החודש לפני 60 שנה

 

אפריל – חודש המפנה

 מאי – דילמה האם להכריז על עצמאות

 

באפריל השיג ארגון ה"הגנה" הישגים מרשימים: מבצע "נחשון" והניצחון במשמר-העמק – שחוללו תפנית במהלך המלחמה; איך שוכנעו הדרוזים לעבור לצד היהודי? ביצוע מוצלח של תוכנית ד' יצר רצף שליטה בשטח שהובטח בתוכנית החלוקה; ב-14 במאי עזבו הבריטים, האם מובן מאליו שבאותו יום נכריז על עצמאות?

מבצע "נחשון" מחולל תפנית

מבצע "נחשון" מחולל תפנית כשלון השיירות בסוף חודש מרס 1948 (עליו סיפרנו בעיתון הקודם) חייב מציאת דרך אחרת להבטיח את התנועה בדרכים בכלל ולעיר ירושלים בפרט. כך נולדה התוכנית למבצע "נחשון", שבוצע בין ה-15-3 לאפריל והיה הגדול והמוצלח במבצעים עד אז.
לביצועו גויסו 1,500 לוחמים מכל היחידות ונאסף נשק רב מיחידות ומיישובים (גם מבית-אלפא נלקח נשק) כדי לציידם. למרבה המזל הגיעו באותם ימים משלוחי הנשק הראשונים: מטוס שנחת בבית-דאראס בדרום והספינה "נורה" בנמל תל-אביב הביאו 200 מקלעים ו-4,500 רובים, שהועברו מיד למפקדת המבצע.
למפקד המבצע התמנה שמעון אבידן, מח"ט גבעתי.
החידוש המשמעותי בתוכנית המבצע: כיבוש שטחים וכפרים משני צידי הכביש לירושלים והחזקתם, כדי לאפשר לשיירות אספקה לעבור, לפרוק ולחזור.>br> במהלך המבצע אכן נכבשו מספר כפרים ערבים והמפורסם שבהם היה הקסטל, שחלש על הכביש. במהלך הקרבות בקסטל נהרג המפקד הערבי הבכיר עבד אל-קאדר אל-חוסייני, עובדה שהייתה לה השפעה מוראלית (שונה) על הצדדים הלוחמים.
בעיצומו של המבצע ביצעו כוחות אנשי האצ"ל והלח"י בירושלים התקפה על הכפר דיר-יאסין, ששכן בכניסה לירושלים (מדרום לבנייני האומה של היום), וגרמה לנפגעים רבים – פעולה שהדיה לא תמו עד היום. לפעולה היה אפקט בעל הרתעה: בשבועות הבאים, בכל פעם שכוחות ה"הגנה" תקפו כפר ערבי או עיר מעורבת, הספיק איזכור השם דיר-יאסין כדי לגרום לבריחה מבוהלת.
עם סיום המבצע, הוחזרו היחידות שקובצו לאזורים מהם נלקחו וגם כלי הנשק הוחזרו למחסני היישובים. במסגרת המבצע הועברו שתי שיירות שכללו 225 משאיות, נושאות 900 טון אספקה. לא הרבה באופן יחסי, אך עיקר הישגו של המבצע, שהשיג את מטרותיו והוגדר כמוצלח, הוא בשינוי שחולל בדרכי התכנון ותפיסת המטרות ארוכות-הטווח של הלחימה.
במבצע נהרגו 57 לוחמים יהודים.


* * * * *

ניצחון מרשים במשמר-העמק

פאוזי קאוקג'י, מפקד "צבא ההצלה" הערבי (שכלל כמה אלפי מתנדבים ערבים מהארצות השכנות שאומנו והוחדרו לארץ כדי לתמוך בערביי ארץ-ישראל) תקף בתחילת אפריל את קיבוץ משמר-העמק, כחלק מהתוכנית לפרוץ לכיוון העיר חיפה ולהשתלט עליה (בעיקר על הנמל) עם יציאת הבריטים. כמו-כן ביקש להשתלט על ציר ואדי מילך, נתיב התחבורה היהודי מת"א לחיפה – ולנתק את העיר.
קאוקג'י ריכז כוח רב (כאלף איש!) וכן היקצה להתקפה תותחי-שדה ומשוריינים, שנועדו להרוס את הקיבוץ. ב-4 באפריל החל את התקפתו מכמה כיוונים וקיווה להשלים במהירות את כיבוש הקיבוץ. התותחים אכן גרמו להרס בתים וכוחות אחרים התקרבו ממש עד לגדר, אך נהדפו.
להגנת הקיבוץ הובא הגדוד הראשון של הפלמ"ח וכן יחידות חי"ש, שניהלו קרב בלימה מעורר התפעלות. יצחק שדה התמנה למפקד כוחות ההגנה ואנשי הקיבוץ.
המערכה נמשכה עשרה ימים, במהלכם שברו המגינים את התקפות הערבים והחלו לבצע פעולות התקפיות באזור, במהלכן כבשו את כל הכפרים בסביבה, עד לג'ון (צומת מגידו היום).
קוריוז: לאחד מחברי הקיבוץ הייתה מסרטה (מצלמת 8 מ"מ) והוא הנציח את הקרבות במצלמתו. אנשי הקיבוץ מספרים כי בזמן הקרבות כעסו וביקרו את הג'ובניק שאינו נוטל חלק פעיל בהגנת המקום. לימים, כאשר הקרב הפך לסמל, היו צילומיו עדות חיה לאופן בו התנהלו הקרבות. אנשי הקיבוץ התגאו בהם, שיבחו אותו על ראייתו ההיסטורית, ואפילו הצטערו על כך שלא צילם יותר...

הדרוזים עוברים לצידנו

בסוף מרץ הגיע לארץ גדוד של מתנדבים דרוזים, שהוצב באזור שפרעם. בעת ההתקפה על משמר-העמק, קיבל הגדוד פקודה לתקוף את קיבוץ רמת-יוחנן, כדי להקל את הלחץ בגזרת משמר-העמק.
החל מה-12 באפריל התחוללו בגזרת רמת-יוחנן קרבות קשים, כאשר שני הצדדים זוכים להצלחות מסוימות, אך לאחר כל כישלון יצא הצד המוכה להתקפת-נגד, והמשלטים עברו מיד אל יד. שני הצדדים הותשו, נגרמו להם אבידות, הם עמדו על סף שבירה ובצד היהודי אף נשקלה נסיגה.
מסתבר שתהליך דומה עבר גם על הכוח הדרוזי והוא נטש את עמדותיו בשעות הלילה, כשהוא מותיר אחריו כ-200 חללים.
במקביל החל מהלך של משא-ומתן בין ראשי ההגנה לבין נכבדי הדרוזים על הכרמל, שהביא לכך שהדרוזים הוציאו עצמם מהמערכה ונמנעו מכל פעילות נגד ישראל.

* * * * *

הישגים משמעותיים בביצוע תוכנית ד'

כבר בפברואר 1948 החל המטה הכללי של ההגנה לגבש תוכנית התקפית, שתיצור עובדות חדשות בשטח לקראת ה-15 במאי, מועד בו היו הבריטים אמורים לפנות את כוחותיהם, ולקראת פלישת מדינות ערב. המטרה הייתה ליצור רצף שליטה יהודי. לשם כך יכבשו כוחות ההגנה כפרים ערביים, שכונות ערביות וערים בעלות אוכלוסיה מעורבת, בשטחים שנועדו להיכלל במדינה היהודית בתוכנית החלוקה.

במחצית השנייה של אפריל, לאור תוצאות הקרבות הנ"ל, החלו יחידות ה"הגנה" לבצע את משימותיהן באזורים השונים.
במסגרת המבצע נכבשו מספר ערים "מעורבות", ותושבים של עשרות כפרים ומאהלי בדואים נטשו אותם וברחו למדינות השכנות. לפני שנים שמעתי מפי אדם בשם פלטי סלע (במלחמת העצמאות שימש קצין מודיעין באזור), שהיה מקורב לשייחים ולמוכתרים, כיצד פעלו בקירבם ושכנעו אותם לעבור לירדן, כדי "לחסוך לעצמם" את תוצאות הכיבוש היהודי.
בעקבות כך נוצרה בעיית הפליטים הפלסטינאים, עקב כך שמאות אלפי ערבים ברחו וגורשו מהערים והכפרים שנכבשו. ההישג החשוב של המבצע, שנמשך כחודש ימים – לראשונה במהלך המלחמה אכן נוצר רצף שליטה, מהגליל המזרחי העליון ועד לנגב.

 * * * * *

במחצית השנייה של אפריל ובמחצית הראשונה של מאי בוצעו מספר פעולות חשובות:

* בוצעו מספר מבצעים שנועדו להעביר

שיירות גדולות לירושלים:

 

סיכום השיירות לירושלים: בחודשים דצמבר-מרץ נסעו 224 שיירות, שכללו 3,100 משאיות, שהעבירו 10,800 טון אספקה.
במבצע "נחשון" עברו שתי שיירות, שכללו 225 משאיות, והעבירו 900 טון אספקה.
במבצע "הראל" עברו שתי שיירות, שכללו 442 משאיות, והעבירו 1,800 טון אספקה.
מחיר כבד שולם בעד אחזקת עורק החיים אל העיר ירושלים:
עד לחודש מרץ – 73 הרוגים ו-96 פצועים.
במבצע נחשון – 57 הרוגים ו-72 פצועים.
במבצע הראל – 19 הרוגים ו-48 פצועים.
מבצע "מכבי" – 60 הרוגים ו-92 פצועים.
בסך-הכול – 209 הרוגים ו-308 פצועים.

* נכבשו ארבע ערים "מעורבות": טבריה (בה היה רוב יהודי), חיפה, יפו וצפת (בהן היו היהודים מיעוט).

• בעיר ירושלים בוצעו מספר מבצעים:

 

א. "יבוסי", בו נכשלה התקפה על נבי-סמואל, אך נכבשה שכונת קטמון (התפרסם הקרב על מנזר סן-סימון). בעקבות כך הוסר המצור בו היו נתונות השכונות הדרומיות בעיר.

 ב. "קלשון" - עם הפינוי הבריטי יצאו כוחות ה"הגנה" לפעולות שנועדו להשתלט על העיר היהודית.

 

היהודית. • ב-12.5 התקיף הליגיון הירדני, בסיוע אלפי כפריים, את גוש-עציון, שמגיניו לא הצליחו לעמוד מול ההתקפה וביקשו להיכנע. בעודם מוסרים את נשקם הותקפו אנשי הגוש על-ידי הערבים ורבים מהם נרצחו נפש. ב-14.5, יום הכרת המדינה, הלכו 320 ממגיני הגוש לשבי הירדני, בהם פצועים ובחורות. בקרב נהרגו 155 מאנשי הגוש.
תוצאות הקרב על הגוש גרמו לזעזוע עמוק ביישוב היהודי, לא רק בשל מספר הנפגעים, אלא מפני שהיה זה עימות ראשון בין הלגיון הירדני לאנשי יישובים, והיו שטענו כי אם זהו הפרש הכוח, איך יעמדו ישובים יהודים וכוחות הגנה מול צבאות ערב הסדירים, המאיימים לפלוש?
• מבצע "יפתח" לשחרור הגליל: בעקבות ההתקפה (שנכשלה) על מצודת נבי-יושע, החל מבצע לשחרור אצבע הגליל, בו השתתפו שני גדודי פלמ"ח ופיקד עליו יגאל אלון. במסגרתו נתפסו משטרת ראש-פינה והמחנה הצבאי (קיבל לימים את השם "פילון"), נכבשו ביריה ועין-זייתון, נכבשה העיר צפת, נהדפה התקפה על רמות-נפתלי, ברחו וגורשו תושבי הכפרים בעמק החולה.
• בוצע מבצע "בן-עמי", בו נכבשה העיר הערבית עכו ושוחררו הקיבוצים הנצורים בגליל המערבי.

אין באפשרותי לפרט כאן את כל הנושא הרכש, עניין מרתק כשלעצמו, אבל אביא כאן נתון מעניין על כמות כלי הנשק שהייתה בידי ה"הגנה" ב-14 במאי 1948, יום הכרזת המדינה: רובים – 21,860; תת-מקלעים – 10,260; מרגמות "2 – 680; מרגמות "3 – 105; מקלעים בינוניים – 182; מקלעים קלים – 1,270; רימונים 95 אלף; תותחי נ"מ שהופעלו בכינון ישיר – 25. ומה היה מספר המגויסים ביום זה? על-פי יומנו של דויד בן-גוריון היו מגויסים 30,500 איש.

הרקע להכרזת העצמאות

החודשים אפריל-מאי 1948 עמדו בסימן תנופה של ה"הגנה" וניתן לומר כי במאבק בין הכוחות היהודיים לבין ערביי ארץ-ישראל, הייתה יד היהודים על העליונה.
לקראת ה-14 במאי השלימו הבריטים את הכנותיהם לסיום הכיבוש ונקבע כי ביום זה יצא הנציב הבריטי העליון מן הארץ, הדגל הבריטי יורד – ויסתיים שלטון המנדאט הבריטי.
הנעלם הגדול היה –האם יממשו מדינות ערב את איומן לפלוש לישראל, אם זו תכריז על עצמאות?
ומכך נבעה עוד שאלה: בהנחה שכך ינהגו, האם נכון וצריך להכריז על עצמאות ולתת עילה לצבאות ערב לפלוש לארץ? ארצות-הברית תמכה בתוכנית של "נאמנות", שתבטל את תוכנית החלוקה (מ-29 בנובמבר 1947), ותטיל את השלטון בארץ על "ועדה קרואה" מטעם האו"ם, שתנהל את ענייני ארץ-ישראל. השיקול שהניע את ארה"ב היה החשש מפני מלחמה כללית שתפרוץ, ואשר בה, כך העריכו, אין ליישוב היהודי סיכוי לעמוד.
כאשר הסתבר לארה"ב שכדי להעביר את תוכנית הנאמנות יידרשו מספר חודשים (כלומר היא לא תתקבל עד ל-14.5) ניסו ללחוץ ולהשפיע על נציגי היהודים לקבל זאת, בטענה כי אם תתבצע פלישת מדינות ערב, לא תוכל ארה"ב לסייע באופן מעשי למדינת ישראל.
ב-12.5 התכנסה "מינהלת העם" (מעין ממשלה זמנית) של היישוב היהודי לדון בנושא. שרתוק (שרת) דיווח על שיחותיו עם שר החוץ האמריקאי מרשל ועל הלחץ המדיני האמריקאי.
גולדה מאיר דיווחה על תוצאות הביקור שערכה אצל מלך ירדן עבדאללה ועל כך שנכשלה בניסיון להניאו מלהצטרף לפלישה. עבדאללה טען כי אם תימנע ישראל מהכרזה על עצמאות, ותסכים לכך שתוקם ממלכה ירדנית על כל שטח ארץ-ישראל והיהודים יזכו בה לאוטונומיה – לא יפלוש.
ראש אגף המבצעים במטכ"ל יגאל ידין (למעשה, הרמטכ"ל בפועל) העריך את הסיכוי לעמוד מול הפלישה ב-50%. המידע הלא מעודד הזה לא הקל על האישים שנדרשו להכריע בשאלה בעלת החשיבות ההיסטורית ורק החריפה את הדילמה. מתוך 13 חברי מינהלת-העם נכחו עשרה (שלושה נמצאו בירושלים ולא יכלו לצאת ממנה). בן-גוריון היה הלוחץ העיקרי להכרזה, ובסופו של דבר בהצבעה תמכו שישה בעצמאות לעומת ארבעה שהתנגדו.

* * * * *

 כמו תמיד, אפשר לשאול "מה היה קורה אילו":
* אם היו היהודים מקבלים מרצון את תוכנית הנאמנות ודוחים את הכרזת העצמאות?
* אם ההצבעה במינהלת העם הייתה מסתיימת בתוצאה הפוכה?
* לו נכחו כל ה-13, האם הייתה מתקבלת תוצאה אחרת?
* איך היה נוהג בן-גוריון לו לא הצליח לגייס רוב?


כתב: מיכאל

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן