רקוויאם למשק החי

לאחר 15 שנים בהן ניהלה את משק החי, נאלצה לאה'לה טוכמן לסגור את המשק ולפזר את החיות.

לאה'לה, בעצם כולנו, זוכרים את המקום שוקק חיים ופעילות, אז איך קרה שהגיע למצב שהיה ברור שיש לחסלו?

"במשך 24 שנים עבדתי בחינוך, התקדמתי ונהניתי", נזכרת לאה'לה, "ותוך כדי העבודה אהבתי לבלות עם הפעוטים במשק, עם החיות. עם הזמן, נוצר אצלי יחס מיוחד אל המשק בכלל ואל רוב החיות בפרט, והתחלתי לחשוב על השתלבות, כחלק מהסבה מקצועית. באמצע שנות ה-40 לחיי החלטתי לפרוש מהחינוך, להיכנס למשק, לקבל עליו אחריות ולעבוד שם עד לפנסיה. האמת, לא היה לי כל ידע מקצועי. השתתפתי באופן קבוע בהשתלמות שהתקיימה בכפר-הירוק, שנועדה למנהלי משקי-חי, לאט לאט הוספתי ידע, וביחד עם יעל ברנמן, שצורפה אליי לעזרה, התחלתי ליישם את מה שלמדתי. בתחילה התמקדנו במבצעי ניקיון, כדי לתת צורה חדשה למקום. אני זוכרת כי באותה שנה, בחודש נובמבר, ירד מבול, וכל משק-החי הפך לשלוליות מים ובוץ, דבר שהקשה עוד יותר על מלאכת ניקוי והסדרת המשק. בהמשך הוספנו גגות ומדרכות והרחבנו חלק מהכלובים. אני נזכרת כיצד עבדתי על הגגות, עם כלים מכאניים וכלי עבודה שעד אז מעולם לא החזקתי ולא הפעלתי. מותחת רשתות, מנסרת, מחזקת ? היה קשה, לא שגרתי, אבל אהבתי זאת ונהניתי לראות את המוצר המוגמר. לא פעם צחקתי על עצמי: "לא רע לגבי בת חמישים-פלוס"...

צריך לדעת כי אחזקת מקום כזה הינה שיעבוד מסוים ויש להתמסר אליו באופן מוחלט, כולל שבתות וחגים. הדגש נותר חינוכי: קבוצות של ילדים, מפעוטונים וגנים, באו באופן קבוע, קיבלו הסברים, החזיקו חיות וליטפו אותן. חלקם נקשרו למקום באופן שבאו פעמים רבות, השתתפו במבצעי ניקיון ואחזקה, אימצו בעלי חיים, ציפורים שונות ? וטיפחו אותם. פתחנו את המקום גם בשעות אחר הצהריים ובשבתות, והגיעו משפחות שלימות, כולל סבים, כולם נהנו וחגגו בפיקניקים. אם אתה שואל על חיות שאהבתי במיוחד ? היו שועלים מזן "פנק", שועל המדבר, בעלי האוזניים הגדולות, אותם אהבתי מאוד. היה "אריק" המיתולוגי, ציפור "מיינה" היודעת לדבר. כאשר גנבו אותו, התאבלתי עליו זמן רב.

משקי-חי נסגרים בתנועה הקיבוצית, בעיקר בקיבוצים שעברו שינוי והפרטה, משום שאין רצון להשקיע כסף במקום כזה. הם מממשיכים להתקיים בקיבוצים שיתופיים, שבהם ישנו "משוגע לדבר", המתמיד שנים באחזקת המקום. מי היה מאמין שיגיע יום בו לא יוכלו ילדי קיבוץ ליהנות מטיפול או ליטוף חיות? באזור שלנו ישנם עדיין כמה משקי-חי גדולים ומפותחים, שלא לדבר על ה"גן-גורו" האטרקטיבי, שעל ידו כולנו קטנים. אגב, אין לי כל טענות כלפי הנהלת הקהילה אצלנו. לא הפעילו עליי לחץ לסגירת המקום. את רוב המזון קבלתי משאריות המטבח והכולבו. הוצאות האחזקה היו מזעריות ורק משכורתי היוותה הוצאה. מה שכן, היה ברור שתימחור מישרתי במשק לא יאפשר לי להתקיים בכבוד, והחלטתי לחזור לחינוך בגיל הרך. שמחתי להיווכח שבגילי, הדי מתקדם, אני עדיין רצויה במערכת החינוך, ואני בהחלט נהנית בעבודה עם הפעוטים.

לפני 4 שנים החל הלחץ של ענף האירוח לחסל את המשק או לפחות להעבירו, משום שלטענתם השכנות לבתי האירוח מפריעה, אם כי היה ברור שהדבר אינו מעשי. טענו כי הטווסים נמצאים על המרפסות (הטווסים, אגב, לא היו שלי, הם רק באו לאכול אצלי), קרקור הצפרדעים מהווה מטרד. זאת למרות שהקהל הכי גדול שהגיע למשק היו מהאירוח. לדעתי, היו צריכים להעביר למשק סכום מסוים כתמיכה, אך על כך ויתרתי, אבל שהם יהוו את הגורם הדוחף לסגירה? חבל, חבל... בשנה האחרונה הרגשתי שינוי לרעה: ילדים הפסיקו להתעניין, לבוא ולעבוד. השילוב של חוסר העניין, עם הלחץ מהאירוח והעובדה שהכנסתי היתה נמוכה מאוד, הביאו לירידת המוטיבציה אצלי, וכבר לא נהניתי. התחלתי להיערך לסגירה ולפרישה, דבר שהקל עליי את המשבר. לולא נערכתי לכך בעצמי, והיו מנחיתים עליי את הסגירה, אני מניחה שהדבר היה מאוד פוגע.

את החיות פיזרתי במשקי-חי ? שם שמחו מאוד, אני הייתי עצובה. מדברים על כך שיהפכו את המקום למגרש חנייה למכוניות. הייתי מציעה לשקול עוד אפשרויות ? אולי לקרוא ליזם כלשהו להקים גן אירועים קטן. זהו מקום עם פוטנציאל, חבל לבזבז אותו על משטח אספלט". הדבר היחידי שאיני מוותרת עליו גם כעת, ובזכותו אני שומרת על קשר עם הנושא ? אני מקפידה להמשיך ולהיפגש עם החבר'ה מפינות-החי. פעם בחודש אני נפגשת עימם לסיורים בפינות-חי ובבתי-ספר שבהם מטפלים בנושא מהיבט חינוכי, באמצעות בעלי החיים, כך שאני עדיין קצת בתמונה.

כתב: מיכאל

במסיבת הסוכות השמיעה לאה'לה את הדברים הבאים:

לפני כמעט 13 שנה, לאחר 24 שנים של עבודה בגיל הרך, החלה הקריירה השנייה שלי - ניהול משק החי. לאחר תקופה שבה ילדי חברת הילדים וילדים בכלל הדירו רגליהם ממשק החי, החלטתי שעלי לשלב מחדש את הילדים במקום המיוחד הזה, אותו טיפח עד אז יוסי סיוון במשך שנים רבות. הרגשתי כי השילוב של ילדים עם בעלי חיים הינה מטרה נעלה וחשובה מאין כמוה, ועשיתי זאת למען דור של ילדים כדי שיאהבו חיות, ודרך החיות ילמדו לאהוב בני אדם וילמדו לקחת אחריות. בשנים האחרונות, משק החי לא קיבל מקום של כבוד בחיי הקהילה, לא רבים היו הילדים שקשרו את זמנם עם המקום המקסים. החיים השתדרגו, בית הספר הפך תובעני יותר והטלביזיה והמחשב תפסו את מקומם של משחקי החוץ, וגם את מקומו של משק החי. היו תקופות בהן המקום שקק חיים והילדים בילו בו זמן ניכר באופן טבעי. קראו לו אז: "משק הילדים". בשנים האחרונות חל מהפך בחיי הקיבוץ. הגיע השינוי ועימו הצורך להצדיק את המקום כלכלית ובפן האישי שלי - להתפרנס. כמו בסיפור על "שמלת השבת של חנהל'ה" - בלי קול, בלי מילים - כמו הירח, הרגשתי שמתקרב סופה של פנינת החמד שרבים מילדי הקיבוץ עבדו, גידלו בה חיות, למדו לנקות, לגרף, להאכיל ולדאוג לחיות. הלוואי שהפינה, גם אם לא במתכונתה הקודמת, עוד תפרח ותשקוק ילדים, הורים וסבים, ולא תהפוך למשטח אספלט. ואולי יהיה מי שיקום, "ירים את הכפפה" ויפתח יזמות שכולנו נהיה גאים בה, ונהנה מהנוף המוכר של פינת החי. באשר לי, סגרתי עוד מעגל וחזרתי לאהבתי הישנה ומקצועי הקודם - הגיל הרך - באותו הבית בו עבדתי לפני 15 שנה. אני מודה שהיתה לי תקופה נהדרת במשק החי ואהבתי כל רגע, אך קרה לי גם דבר טוב עקב סגירתו, והוא הזמן שניתן לי בשבתות, ליהנות ביחד עם משפחתי המתרחבת מהג'חנון הקדוש של יום שבת, במקום לבלות בעבודה במשק החי.

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן