אחד מאנשי התרבות הבולטים בקיבוץ היה יצחק יהלום, שעל כישוריו ניתן ללמוד בעמודים הבאים. אם מדברים ומציינים את מרכיב ההומור בחיינו, אין ספק שהיה הבולט בתחום במשך שנים.

"א?יק?ה"

אני חייב בגילוי נאות: הכרתי את המנוח היכרות אישית כ-50 שנה, כך שלחלוטין איני חשוד באובייקטיביות. "איקה" ? יצחק יהלום בשבילכם ? אכן היה עבורי קודם כל אבא נהדר ומשוגע, וגם בעל למופת לאימא שלנו. איקה לא היה איש מצחיק תמיד, הוא ידע גם לכעוס כראוי והיה פדנט של זמנים וביצועי עבודה. אולם אין ספק שרעמי הצחוק שנשמעו מהחדר שלנו, היו תופעה יוצאת דופן. איקה שיחק בכל ההצגות בקיבוץ וביים את מרביתן. הוא השתתף בלהקה בין קיבוצית עוד ברמת-יוחנן ובשתי להקות שהקימה מפ"ם לקראת הבחירות וכן בתכנית האזרחית היחידה שביצע הצ'יזבטרון, מייד לאחר המלחמה. כמנחה, הוא נשא על כתפיו את חג הפורים כעשור ומחצה וידו היתה בכל חג ואירוע, בימים שעוד לא היתה תרבות על חשבון עבודה. איקה ביים הצגה במסילות ובאו לקחתו בעגלה עם סוסים או על כנף של טרקטור, כשאני לצידו. הוא ביים פעם הצגה בבית-השיטה וההסעה לא הגיעה. הוא החליט ללכת ברגל, כשאני בן השמונה או תשע אתו, וכך הגענו עד למועדון חברת הנוער במרומי בית-השיטה. ב-1961 היה יובל לתנועה הקיבוצית והתנועות במשותף, שכרו את גני התערוכה בתל-אביב לעשרה ימים, עבור תערוכה מתמדת ומופע מרכזי מדי ערב. את המופע ביים זאב חבצלת, איש בית-אלפא, והוא הורכב מלהקות קיימות ומלהקה מרכזית, שהוקמה לצורך מפעל זה במיוחד. כאן הכרנו לראשונה את הגבעטרון ובלהקה המרכזית היתה לי הזכות להופיע לצידו של איקה על אותה במה. אולם, אין ספק שגולת הכותרת שלו היו הפיליטונים פרי עטו, שאיתם היה מופיע ברחבי התנועה הקיבוצית ובמחנות הצבא. נסחבתי אתו לעשרות הופעות כאלה, ידעתי הכל בעל-פה ולא נלאיתי לחזור ולשמוע. עשרות שנים לפני שהומצא הגשש החיוור, ועוד יותר שנים לפני שלמדתי את המושג "סטנדאפיסט", ראיתי חדרי אוכל קיבוציים מתגלגלים מצחוק עד דמעות. בלי תלבושות ותפאורה, מול קהל קיבוצי שתמיד קצת עייף ומתקשה בפירגון (ועוד לאחד משלנו), היה הקסם הזה חוזר שוב ושוב. ממה הם כל כך צחקו לעזאזל? די קשה להשיב. קריאת הספר שלו - "מבעד למשקפיים שלי", - תשאיר את כל הקיבוצניקים שמתחת לגיל חמישים-שישים אדישים לחלוטין. עבור הבוגרים יותר, זו תהיה חוויה נוסטלגית קודם כל ואולי עם מעט חיוכים בזוית הפה. הפיליטונים היו כולם על חיי הקיבוץ, שבדרך כלל, בהחלט לא היו מצחיקים. יש בדיחות המבוססות על מצבים קומיים, שהן כמעט קוסמופוליטיות. יש סטירה שהיא ביקורת חברתית עם גוון שנון והומוריסטי. אך היא אף פעם לא עלי ועליך, היא עליהם. מתי אנשים מוכנים לצחוק מחייהם? אף פעם לא מהכל, כנראה. תלוי ממה, תלוי בסיטואציה ותלוי מאוד מי הוא המספר. המערכון של הגשש החיוור למשל, על המכונית לאחר מלחמת ששת הימים, הצחיקה את כולם עד דמעות עשרות פעמים. אולם אילו את אותו התמליל ממש היתה ממחיזה שלישיית שחקנים מוכשרים לא פחות, אך מאנגליה, צרפת או כל ארץ אחרת ? איש מאיתנו לא היה מעלה גם חיוך אחד. היינו רואים בכך ביקורת על מדינה קטנה לאחר ניצחון מפואר ומוכיחים שזו רשעות שלא הלמה את המציאות. כלומר, צחקו עלינו ולא אנחנו צחקנו מעצמנו. אילו איקה היה עירוני, עם אותם פיליטונים ממש, איש לא היה צוחק. מאידך, גם מהגשש, מי שאכן לא ידע שזו היתה סיטואציה אמיתית ? בה אזרחים חויבו לתת את מכוניתם למדינה לקראת המלחמה וקיבלוה בחזרה דפוקה ועם נזקים ? גם לו יחסרו כמה רבדים חיוניים בצחוק הרועם. כלומר, לצחוק באמת מהפיליטונים של איקה יכלו מי שחיו את המציאות, עליה דיבר ומי שידעו שהוא חבר קיבוץ ושמעו שכשהוא צוחק עלינו הרי הוא צוחק קודם כל על עצמו. רבים וודאי יודעים על "המקלחת המשותפת" גם אם לא זכו לחוות אותה. אולם רק מי שהתרחץ בה יום יום ובאותו זמן שמע את הפיליטון, יכול היה לצחוק על עצמו כראוי. בפיליטון אגב, המקלחת לא נקראת "משותפת" כי פשוט לא היתה שום מקלחת אחרת. לאיקה, באותו פיליטון, יש "שבת" היום (גם זה מושג הולך ונעלם) ולכן מחליט לבוא למקלחת עם "בגדי ערב". כשהוא חוזר ממנה, לאחר תיאור פלסטי על העובר עליו בקופסת הסרדינים, הוא נראה כך, שאשתו אומרת לו שזה שיש לו שבת לא משחרר אותו מרחצה. האמת הערומה במקלחת, בשעות השיא של סיום יום העבודה, היתה איומה וגם המאמינים בה יכלו לתבוע מקלחת נוספת לקיבוץ שגדל. אבל אנשים לא כל כך התלוננו אז (על קיר כיתתי במוסד היתה תלויה בין השאר הסיסמה: "לא למשא קל שא את נפשך כי אם לגב חסון"). והפיליטון היווה צינור לגיטימי לשיחרור לחצים. צריך אם כן להיות היום חוקר אנתרופולוג, כדי להבין חלק מהפיליטונים. למשל בפיליטון על היותו שומר לילה הוא מעיר את משכימי הקום כמו הטבחית, פלחים של משמרת ראשונה וכו' וכולם מתלוננים שזה לא מה שסוכם עם סדרן העבודה אמש. הוא חושב לעצמו היכן רוח החלוציות של פעם והפאנץ'-ליין הוא שבחדרו מסתבר לו שהעיר את כולם על פי הרשימה מאתמול... אולם האם אנחנו מעכלים בכלל את התמונה הזו שהקיבוץ התחיל כל יום את חייו בעזרת שומר הלילה, משום שידו של הקיבוץ לא השיגה לקנות שעונים מעוררים? את רוב הקיבוץ שקם בשעה הרגילה, העירו בפעמון. בפיליטון "יחי הזיכרון הקצר" מגיב איקה להיבט הארגוני בו התרבותניק של אתמול הוא הגזבר של היום ומיד מחליף את המנגינה. מטפלת הילדים שמתלוננת שסדרנית העבודה "מסדרת לה כל מיני בחורות" וככה אי אפשר לעבוד בחינוך, מלמדת שנה אחר כך, כשהיא סדרנית עבודה, שאפשר גם אפשר, וכך הלאה. ישנן אמירות (היום היינו אומרים "עקיצות" או "ירידות") שרק חברי בית-אלפא של אז יכלו להבין כמו בתיאור טיול לדרום: " למדריך הטיול נבחר יאשה (לא חפץ). האסיפה שתקה פה אחד. בדבר אחד איש לא הטיל ספק: מזגו הקר, אופיו המתון וקולו המרגיע יתרמו את תרומתם החשובה להצלחת הטיול, וכך היה..." במהלך הטיול הוכש יאשה על ידי נחש לרגלי מצדה וכאן ניתן ללמוד משהו על טיב הדרכים ומושגי הזמן: הם יוצאים ממצדה באחת וחצי בלילה וממהרים לבאר שבע (אין טלפונים ומכשירי קשר כמובן) ומגיעים אליה רק לעת ערב. בטיול אחר הוא יושב מאחור ולא שומע את הסברי המדריך. אבל ארבע שורות לפניו יושב בונק ובקולו העדין מעביר לשאר הנוסעים את ההסברים. לקראת קבלתו לחברות של בנו הבכור, 1953, הוא פותח את הפיליטון כך: "יותר מ-18 שנה הייתי אב לבני. הוא מצידו, ברגעים שלא היה "מטופל" או "מחונך" או "מודרך" על-ידי אחרים, היה הבן שלי". אפשר בהחלט לראות בזה סוג של ביקורת או עקיצה. אך הוא ממשיך מייד וכותב על עצמו איך כל השנים סיפר לבן כמה חשוב להתגייס לכל גיוס, להיות חבר תמיד בוועדה, להשתתף בכל שיחות הקיבוץ וכו' וכו'. מעכשיו לא תהיה לו ברירה: "יכולים אתם לצחוק אך פירוש הדבר שאצטרך לעת זיקנה לחזור ולהיות קיבוצניק טוב. למען שמור על כבודי בעיני בני, מוכן אני לכל!" זה אולי הקטע שהכי מתקרב לסטירה על אחד בפה ואחד בלב, אך כיוון שהוא עצמו מרכז הסיפור, ניטל הארס. בכל זאת תמהתי לא אחת על שניות זו באופיו של איקה. כי הרי גם לכתוב רק הומור, כלומר לראות לעיתים את המגוחך והאבסורדי שבחיי הקיבוץ, צריך מידה של שנינות וביקורתיות ואיקה היה תמים לחלוטין, קיבוצניק נאמן ומפמ"ניק נאמן. "הקיבוץ החליט" או "חזן אמר" היו דברים מקודשים. על כן, לא תמיד פיענחתי כיצד הדברים מתיישבים אצלו. אסיים בפליטון, אחד האחרונים שמבטא אולי הכי טוב שניות זו. הוא נקרא "מילים מילים" הוא צוחק על כל הפרזות השגורות בסיגנון הדיבור כשאף אחד לא חושב שיש להן כיסוי. אך מסיים פתאום בכלל בלי הומור: " אז אני שואל, איך זה קרה שמתוך המבול של מילים, שאין מאחריהן כאילו שום דבר, בכל זאת צץ משק לתפארת? בכל זאת בונים, בכל זאת קולטים צעירים, בכל זאת יש כאן בית חם, אפילו בחורף, ובכל זאת נחלצים לעזרת התנועה והמפלגה?" כן, היו ימים. פתחתי באבא ואסיים באבא. הרבה ערבים משוגעים מצחוק היו לנו והם הולכים אתי עד היום. אבל הדבר הכי משוגע שאיקה עשה היה כשלקח את גידי ואותי לסיבוב הופעות במשלטי הנגב בזמן ההפוגה השניה (היה פעם דבר כזה). היה ברור לחלוטין שהמלחמה (מלחמת העצמאות כמובן) עוד לא נגמרה וקצין התרבות של חטיבת הנגב, הלא הוא מיודענו יוזק, חטף את איקה. הייתי בן עשר וגידי ארבע שנים יותר. כך היטלטלנו על ג'יפ או קומנדקר, עם כביסה ותחמושת מחור לחור, ואז הם באמת היו חורים, במשך מספר ימים ולילות. איקה היה אז בן 41, (צעיר יותר מבכורי היום) ויוזק כעשר שנים פחות. אז עליהם אני פחות מתפלא, אחרי הכל גברים, מה כבר אפשר לדרוש? אבל איך אמא שלנו אפשרה את זה ? נפלא מבינתי. עבורי זו היתה חוויה מדהימה ומשכרת. חוץ מאבא נפלא בחוויה הזו, גם ראיתי את כשרונו כאשר היה מגיע באמצע היום לגבעה שכוחת אל ומצחיק עשרה חיילים משועממים ומתגעגעים.

 אלדד יהלום

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן