על הגנת העמק

 

ביני מספר על טקס ההשבעה בו התקבל לשורות ה"הגנה", על האופן בו נפצע במלחמת העצמאות ואיבד את רגלו, על עיצוב טקס חג העצמאות בקיבוץ ועל הכנת המנורה על הגלבוע בעשור למדינה.

יום אחד, בעיצומם של ה"מאורעות" שהתרחשו בארץ-ישראל בין השנים 1936-1939, לחש מישהו באוזניו של הנער ביני, בן השש-עשרה, שחי בתל-אביב, כי הגיע הזמן להצטרף ל"הגנה". למעשה, לא אמר זאת במפורש, אלא רק שאל: "האם אתה רוצה? האם אתה חושב שצריך?", וביני הבין במה מדובר. באותם ימים פנו אל נערים רבים להצטרף ל"הגנה", כחלק מהמאמץ למנוע הצטרפות אפשרית ל"פורשים" (כך נקרא ארגון האצ"ל), כך שביני הבין שיום אחד יגיע גם תורו, וכאשר הדבר קרה ? הרגיש גאווה רבה. ועוד נאמר לו, כי יגיע בשעות הערב לבניין גימנסיה "הרצליה" (היום ניצב שם "מגדל שלום"), ייכנס דרך כניסה אחורית, ו"שם כבר יכוונו אותך". נפעם ונרגש עשה ביני את דרכו, מצא את הכניסה האחורית, עבר דרכה וניסה למצוא דרכו בחושך המוחלט. מדי פעם עצר אותו מישהו ושאל למעשיו במקום, ולאחר מספר תחנות בדיקה כאלה ? באחת מהן גם נתבקש לומר סיסמה - כוון למסדרון ארוך, שבסיומו הוכנס לחדר, גם הוא חשוך, והבחין על השולחן בספר תנ"ך, אקדח ודגל הלאום. היו בו כמה אנשים, אך לא ניתן בשום אופן לזהות אותם, משום שאל פניו של ביני כוון אור חזק ומסנוור. באותו חדר הושבע ביני להגנה. אחד האנשים הקריא את נוסח השבועה, עליה חזר ביני במדויק, ולאחר מכן הדגישו בפניו מושגים כמו אחריות, נאמנות ושמירת סוד, והבהירו כי מעתה תהיה חברותו בארגון מעל לכל. באותם ימים שימש ביני מדריך בקן השומר-הצעיר בתל-אביב, והוא מצא עצמו מתלבט: כיצד ינהג אם יידרש לבצע פעילות מטעם הארגון, שתתנגש בפעילות מתוכננת בתנועה? מה יאמר לחניכיו? בסיום הטקס אמרו לו: "אנחנו כבר נגיע אליך!". ביני מודה שפחד מאוד, אבל בהמשך היה סקרן לראות מתי יפנו אליו ואיזו משימה יטילו עליו. "לקח זמן רב עד שהתחילו להפעיל אותי", נזכר ביני, "ונדרשתי לבצע שליחויות ומשימות של קישור. אני מעריך שהיו אלה משימות סרק, בהן עקבו אחריי והעמידו אותי במבחן כדי להתרשם ממני ולראות האם ניתן לסמוך עליי. בדקו, למשל, האם אפתח את הפתק שנתבקשתי להעביר". נקבע לביני מקום מסוים, שהוחלף מדי פעם, שבו מצא מדי פעם פתק ובו הוראות לאן להעבירו. נאמר לו כי אם ייתפס, עליו להשמיד את הפתק ואם צריך גם לבלוע אותו... כאשר ביני נזכר בכך היום, הוא מחייך בביטול וסלחנות, אבל אז היו אלה דברים ראשונים במעלה. בבתי-הספר החלו להפעיל תוכניות של אימון גופני וכן קיימו טיולים, מחנאות, תרגילי-סדר, עיקוב, תצפיות ודיווח. כל אלה חישלו את הנערים ובמידה רבה גם עיצבו את אופיים. בכיתה י"א עבר ביני ללמוד בבית-הספר החקלאי מקווה-ישראל, ושם ביקב התת-קרקעי, קיימו אימוני נשק. בעקבות כך זכה למעמד של "שוטר-מ?ס?ף" והשתתף בשמירה על המקום.

אמצעים דלים

ב-1943 הגיע ביני לבית-אלפא עם השלמת גדוד "השדה" והשתלב במערך הבטחוני באזור. מפקד האזור, משה מן ממרחביה, זימן את ביני והטיל עליו לארגן את הנוער בעמקים למסגרת הגדנ"ע, בה נערכו אימונים, שנועדו להכשיר את הנוער לקראת אירועים בטחוניים אפשריים. בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות (1948) השתייך ביני למסגרת שנקראה "נפת הגלבוע", וכללה את אנשי היישובים בעמק-חרוד ובעמק בית-שאן.

ביני: "קבלתי אופנוע, ועסקתי בארגון אימונים ומסעות. היינו מאוד דלים בנשק ובאמצעים, וכל צורת הפעולה נשאה אופי של העדר סדר ותכנון. כך התרחש האירוע מעל מחצבת גדעונה ? עליו דובר הרבה לאחרונה, בעקבות סרט שנעשה ? בו נהרגו שבעה מאנשי האזור. יצאו באופן חפוז, לקחו מי שהיה פנוי, לא תכננו, לא בדקו אפשרויות. הקיבוצים עצמם עסקו ברכישת נשק באופן עצמאי, על-ידי רכישה מערבים באזור ולעיתים באמצעות סחיבת נשק מהבריטים, שכבר עמדו בפני פינוי".

כך נפצעתי

נפצעתי ב-11 ביולי 1948, יומיים לאחר שחודשו הקרבות עם סיום ה"הפוגה" הראשונה. הכוח העיראקי שפעל באזור ג'נין החל להפעיל לחץ לכיוון עפולה, וכוחותינו שהוצבו במערב הגלבוע התקשו לעצור אותו. נשקפה אז סכנה מיידית וחמורה לקיום יישובי העמק. בקרבות האלה נהרג חברנו חנוך רוזנברג ז"ל. הגיעו ידיעות, שנחשבו מבוססות, על כך שהצבא הירדני עומד לפלוש דרך הירדן ולתקוף את העמק. מפקד נפת הגלבוע, אברהם פ?פ?ל, החליט לרכז כוחות ביישובים בעמק בית-שאן ולהתכונן לאפשרות שפלישה כזו אכן תתבצע. יצאתי לדרך עם האופנוע כדי להעביר הוראות לאנשי היישובים ולקחתי עימי את הלל נוימן. פופל הזהיר אותי שהכביש למעוז-חיים מטווח ומופגז, ועל כן הורה לי להגיע למעוז-חיים דרך השדות. הוא אף הראה לי במפה איך לנסוע וכיצד להגיע. באותו יום נערכה הלווייתו של חנוך, אבל משום מה נוצר איחור בהגעת ארונו. אמרתי להלל שאיננו יכולים עוד לחכות, ויצאנו לדרך. הקפנו את בית-שאן והגענו למקום בו נמצאת היום כיכר, בצומת הכניסה לקימרון ול"חומה ומגדל". שם נסעתי דרומה (היום עובר שם הכביש מינוס 200, המוביל לשדה-אליהו) ולאחר קטע קצר, מול התל שבמזרח, ירדתי לדרך עפר צדדית. לא הספקנו להתקדם הרבה ועלינו על מוקש. זו הייתה הפתעה, משום שאיש לא אמר לנו על אפשרות כזו. לא ראית גם שום שלט אזהרה או גדר תיל. עפנו שנינו וכאשר נחתתי על הקרקע, הבנתי מיד מה שקרה לי. הלל, למרבה המזל, כמעט שלא נפגע והוריתי לו לרוץ לעבר נווה-איתן ולהזעיק עזרה. הדרכתי אותו לחזור חזרה על-פי ה"ק?ל?י" של האופנוע, כדי שלא יעלה פ]עם נוספת על מוקש, ובזמן שרץ חבשתי את עצמי וביצעתי "חוסם עורקים", כדי לעצור שטף הדם. מעניין שלא הרגשתי כל כאב ואחת המחשבות הראשונות שעברו בי הייתה צער על כך שרק קבלתי נעלי סיירים - זכות גדולה באותם ימים - ומה יהיה איתן?... לא איבדתי את ההכרה. ידעתי שאיבדתי רגל אחת, אך גם השנייה הייתה פצועה כהוגן. ההמתנה הייתה קשה ומדי פעם אף התגנבו מחשבות ייאוש שהובילו למחשבה שאולי בעצם עדיף להתאבד... כעבור זמן הגיע טנדר של נווה-איתן, אך הם פחדו להכניס אותו לשטח, שמא יעלה גם הוא על מוקש. לפיכך השליכו לעברי חבל, אני החזקתי אותו בכל הכוח, והם משכו אותי החוצה. החובשת החליפה לי את חוסם-העורקים ונסענו לבית-החולים בעפולה. הנהג, אולי מרוב התרגשות, התקשה למצוא את הדרך בתוך עפולה ואני הדרכתי אותו. הגענו לבית-חולים, חדר מיון טרם הומצא, והיה שם "חדר לעזרה ראשונה". משום מה, לא היה במקום אף אחד, ואני הכנסתי שתי אצבעות לפה והשמעתי שריקה חדה שגרמה לצוות להגיע. אז אבדתי את ההכרה. אגב, חקרו את האירוע והסתבר שאת המוקשים הניחו חבלנים שלנו, שפעלו בחיפזון והניחו מוקשים רבים נגד אפשרות של פלישה, אך לא סימנו אותם היטב בשטח".

שיקום באמצעות שומריה

ביני: "נושא השיקום היה בחיתוליו ולמעשה רק רופאים מעטים ידעו איך נוהגים בפצועים קשה. בעיקר היו אלה רופאים ששירתו בצבאות שלחמו במלחמות העולם. למרבה המזל הסתבר שיש במשפחתנו רופא בשם ד"ר פ?ל?ר, שעבד בבילינסון. הוא הגיע אליי לעפולה, בדק אותי הסתכל על הניירות והצילומים ולקח אותי אליו. זה היה אולי מהלך לא אתי, אבל נכון ומועיל מבחינה מקצועית. הצבא העביר אותי לבית-הבראה שנמצא ליד בני-ברק, שם קובצו נכים רבים והתפתח הווי שכלל הומור מקאברי, עד שנקראתי לבית מלאכה אורתופדי בת"א, שם התקינו לי פרוטזה. בשנה שלאחר המלחמה נערכה "השומריה" השנייה והוטל עליי לרכז אותה. נדמה לי שזה היה שיקום מצויין"...

מיפקד על הדשא ומנורה על הגלבוע

ביני: "בשנים הראשונות לא ידעו כיצד לחגוג בקיבוץ את חג העצמאות. רצו לשמוח, אבל לא גובשו דפוסים קבועים. אני זוכר שגבריאל, משה צ'יז'יק ושאול זינגר, נהגו לעלות על גג בית-התרבות, מצוידים בכלי נשק וארגז כדורים ולירות לעבר ההר. מין פנטזיה כזאת. חברי הקיבוץ נהגו לנסוע ביום העצמאות באופן מאורגן בעגלות לחורשת הסחנה, שם נערכו תחרויות היתוליות והתקיים פיקניק המוני. בשנת העשור (1958) החלטתי ליצור את המיפקד ולקבוע דפוס קבוע, שבכל שנה יוסיפו לו תכנים אקטואליים ויודגשו נושאים מסוימים. אגב, אני זוכר ששנה לפני כן עלה רעיון לקיים מיפקד חמוש, בו יתייצבו החברים עם נשקם, אך המזכיר שמעון ויינטרוב פסל את הרעיון... החלטנו ליצור על צלע ההר את סמל העשור, העלינו על ההר קבוצת נערים (כותב שורות אלה השתייך אליהם) עם טוריות, אני הדרכתי אותם מהדשא המרכזי למטה באמצעות מגאפון, והם יצרו את המנורה. אחר-כך הציבו לאורך השבילים "גוזניקים", אותם הבעירו כל שנה

עניין ותועלת

השיחה עם ביני התקיימה בבית-המלאכה שהקים לתיקון ממטרות, הנמצא מדרום לחוות הלולים בבית. מי שיעבור שם ביום, יוכל לראות את רכבו חונה ליד לול ישן. ביני: "כאשר סיימתי את עבודתי במוסד החינוכי חיפשתי משהו לעסוק בו. שמעתי מפי קרוב שלי בבית-השיטה ("שאריק") על כך שהקים בית-מלאכה כזה, נסעתי לבקר, התרשמתי והחלטתי להקים בית-מלאכה אצלנו". אז כן, עדיין משתמשים בממטרות להשקייה, והן מתקלקלות ונשברות, לא פעם בגלל טיפול לא עדין ולא מתחשב, ואז הן מגיעות ל"חדר המיון" של ביני, והוא מחליף בהן את הטעון תיקון ? בעיקר קפיצים, אטמים ופיות שנסתמו - ומחזיר אותן לכשירות. המקום ישן, ביני אפילו מודאג שמא יתמוטט יום אחד, התנאים אינם משופרים ? קר בחורף וחם בקיץ ? אבל ביני אינו מתאונן: "אני מאוד מרוצה ממה שאני עושה, משום שהעבודה הזו עונה על נטייתי הטכנית, וגם מביאה תועלת רבה. הגד"ש חוסך כסף רב בכך שאינו רוכש ממטרות חדשות".

כתב: מיכאל

סיפורו של הלל נוימן

בספרו של ישראל זמיר "לכבות את השמש" (עמ' 126-123) מתוארת הפרשה, כפי שהמחבר שמע מפי הלל (אז בן 18), בהם פרטים שנשכחו מזכרונו של ביני. מסתבר שהיו שני מוקשים: על הראשון עלה הגלגל הקדמי של האופנוע, נגרם לו נזק, אבל השניים לא נפגעו. דווקא כאשר ירדו מהאופנוע, עלה ביני על מוקש נוסף נגד-אדם ושניהם הועפו. ביני צעק לעבר הלל כי איבד את רגלו, והלל, שחשש להתקרב אליו שמא יעלה גם הוא על מוקש, ושניהם יישארו בשדה ולא יוכלו להזעיק עזרה, זרק לו מגבת עימה ביצע ביני חוסם עורקים, והחל לרוץ דרך השדות, מרחק של כ-3 ק"מ, וכאשר התקרב לנווה-איתן החל לצעוק, כדי שהשומרים יזהו אותו ולא יפתחו לעברו באש. בקיבוץ התארגנו לעזרה, ונתנו את כלי הרכב היחיד בקיבוץ, עליו נסעו חובשת וחובש.

 הלל: "חששתי שמא איחרנו את המועד וביני כבר אינו בחיים. כאשר הגענו לשלט האזהרה הראשון סירב הנהג להמשיך, ואנו ירדנו עם האלונקה. התקדמנו כך שאני בראש, דוחף בכל פעם את האלונקה קדימה וזוחלים בעקבותיה. כאשר הגענו אל ביני משכנו אותו אל האלונקה והשכבנו אותו עליה. עתה החלה הזחילה לאחור, כשאנו מושכים בזהירות את האלונקה, חוששים שמא נפעיל מוקש נוסף. כאשר הוצאנו אותו מהשדה, חבשו אותו מחדש בשתי רגליו והתארגנו לנסיעה. אז הסתבר שארגז הטנדר קצר במיוחד ואנו החזקנו את קצה האלונקה כל משך הנסיעה. הנסיעה ארכה זמן רב, בעיקר משום שלרכב לא היו אורות, וגם מפני שנדרשנו להדק בכל פעם מחדש את חוסם העורקים. ביני היה בהכרה מלאה כל הנסיעה ועל אף כאבי התופת שמסבל, דיבר כל משך הנסיעה. כאשר הגענו לבית-החולים הביעו הרופאים ספק אם יצליחו להציל את חייו. לאחר ניתוח שבו ייצבו את מצבו, החלו להיאבק על הרגל השנייה, שגם היא נפגעה. בעודנו ממתינים במסדרון, שאלה אותי האחות לפשר כתמי הדם שעל גבי. בסך הכול ניצלתי בנס, אך המוקש מילא את גבי ברסיסי אבנים ורגבי עפר. השכיבו אותי על מיטת טיפולים והחלו לעבוד עליי עד שניקו אותי ושלפו את כל הרסיסים. זכיתי לקבל זריקת פינצילין, שנחשבה לחידוש גדול. כעבור 25 שנה ביקר ביני בנווה-איתן ולקח עימו אותי. ביקרנו בשטח, שיחזרנו את האירוע ואחר-כך נערכה לנו בקיבוץ קבלת-פנים, בה נטלו חלק מי שהשתתפו באותו אירוע. בשלב מסוים שאלה החובשת: "היה איתך איזה ילד שהגיע בריצה, הזעיק עזרה והאיץ בנו כל הזמן למהר ולהגיע אליך. למה לא הבאת את אותו ילד?". ביני הסתובב, הצביע עליי ואמר: "הנה, זהו הילד!".

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן