יש שכר לעמלו

 

לאחרונה זכה רנתי שרייבמן בפרס על-שם סם המבורג על מפעל חייו בתחום הפלחה והגד"ש. בטכס המרגש נבחר לשאת דברים בשם מקבלי הפרס וציין כי שנה זו הינה רבת משמעות עבורו: 50 שנות עבודה בענף ומלאות לו 70 – והוא טרם התעייף, שמח על כל יום עבודה שהוא זוכה לו.

בטכס, שהתקיים לפני שבוע, נכחו לא מעט מאנשי בית-אלפא: חבריו של רנתי לעבודה ולהקת "האירוסים", שהנעימה בשיריה. באופן טבעי נתבקש רנתי, זקן הזוכים, לשאת דברים. רנתי, שכידוע אינו איש של נאומים, היה נרגש מהכבוד לו זכה והתלבט במשך שבוע ימים אילו דברים יאמר. "יכולתי ללכת אל מומחים בכתיבת נאומים ולבקש מהם לכתוב עבורי משהו יפה ומכובד", מסביר רנתי, "אבל החלטתי לומר דברים פשוטים, אותם אני מרגיש, דברים מלב אל לב, שיתבססו על תחושותיו של פלח מבוגר". סם המבורג, שעל-שמו ניתן הפרס, הוא "אבי הכותנה" בארץ. הקרן על-שמו מחלקת בכל שנה שלושה פרסים: לצוות מצטיין (השנה זכה גד"ש אלונים), ליחיד בתחום הכותנה (זכה אדם ממנפטות העמק), ואחד למי שעוסק בגידול ירקות לתעשיה (בזה זכה רנתי, אבל היה ברור שמדובר בפרס על מפעל חיים, כלומר על סך כל פעילותו לאורך השנים).

רנתי: "בדבריי, הודיתי לכל הנוכחים וסיפרתי כי השנה חלים שני ציוני-דרך לגביי: מלאו 50 שנה לעבודתי בפלחה, בכותנה ובגד"ש; ובקרוב ימלאו לי 70 שנה, גיל שכבר אפשר להביט לאחור ולהתחיל לסכם דברים... כשאני מביט לאחור ושואל עצמי האם המאמץ הארוך הזה היה כדאי, אני עונה ללא היסוס – כן, בהחלט! תשובתי ניתנת בשלושה מעגלים:

א. במעגל הלאומי של המדינה: אנחנו, עובדי האדמה, מחזיקים כל השנים את הנכס החשוב ביותר של המדינה, את אדמותיה. בזכותנו, האדמות נותרו בבעלות ובשליטה יהודית. אני מרגיש שאנו ממש עושים מצווה כל השנים, משום שרבה חשיבותו של כל דונם מעובד, שהרי כך נקבעו גבולות המדינה למעשה. עובדה זו מקנה לנו זכויות, למשל כאשר ישנן שנים קשות, של שטפונות ובצורת, לבקש מהמדינה עזרה ולקבל סיוע. לא יכול להיות מצב שבו המדינה תדרוש מהחקלאים לספוג הפסדים הנובעים ממפולת שאינם אחראים לה. ב. ישנו המעגל האזורי: בנינו מערכת תומכת ועוזרת, עם הדרכה מקצועית מעולה והפעלנו "ועדת מגדלים". ג. מעגל הבית: עבדתי במשך 50 שנה עם צוותים מצוינים ומגוונים, חלק מהשנים כמתלמד, חלק כמנהל ובשנים האחרונות אני מעניק מנסיוני. ברצוני להדגיש כי כל השנים איני זוכר שנה אחת שהענף הפסיד, גם בשנות בצורת!

* * * * *

רנתי: השנה האחרונה מציינת שיא של כל הזמנים במחירים ובהכנסות. אם לפני שלוש שנים קיבלנו 180 $ לטון חיטה, הרי שכיום המחיר מתקרב ל-400 $ - קפיצה אדירה! המשמעות היא שהמגדלים "חוגגים" ואילו מגדלי בעלי החיים, שצריכים לקנות חומרים למזון, עומדים בפני התמוטטות, משום שאינם יכולים להעלות את מחיר הבשר, החלב והביצים ללא גבול. הסיבה לכך היא הדרישה הגבוהה של מספר מדינות גדולות, בעיקר סין והודו, שהקפיצו את הבורסות. לעומת זאת, מצב הכותנה לא טוב, גם כאן בשל עליית ההוצאות הקבועות, ואם לא תינתן עזרה למגדלי הכותנה, הם עלולים להסיק מסקנות ולחפש את הפתרון בעקבות המתחולל בשוק. עניין נוסף הוא מזג-האוויר בכלל, והגשמים בפרט, שעברו בשנים האחרונות מהפכים, שקשה להתמודד עימם. רבים עוד זוכרים חורפים ארוכים, שהתחילו בספטמבר והסתיימו במרץ-אפריל. עכשיו החורף קצר והגשם יורד במטחים, אך לעיתים ברווחים ארוכים מדיי, הגורמים לנזקים. בדבריי בטקס דיברתי על כך שהחקלאים נמצאים במתח פוסק: ירד או לא ירד גשם? השנה הזו החלה טוב: הגשם הראשון הוריד 75 מ"מ, והוא נתן בסיס טוב, הגשם שירד לפני שבוע ("גישמון") הוריד עוד קצת (פחות מדיי), אם כי בדיוק ברווח המתאים, אבל מה יהיה הלאה?

- מה סוד ההצלחה של גד"ש בית-אלפא?

בעיקר השילוב המוצלח של מבוגרים – דניאל, מרה, אלי ואני - עם צעירים, כמו: גלי גבאי, אבי אדר, צפי ועוד, בניהול נכון של יוני שבת. לנו, המבוגרים, ידע רב, ואנו שמחים להעניק אותו, והצעירים מוכנים ללמוד ולשמוע. אין לנו שום יתרון יחסי, ואסור לשכוח שאנו נמצאים על גבול המדבר בכל הנוגע לגשם (ממוצע של 400 מ"מ) ולהתאיידות (גבוהה מאוד). למרות הידע הרבה, אנו מרבים לשתף יועצים ובעלי מקצוע מבחוץ, דבר המשפר עוד יותר את היבול והאיכות. מיגוון הגידולים שלנו עוזר, משום שגם אם גידול או שניים ייכשלו בשנה מסוימת, האחרים בדרך כלל יחפו על כך.

- מה צופנת השנה הבאה? יש הרי הרבה חוסר ודאות ונעלמים שאותם אי אפשר לצפות.

לנוכח המגמות הכלליות שציינתי, הרי שאם היבולים יהיו גבוהים בשנה הקרובה, נוסיף כמעט בלי בעיות עוד מיליון ש"ח ברווח! נכון שהמגמה הזו פוגעת קשה בעניים בעולם ועלולה למוטט רבים מבין מגדלי בעלי החיים, אבל מגדלי הירקות לתעשיה והחיטה יגיעו להכנסה ולרווחים שכמותם לא ידעו. אלה יחטפו מכה, ואלה יעשו "מכה"...

- כבר שנים מדברים בהתפעלות על הצוות המבוגר שלנו הנושא בעול...

הצוות שלנו מתקרב לסוף דרכו המקצועית, שהרי לא ברור כמה שנים עוד נוכל לסחוב, ובינתיים לא נראה מי יחליף אותנו. צעירים באים ברצון ובשמחה לעבוד בענף, אך באותה שמחה הם פורחים כעבור זמן, לטיולים וללימודים. נדמה לי שאפשר להצטער על כך שלא נוצר איחוד עם חפצי-בה לפני מספר שנים. דובר על כך, אבל לא היו מי שידחפו את העניין משני הצדדים. שיתוף כזה היה מגדל אולי צוות צעיר שהיה מקבל את העניינים לידיו.

- איך אתה רואה היום את העיסקה שנכשלה בין שני הקיבוצים לפני מספר חודשים?

אני חושב שהם טעו. אם ניקח את העליות העצומות עליהן דיברתי, הרי שהחברה שקנתה אותם עשתה עיסקה מצוינת, משום שרווחיה יעלו, אך מכיוון שבחוזה הובטח לחפצי-בה תשלום קבוע, הקיבוץ לא ירוויח. גם בית-השיטה עשתה לאחרונה עיסקה כזו, והם די "משקשקים" באשר לעתיד. אני טוען כי אפשר אולי להבין קיבוץ שנקלע למצב ש"אין לו מה לאכול" – מהיום למחר – או שהוא רוצה, למשל, להשקיע בפנסיה, אבל לטווח הארוך, לא בטוח שכך נכון לעשות.

* * * * *

רנתי החל לעבוד בפלחה עוד בהיותו מוסד'ניק. "היו אז שתי אפשרויות לבני המוסד: לעבוד בגן-ירק, עבודה המונית, לא מעניינת, בענף 'לא נחשב', או בפלחה, שהיה ענף 'מכובד', עובדיו זכו להערכה, והעבודה נחשבה למעניינת. ה'אלילים' שלנו היו אמיתי קפלן ושולץ, בני מחזור אחד מעלינו, ובהמשך אמנון אליעז, מנהל הפלחה, שאחריו הלכנו "באש ובמים". אלה היו מורי-הדרך ואת דבריהם קיבלנו ללא ערעור. אני זוכר שפעם אמיתי אמר לי: "אם אתה לא בא עכשיו להדק את בור התחמיץ – ברגליים! – לא תהיה לעולם פלח!". כמובן שהלכתי ומאז נדבקתי. עם השנים לא הסתפקתי ששלטתי בכל סוגי העבודות, אלא רציתי לרדת לעומק הדברים, למדתי ב"רופין" והוספתי ידע כל השנים. בתחילת שנות ה-70 קיבלתי לראשונה את ריכוז הפלחה לידיי וזו היתה סגירת מעגל של 20 שנה. באותו זמן איחדתי את הפלחה (שכבר סיפחה את המספוא) עם הכותנה, שהשתרעה על שטח גדול של 3,000 דונם והיוותה ענף מרכזי. היתה גם רומנטיקה הקשורה בענף: אבא שלי

– ארטק - עבד בזמנו בפלחה, מיטב בני המחזורים הבוגרים עבדו בפלחה, וכבר בראשית שנות ה-50, לאחר מלחמת העצמאות, זכינו לקבל שטחי אדמה גדולים לעיבוד ברחבי הארץ. באזור כפר-מנחם עיבדנו 5,000 ד' עבור קיבוץ ניר-יצחק, ששימשנו מלווים שלהם. העבודה שם נמשכה חודשים רבים ואנשי הענף, בעזרת עוד חברים, ירדו לשם למשך שבועות וביצעו את העבודות. גם אני שהיתי שם לא מעט, ובהזדמנות זו הכרתי את רחל'ה, אשתי. קבלנו לידינו לעיבוד שטחים נרחבים בחבל תענך, אותן עיבדנו במשך מספר שנים, עד שבאמצע שנות ה-50 הוקמו יישובי תענך והאדמות הועברו אליהם.

גברוש הגיע לתענך, "עשה תלם" ארוך, והכריז: "זה שלי!"... אגב, כך עשה גם ברמת יששכר ונוספו לנו אלפי דונמים של אדמת בעל מעבר לנחל יששכר. היו לנו שטחים נרחבים ליד קיבוץ מגן בנגב, ליד בית-קמה, ליד ערד – איפה לא? ראו בכך ציונות - להחזיק את האדמות ולעבד אותן. כנער בי"ב קבלתי אישור לעבוד בנגב, וראיתי בכך כבוד והנאה.

* * * * *

כששאלתי את רנתי אם התרגש באירוע קבלת הפרס, השיב: "אני מאוד רגשן, ועם השנים, ככל שמתבגרים, העניין רק גובר". אם מדובר ב"מפעל חיים", הרי שסיפורו של רנתי הינו באמת סיפורו של הענף בארץ. הדילמות אותן הוא מעלה, הן אכן הבעיות שהענף מתמודד עימן בצומת הדרכים הנוכחי. אף שנה אינה דומה לקודמתה ובכל פעם עולות בעיות חדשות, הדורשות התמודדות ומתן פתרונות, "וזה", אומר רנתי, "הוא האתגר העיקרי הנותן עניין רב". "אני מרגיש שתרומתי חשובה ואשמח לתרום כל עוד אהיה רצוי. אני שמח על כל יום שבו אני קם בריא ויוצא לעבודה".

 כתב: מיכאל

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן