"יש בי אהבה לנוף בית-אלפא"

האם שאלתם את עצמכם אי-פעם איך עוצב נוי הקיבוץ ומי עשה זאת ומתי? נראה כי הדמות הבולטת בתחום זה הינו איציק לבלנג, שעזב לפני 18 שנה, אך זוכר כל אבן, גרגר-אדמה ופיסת-דשא ברחבי הקיבוץ. שיחה עם איציק ? קריקטוריסט מחונן, צייר בעל פוטנציאל שלא מוצה ומתכנן גנים ונוף

כאשר החלטתי להקדיש מקום בעיתון חג הקיבוץ לאיציק, ביקשתי ממוטי הורוביץ, חברו הטוב ושותפו לעבודה בקיבוץ, השומר עימו קשר עד היום, לבצע פעולת "ריכוך" למעני. ידעתי באופן כללי שעזיבתם של איציק ואהובה הייתה מלווה בתחושות קשות, וחששתי שיסרב. איציק בוודאי התפלא על יוזמתי וכאשר התקשרתי אליו כדי לקבוע פגישה, וביקש לדעת מה מטרת הכתבה. הסברתי לו כי המחשבה נבעה מכך שמציינים השנה קריקטורות והומור בתולדות בית-אלפא, והזכרתי לו את האיורים שעשה לספרו של יצחק יהלום, ספרתי לו על כך שכבר שנים אני מחפש תשובה לשאלה מי תכנן ועיצב את פני בית-אלפא, והבהרתי כי אני מרגיש שלא ניתן לו המקום הראוי בהערכת פועלו למען הקיבוץ.כל אלה סללו את הדרך ושימשו בסיס לפגישה בינינו, שהיתה מעניינת ורוויית נוסטלגיה.  

"ציירתי מאז שאני מכיר את עצמי"

 "ניבנו", למי שאינו יודע, היה העיתון שהוצא במוסד החינוכי "גלבוע" במשך שנים, ושימש במה לרבים מאיתנו להתבטא באמצעותו. בצד החניכים שהיו שותפים ליצירת העיתון, היו גם מספר מבוגרים, שתרמו מכישוריהם, וגם פקחו עין לבל ישתובבו החניכים יתר על המידה... "בתקופתי", נזכר איציק, "היה תאודור העורך, שלמה גנצביץ הקלדן, ושכנא נשקס המשכפל. אני שימשתי מאייר. עדיין עבדנו בשיטת הסטנסילים. אני קראתי את המאמרים, תכננתי את האיורים, אחר-כך ציירתי אותם בעפרון על הסטנסיל ואז חרטתי אותם בכוח ? ובוצע השכפול".
"ציירתי ואיירתי מאז שאני מכיר את עצמי", נזכר איציק, "זה התחיל בחדר ההורים, כאשר באנו לשם בשעות אחר הצהרים ובעצם לא היה מה לעשות שם; נמשך בכיתה, בעת השיעורים, כאשר איירתי דמויות של מורים ותלמידים; והגיע לשיא באירועים כמו פורים, כשאז יכולתי ממש 'להתפרע', בעידוד חבריי. זה היה חלק ממני כל חיי".
ההתקפה המפורסמת על בית-אלפא במלחמת העצמאות תפסה את איציק בעת שיעור ציור עם המורה דבורה דווידזון, שהתקיים בחלקת גן-ירק ? היכן שנמצא מפעל קב-קור ? ובצהרי היום, אחד באפריל 1948, בעודם רושמים להנאתם, החלה ההפגזה על המוסד, שנמשכה אחר-כך על שער הקיבוץ, ובה נהרג חבר הקיבוץ צבי בורנשטיין.   

קידום במכון "אבני"

אחת העבודות הגדולות הראשונות שעשה איציק היו איורים וקריקטורות לספר שהוציא יצחק יהלום ? "מבעד למשקפיים שלי" - שכלל הומורסקות שכתב. לשיחה עימי בא איציק עם תיק גדול ובעת שאני מזכיר את ספרו של יצחק יהלום, הוא מוציא בהתרגשות רבה את חבילת האיורים המקוריים, השמורה עימו עד היום.

 - מהי קריקטורה בעיניך?

 "בנעוריי הערצתי את הצייר הצרפתי דומייה, שחי במאה ה-19 ונחשב לאחר מגדולי הקריקטוריסטים. הוא היה אלוהים עבורי. קריקטורה אינה ציור אמנותי, אינה מתארת במדויק את האדם שאותו מציירים, והצייר מחליט עד כמה הוא מעוות את הדמות או מדגיש את המגוחך. כאשר הקריקטורה טובה, המסתכל צוחק כאשר הוא מביט בה. "ההומורסקות של יצחק היו מצחיקות בעיקר כאשר הוא הציג אותן ופחות כאשר הופיעו בכתובים. מכיוון שהכרתי אותו ונתתי לו כבוד, ראיתי עצמי יותר כמאייר, שציוריו אמורים להשתלב בספר. אני קורא לכך: איור בסגנון קריקטורה". מספר שנים לאחר השירות בצבא ביקשו אהובה ואיציק "חופש" מהקיבוץ. איציק: "למוסדות הקיבוץ העניין הזה ממש לא נראה, לא הבינו למה זה טוב, ואפילו ראו בכך 'בגידה'. התקיימו דיונים, התעקשנו ויצאנו מהקיבוץ. חיינו בחדרה, עבדתי במפעל הצמיגים 'אליאנס', ואז ראינו מודעה על מתן מלגות מטעם קרן התרבות אמריקה-ישראל בתחומי התרבות. אהובה לקחה תיק יצירות שלי, נסעה לתל-אביב, הציגה אותו וכעבור זמן התבשרנו שזכיתי במילגה. התייעצתי עם מומחה והוא המליץ בכל פה על מכון 'אבני' בחולון, שנחשב מוביל, הרבה לפני 'בצלאל', ולימדו בו מיטב ציירי ישראל, בהם: מוקדי, שטרייכמן, סטימצקי, חוג 'אופקים חדשים', שהובילו סגנון אבסטרקטי".

- אמר לי דוד נחום, שאחד מהם אמר כי לו המשכת לצייר, היית ניצב בשורה ראשונה של ציירי ישראל!

 את זה אכן אמר חיים גמזו, המבקר הידוע שנחשב מס' 1 בארץ. בסוף הלימודים התקיימה במוזיאון ת"א תערוכה של בוגרי 'אבני', הוא היה האוצר שלה, ואמר עליי: 'זה הבולט ביותר בכל התערוכה!'.

 - לקראת סיום הלימודים אומרים לך שאתה כשרון גדול, אבל במקום לפתח אותו עוד יותר, אתה הופך את הציור לתחביב!

על כך אני באמת מצטער, הייתי צריך להשקיע הרבה יותר בציור, אם כי יש לדעת שמבחינתי זהו העיסוק הכי קשה ותובעני.

הנוי הופך לעיסוק מס' 1

איציק: חזרנו מהחופש בסוף 1961, ובאותה עת הוכרתי על-ידי אגודת הציירים בתנועה הקיבוצית כ"אמן מלא" ? זהו הסטאטוס הכי גבוה - שמבטיח שלושה ימי אמנות בשבוע וכן סטודיו. אלא שאז הצטרפתי לצוות הנוי בקיבוץ, עיסוק תובעני במשרה מלאה פלוס, בו עבדתי מעל ל-25 שנים, ולא יכולתי להרשות לעצמי לקחת "ימי אמנות". התחולל בתוכי מאבק פנימי לא פשוט, אך נדרשתי לקבוע סדר עדיפות לגבי עצמי.

- אתה הרי נכנסת לנוי לא כדי לנקות במגרפה, אלא מתוך כוונה ובמטרה לעצב את פני הקיבוץ. איך ראית אז את פני הקיבוץ לטווח הרחוק?

כבר בזמן לימודיי ב"אבני" עבדתי במשרד תכנון הנוף "יהלום-צור", מהמובילים בארץ. עוד לא היה אז מחשב ותוכנות גראפיות, וכדי להפיק תוכנית נדרשה הכנת המון ציורים, בזוויות שונות ובגדלים שונים, ואת זה אני עשיתי במו ידיי. למדתי באופן מעשי את מקצוע תכנון הנוף, ושם קבלתי מושגים של שילוב חקלאות עם אסתטיקה.

כאשר חזרתי לקיבוץ "התנפלו" עליי חברי צוות הנוי - דינה חנון, שהובילה את הענף, ואיז'ק פרנס, איש המיכון ? וצירפו אותי לשורותיהם. למזלי, זמן מה לפני כן התקבלה החלטה לפיה כל מה שמתכוונים לבנות או לשתול חייב לעבור דיון ואישור בוועדת הבניין והתכנון. כלומר, הכול סרים למרותה

. התחלתי לעסוק בתכנון כללי של הקיבוץ, במטרה "לפתוח" אותו. מדובר בשנת 1962, הקיבוץ היה בן 40, ובתוך זמן קצר איז'ק ואני עקרנו מעל לאלף עצים(!). ארטק, רכז הבנייה, שמר על רווחים קבועים בין הבתים (כ-25 מ'), שנבנו בשורות. בדיוק החלו לבנות שיכוני ותיקים וגם בנו בתים ראשונים של שתי קומות: שניים כ"שיכון עולים" ואחר-כך עוד שניים כשיכון ותיקים, שנקראו "מקופחים". החברים שתלו על יד הכניסה לדירתם דשא בגודל מחצלת, והקיפו עצמם בעצי פרי בגובה החלונות. בין הבתים השתרעו שדות בור וקוצים, ובהם נחשים ועקרבים. לאיז'ק היה טרקטור שרשראות קטן (מקביל ל-2D) ולו רתום דיסקוס, שאיתו נסע בין הבתים וביער את העשבייה, וכן היו כמה ערוגות ציבוריות

? כך נראה הנוי בקיבוץ. לא היה אוויר ברחבי הקיבוץ, ובקיץ אפילו שררו מועקה ומחנק. החלטתי להפעיל את שיטת התכנון "הפתוח", שלמדתי במשרד בו עבדתי. הבאנו קבלן שכרת את העצים, והשאיר גדם, אותו עקרנו איז'ק (עם הטרקטור) ואני באמצעות שרשרת. השארנו רק עצים שהיתה חשיבות להימצאותם במקומם. הקיבוץ היה כמרקחה לנוכח הפעולה הזו, אבל זו תגובה שחזרה על עצמה ונאלצתי ללמוד לחיות איתה.

אחר-כך התחלתי לפעול בתחום הטופוגרפיה המקומית ולהתמודד עם בעיית השיפועים. את הבתים בנו בניצב לקווי הגובה, משום שרצו שהחלונות יימצאו לכיוון מערב, כדי שייכנס אוויר לדירות המגורים. יצא שהצד הדרומי של הבתים (הקרוב להר) נשק לאדמה, ואילו הצד הצפוני ניצב על עמודים גבוהים. למרות שחשבתי שנכון היה יותר לבנות עם קווי הגובה, את זה כבר לא יכולתי לשנות. לפיכך התחלתי להביא כמויות אדמה, כדי למתן את המדרון ולהתאים את השטח לפעילות האנשים ? הם הלכו לעבודה וחזרו ממנה, הלכו לחדר האוכל, טיילו עם ילדיהם ? והדבר הכתיב את תכנון המדרכות, לנוחיות הציבור. הנהגנו שלושה סוגים של מדרכות: ראשיות, החוצות את הקיבוץ; בינוניות, המובילות מהראשיות אל תוך השכונות; וקטנות, המובילות מהבינוניות לפתחי הדירות. קבענו, בין היתר, שהגינות הפרטיות של החברים, יימצאו ליד הבית, כמובן, אך ישתרעו עד למדרכה הבינונית, וזאת כדי שלא ייווצרו שטחי בור גדולים ומוזנחים ליד הבתים.

כעבור שנים התקדמתי, ובעת שבנו את שכונת "מכבסה" ? היו לא מעט ויכוחים היכן למקם אותה ? יזמתי את הקמת סוללת העפר בשוליה, כדי ליצור הפרדה מאזור הרפתות ולאפשר לאנשים לחיות בשכונה, בלי לסבול מהן. בתשתית הסוללה שפכנו את כל הגרוטאות ופסולת הבניין שמצאנו בחצר ומצפון למוסד, עליהם שפכנו כמויות אדמה, אותן הבאנו מהשדות ומהבריכות, וכעבור זמן כולם היו מאושרים ממה שהתקבל. דברים כאלה למדתי אצל המתכנן ליפא יהלום: לבנות סביבה שלימה, תוך שילוב פני השטח עם הבתים והנוי. העניין הוא שאתה כל הזמן עובד תחת עינם הפקוחה של החברים, שלא תמיד היתה להם סבלנות לחכות לתוצר המוגמר, ולא פסקו להעיר ולבקר.

- מתי קבלתם החלטה לשתול דשא בין הבתים?

מהתחלה קבלתי החלטה לפיה הקיבוץ צריך להיות מדשאה שימושית, שהבתים משולבים בה. נכון, זה לא היה כלכלי, משום ששתילת הדשאים דרשה כמויות מים, שלא תמיד היו בנמצא, אבל שום פתרון אחר לא היה משיג את המטרה. הכנו היטב את השטח, אספנו פיסות דשא משטחים שבהם גדל בר, פיזרנו על פני השטח שנועד לשתילה, ונתנו השקייה מרווה. כך משבצת אחר משבצת, עד שהשלמנו שתילה בכל הקיבוץ.

 שער לתפארת

בקיבוצים רבים לא ייחסו חשיבות למיקום שער הקיבוץ ולצורתו. במקרים רבים מצאו הנכנסים לחצר הקיבוץ את עצמם מול רפתות ומפעלים, שלא לדבר על כך שלשער עצמו לא היתה כל צורה אסתטית. שער בית-אלפא נמצא כ-20 מ' מערבית לקיים, וממנו יצאה דרך צרה, שעברה ממערב לנגריה ולמגרש הכדורסל הפתוח, ומצדו השני של הכביש שכנו סככות לטרקטורים ושקים שונים. הדרך עצמה עלתה בשיפוע חזק למעלה וההליכה בקיץ למעלה הצריכה מאמץ רב. והיה שער נוסף - "משקי" ? בין קב-קור ל"בית הזרע", בו נכנסו טרקטורים ומשאיות. הגישה של איציק, אותה עיצב לפני כ-30 שנה, אמרה: השער ייבנה מזרחית לקיים (היכן שהוא נמצא כיום) והכביש ממנו ייסלל בנתיב אלכסוני ובשיפוע סביר לכיוון חדר-האוכל, מרכז ולב הקיבוץ. משני צידי השער תיבנה גדר מעוצבת, עשויה אבנים. משני צידי הכביש יינטעו עצי וושינגטוניה, שיסתירו קטעים מכוערים, והדרך תיראה כאילו היא מובילה להר הגלבוע. ומעל לכל, עם כניסת אנשים או כלי רכב לחצר הקיבוץ, מיד יראו לנגד עיניהם נוף יפה ויוסתרו פינות מכוערות.

- אכן, מלאכת מחשבת, אבל איך לא חשבתם למקם את ביתן השומר במקום מתאים ויעיל?

 איציק: לי היה ברור שהביתן ימוקם ליד השער עצמו, על ציר הגדר. באו ה"בטחוניסטים" וטענו כי הביתן צריך להימצא במרחק מהשער, כדי שאם השומר יותקף, יהיה לו "מרחב-ירי"...

הנוי בבית-אלפא הוא יצירה שלי

 - האם היה משהו שמאוד רצית ליצור ולא הספקת?

היה לי חלום על דרך-נוף, שתעבור למרגלות הגלבוע, ממעין-חרוד, דרך המעיינות, תל-יוסף הישנה, מחצבת חפצי-בה, הגן היפני ? עד לספארי שלנו. חשבתי על אפשרות של גינון משותף עם חפצי-בה בגבול בין הקיבוצים וגינון בשולי הכביש לניר-דוד. היתה לי מחשבה לארגן את הצד ה"צרכני" של הקיבוץ: אזור חדר-האוכל, החנויות השונות, שרותים לחבר. לרכז אותם ולהביא לכך שחבר יוכל להסתובב ביניהם ולתכנן את קניותיו ואת הדרך בה ישתמש בהם.

 - בשנות ה-80, לאחר שהושלמו רוב הדברים שציינת, כאשר הסתובבת בחצר, האם הרגשת טוב עם מה שראית?

ברוב המקרים, כן. ראיתי בקיבוץ יחידה תכנונית שלימה, הכוללת את כל האזורים, לרבות המפעלים ואזור גידול בעלי החיים, ולא רק את אזור המגורים ואזור בתי הילדים. הגישה זו הפריעה להרבה אנשים שטענו כנגד "בזבוז הכסף". לגדליה צפוני ולי היתה גישה שאמרה ללכת קודם כל לאזורים שכוחי-האל, אליהם לא הגיע איש, להתחיל את הפיתוח מהם, ולהשאיר את המקומות הבולטים, שהרי שם כבר ידחפו אותנו, ובעקבות כך גם יבואו האמצעים. צריך לדעת שבמשך שנים לא הועמד תקציב לטובת הנוי, וכל פעולה ? רכישת מכשירים, פשוטים ומתקדמים, קניית שתילים, סלילת מדרכה, הקמת סככה ועוד ? דרשה מאבק, לעיתים קשה וממושך. היה "ידוע" שרבים מבין הגננים בקיבוצים הם "משוגעים", לא פעם השמיצו וביקרו אותם, וגזברים בכלל ראו בהם "אויבי העם".

 - 18 שנה אחרי שעזבת, יש בך עדיין אהבה לנוף בית-אלפא?

אם יש בי אהבה למשהו, זה לנוף של בית-אלפא, שאני רואה בו יצירה שלי, כמו ציור שעשיתי. לא פעם אני חולם על בית-אלפא. מאז שעזבנו, אני ובני משפחתי לא נכנסים לקיבוץ. מגיעים לבית הקברות בדרך המערכת, לפעמים תופסים תצפית מההר, אבל לא נכנסים. רק פעם אחת הצליח מוטי הורוביץ לשכנע אותי לערוך סיור בקיבוץ.

 גם אהובה וגם איציק סיפרו לי, כל אחד בנפרד, על אירוע טראומטי שעברו בשנות ה-80, באחד מחגי הקיבוץ, שהוקדש לנושא "בית-אלפא כבית", במהלכו הוזכרו וצוינו לשבח כל מי שנתנו יד לבניית הקיבוץ, ורק שמו של איציק נשמט. הם הביטו זה בזה, המומים, לא מעכלים, מתקשים לשאת את ההשפלה והכאב. האם במקרה או במתכוון? קשה לדעת ואין זה משנה. ב-1989 עזבו את הקיבוץ. מהר מאוד גילו שהתוכניות השתבשו ויצטרכו להתחיל הכול מאל"ף. איציק, כבר בן 56, החל לכתת רגליים ולחפש עבודה, עד שנקלט במשרד מתכנני הנוף והגנים "יהלום-צור". הם העסיקו את איציק כאיש-שטח, כגורם אחראי ומפקח שפעל ותיווך בין המתכנן במשרד לקבלן המבצע בשטח. הוא ליווה כל פרוייקט בעשרות רבות של שרטוטים בקנה מידה שונה, בפרספקטיבה ובתלת-ממדי, שהבהירו כיצד צריך השטח להיראות עם תום העבודה. איציק היה אחראי לביצוע של מספר פרוייקטים גדולים: עין-עבדת בנגב, עליו קיבל המשרד את פרס "ארץ-ישראל יפה" (בוצע ב-1991, בעת מלחמת המפרץ ובנייתו ארכה שנה שלימה), פארק אשכול, הסחנה, חורשת טל, בית-שערים, גן לאומי חוף השרון (לאורך מצוק הים התיכון), נתב"ג, וגולת הכותרת ? עיצוב אתר קיסריה, לרבות שיחזור העיר על-פי מימצאי העתיקות, אתר בו השקיע איציק שבע שנים ועליו גאוותו!

כתב: מיכאל

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן