אנחנו כמו אחים בוגרים שלהם

 

שירי גדיש (בת ורד ודורון) מסיימת בימים אלה שנת משימות בפנימיה בצפון תל-אביב, במקום שהינו "ברירת המחדל" לדייריו, סבורה שה"יציאה מהבועה" עושה לה רק טוב וממליצה על כך בפני כל מתלבט,

בכל ערב, מחייכת שירי, לפני השינה, אני עושה לחניכיי "השכבה": מספרת להם סיפור ושרה שירים, ממש כפי שעשו לי בהיותי ילדה, ונהנית לחשוב שאולי בכך אני קצת ממתיקה להם את "הגלולה המרה" של חייהם. יושבת לידם, לא ממהרת להסתלק, מרגישה שאני נותנת מעצמי. לפעמים, בקטע הזה הם מביעים משאלה, משהו שמאוד היו רוצים שיקרה, כמו: "הלוואי שהוריי כבר יצאו מבית-הסוהר"...
כבר במהלך שנת י"ב החליטה שירי שאין מה למהר להתגייס, והיא מעדיפה להשתתף בפרוייקט חינוכי שעיקרו תרומה ונתינה למען נוער הזקוק לכך.
היא הוצבה בפנימיה הנמצאת בצפון תל-אביב, בלב שכונת עשירים – כמה אירוני - ומתגוררים בה כ-100 ילדים, מגיל 18-6. הם באים מרחבי תל-אביב ויפו ומגיעים לשם בצווים של בית-משפט. מדובר בילדיהם שהוריהם אינם יכולים או אינם רוצים לגדלם. הילדים יודעים מי הוריהם, אך מדובר בהורים שחלקם, כאמור, אסורים, או מאושפזים, כך שיש ביניהם ילדים העוברים את כל תקופת הילדות והנעורים בפנימיה ומדי שנה מחליפים "הורים" – מדריכי שנת השירות, העושים כל מאמץ להוות תחליף להורים הביולוגיים.
12 המדריכים מעירים אותם בבוקר, מגישים להם ארוחת-בוקר ושולחים אותם לבתי-הספר. בצהרים הם מקבלים את פניהם, מגישים להם את ארוחת הצהרים, אחר-כך מפעילים את המקום כ"מרכז למידה", בו הם עוזרים בהכנת שעורי בית, ולאחר מכן מפעילים מספר רב של חוגי העשרה, בהם משחקייה, מחשבים, חדר נגינה ועוד.

- מהתיאור שלך ברור כי מודבר בבית מאוד מושקע ומצוות מדריכים מסורים, איך מרגישים הילדים?

באופן בנאלי אפשר לומר ש"קשה לחיות ללא הורים", אבל רק שם אתה רואה עד כמה. אלה ילדים שמבינים היטב את מצבם, ויודעים שאף פעם לא יהיה להם בית משפחתי מסודר.

- האם הם מדברים על כך?

אני עובדת עם הצעירים יותר, והם אינם אומרים דברים במילים מפורשות, אבל כפי שכבר ציינתי לפעמים הם מביעים משאלה, ממנה אתה מבין עד כמה היו רוצים שחייהם ישתנו.

- האם הם מבצעים בכל זאת פשעים קטנים?

לצאת מהפנימיה צריך אישור ולפעמים הוא ניתן רק עם מלווה. עם זאת, אנו יודעים שפה ושם חלקם מבצעים גניבות. הם יודעים שמי שלא יעמוד בדרישות הפנימיה, עלול להיות מועבר למוסד סגור או לפנימיה יותר קשוחה, כך שהמקום הנוכחי הינו אפשרות טובה יחסית. לפעמים השיקול הזה משפיע על התנהגותם ומונע מעשים אסורים, ולפעמים הוא אינו מספיק.

- מה קורה להם בגיל 18, כשהם מסיימים?

חלקם מתגייסים ומשרתים בצבא, וזה המצב הטוב. מי שאינו מתגייס, במקרה טוב מוצא עבודה ומתפרנס, אך יש גם כאלה המסתובבים ללא מסגרת וללא עיסוק. לא קשה לנחש לאן מגיעים מהמקום הזה.

- מה נתנה לך השנה הזו?

שמחתי לגלות שיש לי הרבה מה לתרום. החיים בפנימיה הזו, לצד נוער שלא הכרתי, נותנים פרופורציות לגבי מה שקורה בחיים, בין היתר אני מבינה כעת באיזה גן-עדן אני חייתי.

- ממה את נהנית?

דווקא מהדברים הכי קטנים, מהם אני לומדת כמה הם מעריכים אותי ומשדרים לי שאני רצויה. כאשר ילדה קטנה קיבלה בובה ליום הולדתה וקראה לה על שמי, מאוד התרגשתי. זה אומר משהו, לא? הם אף פעם לא יגידו באופן מפורש "תודה", אבל על-פי ההבעות, התגובות והמעשים אתה מרגיש - התחושות עוברות.
כאשר אני נזכרת באיזה מצב היו לפני שנה, וכשאני משווה למצבם כיום, אני רואה התפתחות עצומה. אני מבחינה בדברים שקיבלו ממני. הם, אגב, מכירים בעל-פה את "שיר העמק" ויודעים שאני גרה בבית-אלפא מהשיר...
לו ביקשו ממך להיכנס לכיתה י"ב בבית ספרך ("גאון הירדן"), כדי לשכנע אותם למה כדאי לעשות שנת שירות, מה תאמרי להם?
הייתי אומרת להם שבארץ שלנו ישנם המון ילדים ונערים שזקוקים לנו. אין להם כתובת אחרת, אנחנו כמו אחים גדולים שלהם. זו שנה מדהימה, שונה מכל קודמותיה, הרגשתי בה טוב בכל רגע שעבר והייתי חוזרת בשמחה על כל רגע. מאוד חשוב לצאת מה"בועה" בה אנו חיים.

 

בשיחה נוכחות גם ורד וליאור, אחותה הצעירה, שגם לה ברור שתעשה שנת י"ג, אם כי בחירתה נפלה על הדרכה בתנועת השומר הצעיר.
ורד: אני מאוד גאה בהן, בשירי ובעינב. הן עושות עבודה חשובה, ומהסיפורים שהיא מספרת מתגלה מציאות חיים שאיננו מכירים.

- האם את חוששת מכך שהיא נמצאת בין ילדים כאלה?

לא, היא בוגרת ויכולה להתמודד עם המשימה. לא כל אחד יכול לעשות זאת, עליה אני סומכת. בצד כל מה ששירי נותנת, היא גם מקבלת. לפני שנה עוד הייתה נערה די מפונקת, שעוד הכנו לה את הכריכים לביה"ס. והיום – היא מתפקדת כבוגרת לכל דבר, מעניקה להם ודורשת מהם.
ביקרנו שם ב"יום הורים", התרשמנו מהמקום, הבנו את גודל האתגר, קיבלנו הדים שביטאו כמה מעריכים אותה. אני רואה כמה היא מרוצה ושמחה על הבחירה שעשתה.

כתב: מיכאל

 

אינני יודע אם הצלחתי והיטבתי לתאר את מעשיהן ועולמן של שירי, עינב וסתיו. הן באמת ראויות לכל שבח והערכה, ואם הדבר לא עלה מתוך הכתוב, זה באמת כשלון שלי.
שתי מסקנות הסקתי:

 א.  יש לעודד ככל האפשר בנים ובנות לצאת לשנת שירות ומשימות לפני הצבא.


ב.  אני עוד זוכר את מירי וורד (האמהות) נאבקות במיקרופון בשיחה על-כך שיינתנו התנאים (והם באמת מינימאליים) לכל הנמצאים בשנת שירות.    אולי פרסום כתבה כזו באותו זמן היה משנה התייחסויות, אבל למרות שאנו קיבוץ מופרט (גם אם לא באופן מלא), הנה נושא שחייבים להתעלות בו מעל לחוברת הצהובה, למשל.

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן