השנה המשמעותית בחיי

סתיו כהן (בת ענבל ואלישע) מסיימת שנת שירות במוסד "אהבה" וממליצה בכל

פה: צאו לשנת שירות והתאימו לעצמכם את המתאים לכם!

במוסד "אהבה", הנמצא בקריית-ביאליק, חיים כ-200 ילדים ובני-נוער, מגיל 6 עד 18, מתוכם 150 בנים ו-50 בנות. מדובר בילדים קשים במיוחד, שהוצאו מבתיהם לאחר שעברו התעללות ו/או הזנחה מצד הוריהם, ולעיתים משום שהילדים כה קשים בהתנהגותם,עד שלא ניתן להחזיקם בבית. "לך דע מה גרם למה", מחייכת בעצב סתיו ומבהירה: "מביאים אותם לתקופה של ארבע שנים שלאחריהן עושים הערכה מחודשת, אבל הם כמעט תמיד נשארים במוסד, משום שאין לאן להחזירם".
המוסד מאורגן ב"משפחתונים" (15 במספר), שהן קבוצות רב-גיליות ובכל אחת מהן כ-13 ילדים. הסמכות החינוכית היא בידי משפחה, נורמטיבית, הבאה להתגורר במקום עם ילדיהם למשך כמה שנים והיא המנהלת והקובעת את ענייני המשפחתון. לידם פועלים שני שי"ן-שי"נים – המתחלפים מדי שנה - ועובדת סוציאלית.

- רעיון מעניין, המשפחתון הרב-גילי, האם זה באמת עובד, או שפעם מישהו המציא ועכשיו לא יודעים איך להפסיק זאת?

השיטה עובדת כבר שנים רבות ויש לה יתרונות וחסרונות. מצד אחד היא מונעת התארגנויות של חבורות בני אותה שכבה, מצד שני עולמם של בני 15, למשל, אינו מתאים לעולמם של בני 10. מרבית הילדים והנערים בלאו-הכי אינם מקיימים חברויות-נפש עם בני גילם, והרב-גיליות מונעת חיכוכים מיותרים.

* * * * *

"אהבה" אינו מוסד סגור, השער פתוח, מותר לצאת, אם כי לחלק מותר לצאת רק עם ליווי. אין הרבה מקרים של בריחות, משום שאין לאן לברוח...
במסגרת המוסד פועל בית-ספר, במתכונת של בי"ס לחינוך מיוחד. החל מכיתה ט' ניתנת אפשרות לצאת ללמוד בבי"ס חיצוני. זו אפשרות "נחשבת" ויש הנושאים עיניהם לכך, כדי להוכיח את יכולתם, אך רק מעטים זוכים לכך, לאו-דווקא בגלל הרמה הלימודית, כמו בשל בעיות התנהגות ובעיות של קשב וריכוז.
סתיו מתחילה את יום העבודה בצהרים, עם סיום הלימודים, ומקיימת פעילויות רבות עד להשכבה בערב. "בהשכבה אני מדברת איתם על מה שקרה במשך היום, מקריאה סיפור ומנסה להרגיע אותם. הם נכנסים למיטות בזמנים שונים, בהתאם לגילם, ורבים מתקשים להירדם. כל העניין הזה אורך זמן רב".

- האם מתרחשים במשך היום אירועים חריגים – אלימות או הטרדה מינית?

דברים כאלה קורים, בפירוש, ואנו מדברים איתם הרבה ועושים מאמץ לשכנע אותם לדבר על כך, אם קורה משהו, ולהימנע מכך. העניין הוא שרבים מביאים איתם מהבית את האלימות, ההטרדות והפיתוי – אלה נחשבים אצלם כנורמות חיים רגילות – ויש קושי לשכנע אותם להתלונן או בכלל לדבר על כך. לצערי, כשדברים כאלה קורים, לא תמיד אנחנו יודעים.
אנחנו פוקחים עין על מי ש"מוּעַד" לפורענות, גם על בנות העלולות לפתות או להוות קורבן. חלק מהילדים "זוכים" לליווי צמוד, גם כשהם בסך הכול יורדים לשחק בחצר הכללית.

- האם יוצא להם לדבר על רגשות שלהם? האם הם מבטאים מה שמציק?

אין על כך תשובה אחידה. ככל שהם מתבגרים בגיל, רבים מבינים מה בעצם קרה להם בבית, מה מצבם הנוכחי, ומה מחכה להם (או לא מחכה) בעתיד. יש אצלם תסכול רב: מדוע זה קרה לי? הם מבינים מדוע הם נמצאים במוסד, והיו רוצים לחיות אחרת. לעומתם, חלק אינם מבינים עד כמה הוריהם פגעו בהם או הזניחו אותם.
המשותף לרוב הגדול – הם תמיד רוצים את ההורים, רוצים לחיות בבית ולא בפנימיה, בוודאי לא באחת המתנהלת על-פי חוקים מאוד נוקשים. לפעמים הם כועסים על המבוגרים במוסד, משום שהם רואים בהם את מי שלקחו אותם מהוריהם.

- מה קורה להם בגיל 18?

יש פרוייקט הנקרא "18+", שבו חלק מהבנים מתגייסים וחלק מהבנות מתנדבות לשרות לאומי. לאלה, אם הם מסוגלים להתמיד, יש סיכוי לעתיד. מי שלא, נזרק למעשה לחיים וכאילו אומרים לו: זהו, תתחיל להתמודד ולבנות לך את חייך - אבל אפשר לנחש לאן יגיעו.

* * * * *

סתיו: "בעוד חודש אני מסיימת את השרות. זו הייתה השנה הכי משמעותית והכי חשובה בחיי עד היום. למדתי המון על עצמי ועל החברה בישראל, למדתי להכיר מציאות חיים שכלל לא ידעתי על קיומה. ברור שאיני מצטערת, זו ההחלטה הכי נכונה שעשיתי.

- מה את עושה כשלך קשה? במי את נעזרת?

הקומונה (כל השינ-שינים מתגוררים בבית אחד) מאוד מחזקת. לכולנו יש אותן בעיות. אנחנו מדברים הרבה על מה שעובר עלינו, שופכים את הלב, מתייעצים עם העובדת הסוציאלית, מודרכים על ידה בפגישות קבועות, בהן אנו מעלים שאלות. המבוגרים מחזקים אותנו.

- את משכנעת חברים וחברות?

כן, ברור, אבל מדגישה בפניהם שכל אחד צריך לבחור לו את מה שמתאים לו. שנת השירות כשלעצמה, התרומה והעזרה לחברה, נותנים המון. לי אישית היא תרמה המון, ואני ממליצה לעשות זאת.

* * * * *

ענבל, אמה של סתיו מצטרפת: זו אכן שנה מאוד חשובה, שבה סתיו יצאה מהחממה הקיבוצית, למדה להסתדר, לבד ובקומונה, הכירה אנשים מעניינים וקבוצות אוכלוסיה שלא הכירה. זו התנסות מעניינת במציאות לא ידועה.

- כשהיא באה לכאן בסוף השבוע, פניה משדרות "הצילו"?

כלל לא! שנה כזו מְבַגֶרת מאוד וככל שעבר זמן, סתיו פיתחה את יכולתה להתמודד עם הבעיות בהן היא נתקלת, וממה ששמעתי ממנה – מדובר בבעיות ממש קשות.
האירוע הקשה ביותר במהלך השנה היה כאשר במשפחתון שלה נהרגו, בהפרש של יום, בני משפחה של שני חניכים. למדריכים זה היה מבחן, שהצריך אותם לגייס את כל הכוחות, כדי לחזק את החניכים ולעטוף אותם באהבה.

- האם דאגת לה כששמעת היכן שובצה?

אני מאוד סומכת עליה ויודעת שתוכל להסתדר. יש קשר טלפוני, היא מספרת ומתייעצת.

* * * * *

- בעוד חודש תסיימי. את כבר מתכוננת ליום הפרידה?

סתיו: בכל מקרה זה יהיה יום עצוב. כבר עתה אנו מתחילים להסביר להם מה עומד לקרות ולהכין אותם לקראת סיום עבודתנו. הילדים האלה חווים נטישות מגיל צעיר, בתחילה מהוריהם, ובמוסד מהמדריכים ומהבוגרים. הם חייבים להבין שעזיבתנו אינה קשורה בהם. בבוא העת, אפרד אישית מכל אחד, ואני יודעת שיהיה לי קשה.

- האם השנה הזו תשפיע על כיוון התפתחות בחיים? האם תפני לעסוק בעבודה סוציאלית?

איני יודעת באיזה מקצוע אבחר, אבל ברור שאעסוק בתחום של עבודה עם אנשים. למדתי במהלך השנה מהי התנדבות ונתינה, ואני מקווה שאתמיד בכך.

כתב: מיכאל

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן