"הפורטרט שלי הייתה התמונה האחרונה שצייר"

אריה אהרוני נמנה על מעריציו של בנימין והתערוכה, לגביו, היא המעט שיכולנו להקדיש לאמן הרב-תחומי

את בנימין, מגדוד "תל-חי" בקן ורשה של השומר הצעיר, הערצנו בנעורינו בתנועה בזכות האיורים הנפלאים שהכין לספר הצופיות, שהיה כמו תנ"ך אצלנו. היינו מוקסמים מהם, העתקנו אותם בגדול ותלינו לקישוט בקן שלנו בתל-אביב, בלי לדעת מי האיש העומד מאחורי. כאשר נפגשנו פה, בבית-אלפא, עם בנימין האיש, הכימיה פעלה מיד. הוא חי את חיי הקיבוץ באופן מאוד אינטנסיבי והייתה לו ראייה חדה, שום פרט או אירוע לא נעלם מעיניו. כאשר ערכנו, רחל ואני, את הספר "חן המקום" (יצא לאור ב-1982), השתמשנו באופן טבעי ברישומיו כאיורים לספר. הוא היה מעורה בחיי הקיבוץ והשתמש לא פעם בהומור האופייני לו לתאר תופעות בקיבוץ. כך למשל היו בקיבוץ שלוש שדרות של קלמנטינות. בנימין הסביר מדוע: היו אז בב"א שלוש קבוצות פוליטיות, ומנהיגיהן כל-כך "אהבו" זה את זה, עד שאפילו ללכת לטייל רצו בשדרה נפרדת... כאשר הפקנו את האופרה "שדיסטה", בעת שאנו, חניכי גדוד "השדה", התקבלנו לחברות בקיבוץ, התפעל מאוד מן היצירה, והכין מודעה מקסימה, עליה כתב: מוסיקה ? תאודורלי; מילים ? אריהסטיני; כאילו רצה לומר ? אופרה איטלקית למהדרין. הוא גם היה שותף להפקה ועשה את האיפור. הוא ראה בנו, חברי גדוד "השדה", אלמנט שמעשיר את התרבות במקום, ומכיוון שהיה בעצמו אדם רווי תרבות, הכימיה פעלה מיד. אנחנו ממש הערצנו אותו. לא היה לו סטודיו והוא יצר למרות שלא היו לו שום תנאים לכך. הוא צייר בדירתו הקטנה וכאשר סיים תמונה, העלה אותה ל"בוידעם" ושם היו התמונות מונחות, לא מכוסות ולא ארוזות, כאשר יונים עשו בהן שמות...

באחד הימים ראיתי שם תמונה של הכפר הערבי אבו-שושה ונזפתי בו על כך שהיא זרוקה בבוידעם ונהרסת. בנימין השיב: "אתה צודק, קח אותה"... באחד הימים הזמין אותי אליו, כנראה שמצאתי חן בעיניו בזכות הזקן שגדלתי, וביקש לצייר פורטרט שלי. נפגשנו מספר פעמים ? זה היה בשנת 1946 ? והוא צייר אותי. לאחר זמן טען כי היא "כמעט גמורה" ועליו להשלים עוד פרטים, אך לא זכה לחזור אליה. התמונה שהוצגה בתערוכה היא לפיכך יצירתו האחרונה, הבלתי גמורה. בראשית שנות ה-50 החלטנו, רחל ואני, כי יש לציין את תאריך י"ג בחשוון, יום העלייה על הקרקע ? כן, עד אז התאריך הזה לא צויין ? והפקנו ערב יצירה עצמית של אמני בית-אלפא בתחומים שונים. הקדשנו ערב שלם לבנימין. יש לדעת כי באותן שנים יצא עיתון הקיבוץ בעותק אחד בלבד והוא נתלה על אחד מקירות חדר האוכל, וחברים פשוט עמדו וקראו אותו. בנימין היה המאייר של העיתון ובכל גיליון שובצו איוריו, בהם התייחס לאירועים שונים בקיבוץ. הוא למד בוורשה באקדמיה, והביא עימו לארץ תמונת גדולה של אישה עירומה. בשל גודלה, כאן לא ידעו מה לעשות עימה, ותלו אותה בחדר האירוח. באחד הימים התארח שם מישהו, התמונה מצאה חן בעיניו, הוא חשב שלו דווקא יש מקום עבורה ולקח אותה איתו...

לא היתה לבנימין כל מודעות לשמירה על עבודותיו, והן אכן מפוזרות בין מספר אנשים. הוא לא הספיק לצייר הרבה. אסור לשכוח שהיה אדם ממש חולה (במחלת השחפת) ונפטר בן 35 בלבד. התמונות הגדולות הן רק חלק מעבודותיו. הוא צייר קריקטורות רבות, עשה המון עבודות בעץ. בסך הכול היה אמן רב-תחומי ומעל לכל - צייר נפלא, שלא זכה לפרסום. כאשר הסתובבתי בתערוכה הרגשתי שהיא המעט שיכולנו להקדיש לאחד היוצרים החשובים שחיו בקיבוץ בכל שנותיו. מפי אריה,

כתב מיכאל

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן