מעשה בעפיפון

פעם, לפני הרבה שנים, לפני שנולדה מדינת ישראל, שלטו בארץ האנגלים. הממשלה בארץ לא הייתה ממשלת ישראל והצבא לא היה צה"ל. הממשלה האנגלית קבעה את החוקים. היהודים שחיו בארץ רצו שהמדינה תהיה שלהם והם יחליטו איך לחיות בה. לכן הם הקימו בסתר צבא יהודי שנקרא – "הגנה". חלק מה"הגנה" היו פלוגות קטנות שנקראו – "פלוגות-מחץ", או בקיצור – פלמ"ח. הם התגוררו בקיבוצים, שם עבדו והתאמנו.
הנשק שלהם היה חבוי במקומות נסתרים שנקראו – "סליקים".
בשבת אחת, ב-29 ביוני 1946, אחרי מבצע שביצע הפלמ"ח ונקרא "ליל הגשרים", בו פוצץ הפלמ"ח אחד-עשר גשרים בכל הארץ כדי להקשות על תנועת הצבא האנגלי וכדי להראות את כוחו, פשט הצבא האנגלי על קיבוצים רבים וחיפש בהם את ה"סליקים".
כאשר הם לא מצאו את הסליקים ואת הנשק, אסרו האנגלים אלפי חברים ולקחו אותם למחנות מעצר, בלטרון וברפיח. האנגלים באו גם לקיבוץ גבעת-חיים, קיבוצם של סבא פרנטו וסבתא לילי, חיפשו נשק ולא מצאו. הם אסרו את חברי הפלמ"ח ועוד כמה חברים מגבעת-חיים וביניהם גם את סבא פרנטו.
כאשר סבא פרנטו שוחרר ממחנה המעצר וחזר הביתה, הוא סיפר את הסיפור על "האוויריה העברית" ואף פרסם אותו בעיתון "משמר לילדים".


* * * * *

בזמן המאבק נגד הבריטים ידעו הבריטים שבקיבוץ שלנו גבעת-חיים ישנם כמה סליקים, בהם מוסתר נשק השייך ל"צבא היהודי". יום אחד הגיעה מחלקה של חיילים אנגלים כדי לחפש את הנשק.,Br> הם ריכזו את כל הבחורים והנערים במרכז הקיבוץ והחלו לחקור אותם היכן נמצאים הסליקים. כמובן שאף אחד לא היה מוכן לגלות להם היכן נמצאים הסליקים. כאשר נואשו מלמצוא אותם, הם אסרו את רוב הבחורים והנערים ולקחו אותם למעצר, ביניהם גם נער צעיר בשם בן-ציון.
את רוב הנערים שחררו האנגלים, אך משום-מה לא שחררו את בן-ציון והוא נשלח עם הבחורים למחנה המעצר ברפיח, שם כבר היו אלפי עצורים יהודים.
במחנה המעצר גרנו כ-400 איש בצריף גדול, ורוב הזמן לא היה לנו מה לעשות. אנחנו המבוגרים התווכחנו על עניינים פוליטיים, למדנו וקראנו, אבל לבן-ציון היה משעמם. מדי פעם ניגן בחליל שלו, אבל תמיד זה הפריע לאחד מדיירי הצריף והוא נאלץ להפסיק את נגינתו.
האנגלים שמרו עלינו ממגדלי התצפית שהקיפו את המחנה ולא הסכימו שנצא מהצריף לחצר המגודרת, אפילו בשעות הערב, והשומרים כיוונו את רוביהם מול כל אחד שהעז לצאת מהצריף.
בן-ציון חיפש איך להפיג את השעמום ויום אחד עלה במוחו רעיון. הוא החל לאסוף את כל העיתונים שהגיעו למחנה וכן לקח שמיכה צבאית והחל לפרום ממנה את החוטים.
כשהצטברה אצלו ערימת עיתונים ונוצר סליל של חוט שפרם מהשמיכה, החל לבנות עפיפון גדול ויפה, עם זנב ארוך מאוד.
לאחר ימים של עמל, סיים לבנות את העפיפון והגיעה שעת המבחן – האם יעוף העפיפון לשמיים? הוא המתין בסבלנות לעיתוי המתאים, ואז...
יום אחד, אחר-הצהרים, נשבה רוח ובן-ציון החליט כי זהו הזמן המתאים להעיף את העפיפון. הוא הוציא את העפיפון דרך חלון הצריף והחל לשחרר את החוט לאט-לאט. העפיפון החל להתרומם מעלה-מעלה לשמיים, עד שכל החוט נמתח. העפיפון חג מעל למחנה המעצר בגאון והדר.
כל העצורים שמחו כילדים למראה העפיפון החג בשמיים, אך לא כן האנגלים – הם חשדו שאנו שולחים בעזרת העפיפון הודעות סתר לצבא היהודי. האנגלים החלו להתרוצץ במחנה ולחפש מהיכן מעיפים את העפיפון. לא עברו רגעים רבים ולצריף שלנו הגיע המפקד בדרגת סרג'נט וצעק מבחוץ: "הורידו מיד את העפיפון!" – צעק ונסע.
אבל בן-ציון חייך והמשיך להעיף את העפיפון.
כעבור זמן קצר הגיעו שני ג'יפים נוספים ובהם חיילים חמושים שצעקו: "הורידו מיד את העפיפון!". הבטחנו להם שנוריד והם נסעו.
אבל בן-ציון לא מיהר למשוך ולאסוף את החוט כדי להוריד את העפיפון. הוא שלח קריצה מחויכת לעברנו והמשיך להעיף את העפיפון, כשהוא גורר אותו לכאן ולכאן.
פתאום ראינו שמפקד המחנה בכבודו ובעצמו מגיע ואיתו שלושה ג'יפים עם חיילים חמושים. הבנו שהמצב מתחיל להיות רציני. ברגע שהחיילים נכנסו לצריף, עזב בן-ציון את החוט והעפיפון התרומם ועף למעלה-למעלה מעל למחנה. כולנו צהלנו וצעקנו באנגלית: "תחי האוויריה העברית!".
באחד הצריפים האחרונים נתפס החוט של העפיפון בגג וסוף-סוף עלה בידי האנגלים המודאגים ללכוד את "אווירון הסתרים".
באותו ערב התהלך בן-ציון בצריף כשחיוך רחב נסוך על פניו – הוא הפך לגיבור היום במחנה.


* * * * *

בן-ציון ז"ל, חניך בחברת-הנוער בגבעת-חיים, התגייס במלחמת השחרור לפלמ"ח ונהרג בקרבות הנגב.

תודה ליענקלה קליין, שהעביר לידיי את הרשימה.
סבא פרנטו וסבתא לילי הם הוריו של יענקלה. פרנטו כתב את הסיפור ב-1949.
האיור - של שמעון כורה