעתי שנערוך ארוחת צהריים חגיגית במקום בערב, וגם ארוחת הבוקר "המסורתית" לא תתקיים, היו שהיו מוכנים לערוף את ראשי! אורה גלילי העלתה את הרעיון לקיים ארוחת-בוקר קלה במועדון, ואף לקחה את הביצוע על עצמה, יוזמה שהוכתרה בהצלחה רבה. יתכן ואפשר להפוך זאת למסורת בשנים הבאות. בארוחת הצהריים חדר האוכל והפואייה היו מסודרים להפליא, כמו בונבוניירה, וכל מי שהגיע, נכנס לאווירה מתאימה שנתנה את תחושת החגיגיות של היום. אין ספק שארוחת הצהרים והאופן בו הוגשה תרמו הרבה לתחושת החג. בזכות זה שלא קיימנו ארוחת ערב יכולנו להתחיל את המסיבה בשעה 20:30. בכלל, כל היום היה מאוד חגיגי על כל האירועים השונים שהתרחשו במהלכו, כמו: תוכנית הוידאו שהפיקו לחג, פתיחת ארכיון המוסד ובית הקפה. בהזדמנות זאת אני רוצה שוב להודות לצוות שעבד איתי ולכול החברים הרבים שנתנו יד בכל דרך להצלחת היום הזה. ההצלחה היא של כולם - ולא של איש אחד.

* * * * *

 חלק ג' – רגע השיא

 - מה הרגשת בסוף הערב? האם אמרת לעצמך: וואו, עשיתי זאת?

קשה לי להסביר את הרגשתי: בסוף הערב הרגשתי כאילו משהו ממני יוצא מתוך גופי ומתנתק ממני, נעמד בצד ומסתכל כיצד המון אנשים באים לקראתי, מחבקים, מנשקים ומשבחים. המשהו שהתנתק מביט בעניין כיצד הרחל'ה הזאת מקבלת את המחמאות.

- היית מאושרת?

- היית מאושרת? הייתי מאושרת מכך שהערב היה מוצלח והתנהל ברמה גבוהה, הייתי מאושרת בשביל כל הציבור. ארנון סלע אמר לי: "וואלה, שיחקת אותה!", ואני עניתי לו: "אני לא עשיתי כלום, סתם הסתובבתי שם בין הרגליים". ארנון חייך: "גם את זה צריך לדעת לעשות"... אם הייתי צריכה להמחיש את תפקידי, הדימוי שלי הוא של אחת שקושרת כל הזמן חוטים. עיקר תפקידי היה לקבוע מדיניות, להחליט מה מתאים ומה לא, לקבוע מי יעשה מה, לא לשכוח כלום, לראות שהכול יתקתק. אתה יודע, היו לא מעט חברים שלא האמינו שערב כזה יכול להצליח. עד-כדי-כך שהורים אמרו לבניהם בחוץ: "אל תטרחו לבוא, לא צפוי ערב מוצלח"... ואחר באו להתנצל בפניי על כך. השיחה עם רחל'ה, שהחלה באופן מאוד ענייני, הפכה בקטע זה למרגשת. אפילו רחל'ה, שדי קשה להוציא ממנה ביטויי התרגשות, אינה יכולה להישאר אדישה לנוכח מה שהתרחש בחג הקיבוץ. בנוסף לעובדה שזו היתה הצלחה מקצועית בקנה מידה שרכז תרבות יכול רק לחלום, זה היה רגע-שיא אישי, שלא במהרה יישכח. ועיניה הנוצצות דיברו יותר מאלף מילים. סיום יפה לכתבה, נכון? ברצון הייתי מסיים את השיחה כאן, אלא שאירועי היום למחרת באו וטפחו על פניה.

 

* * * * *

 חלק ג' – סיום לא מוצלח

בתוכנית המשק, שהוצגה לקראת שיחת הקיבוץ, התבשרה רחל'ה כי ישנה כוונה לקצץ את תקציב התרבות (משכורת + הוצאות) ב-50 אלף ₪, כשליש מהתקציב!

רחלה: תתפלא לשמוע שאיש לא דיבר איתי על כך! הנהלת קהילה מנותקת מהחיים שלנו. המסקנה לפיכך היא: התרבות אינה חשובה, אין כבוד לנושא ולמה שאני עושה.

לעצמי חשבתי: אני משקיעה לפחות כמו אלה שפחדו להיפגש איתי. אצלי יש ביצוע, רואים מה אני עושה, אבל מה הם עושים בחדרי חדרים? לא ברור. הדרך בה נעשה הדבר מקוממת ומעליבה אותי, עדיין איני יודעת כיצד אגיב ועליי לחשוב על המשך דרכי. חבל, כי אני אוהבת את התפקיד והתחום. לסיום, כבר הסברתי עד כמה יש חשיבות לתרבות במצבנו, ואני רואה עצמי מופקדת על "שמירת הגחלת". אני מצפה מהציבור שיאמר דברו, ייתן יד ויבהיר להנהלת המשק כי היא טועה בכך שהיא חושבת שתרבות אינה חשובה ונחוצה לחברי בית-אלפא.

ושוב תודה לכל החברים שבמשך השנה נותנים יד ומשקעים מזמנם בתרבות.

כתב: מיכאל

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן