החודש לפני 60 שנה

 

מרץ – החודש הקשה במלחמה

 

כשלון שיטת השיירות הביא את המלחמה למשבר קשה, שהציב סימן שאלה על יכולת ה"הגנה" לגבור על ערביי ארץ-ישראל ומתנדבי "צבא ההצלה". כתוצאה מכך שינתה ארצות-הברית את יחסה לתוכנית החלוקה.

כשלון השיירות

המאבק על הדרכים היה בעיצומו והתחבורה התנהלה בשיירות בלבד. האוטובוסים ותאי הנהג של המשאיות שוריינו באמצעות "סנדוויצ'ים" (לוחות פלדה דקים וביניהם לוחות עץ); ניבנו שיריוניות "סנדוויץ", בהם נסעו מאבטחים חמושים בנשק אישי ומקלעים קלים והם התערבו כאשר שיירה הותקפה. במספר משוריינים הותקן בחלק הקדמי מעין דחפור, שנועד לסלק מכשולים ומחסומים והוא נקרא: "פורץ המחסומים". חלק ניכר מיחידות הפלמ"ח הופנו לאבטחת התחבורה בכבישים לירושלים והנגב. בשבוע האחרון של חודש מרץ נפגעו מספר שיירות:

ב-24 במרץ תקפו הערבים שיירה שנסעה מירושלים לנווה-יעקב, מצפון לעיר. מפקד מחוז ירושלים, דוד שאלתיאל, הורה לשלוח חומרי ביצורים לנווה-יעקב ועטרות. השיירה כללה משאית משוריינת ומשוריין אבטחה וכן 25 לוחמים. לא תוכנן שום כוח חילוץ ולא ניתנו מכשירי קשר.

השיירה יצאה מבית-החולים הדסה בהר-הצופים וכעבור 45 דקות נתקלה במחסום, שהוצב בכניסה לשועפת. המשוריין ניסה לפרוץ אותו אך עלה על מוקש ונעצר. נפתחה לעברו אש תופת והלוחמים השיבו אש מבעד לאשנבים. המשאית פרצה קדימה והערבים ירו עליה וזרקו רימונים ובקבוקי מולוטוב שהציתו את כיסוי הברזנט. הלוחמים קפצו ממנה כדי להימלט מן האש, אך הם נפגעו ומתו כולם.

מצב הלכודים במשוריין נראה אבוד. למרבה המזל נקלעה למקום שיירה בריטית ובתוכה מפקד הצבא הבריטי בארץ-ישראל, הגנרל מקמילן. הוא הביא להפסקת-אש ופינה את היהודים, שנאלצו להשאיר במקום את נשקם. הבריטים פינו לירושלים 14 הרוגים ו-11 פצועים. לאחר מכן לקחו הבריטים תחת חסותם את העברת המכוניות והציוד לעטרות וזאת משום שהיה להם חשוב ששדה התעופה במקום ימשיך לפעול ולכן ביקשו למנוע קרבות בציר זה.

 ====

ב-27 במרץ נפגעה שיירה בעת שחזרה מגוש-עציון. השיירה כללה 37 מכוניות משא, שהובילו 120 טון אספקה וציוד, ו-14 משורייני-ליווי. היא עשתה את דרכה מירושלים לגוש מבלי שנורתה לעברה אף ירייה. בגוש הורידו 136 אנשי חי"ש ופרקו מטען שהכיל אספקה לשלושה חודשים. השיירה הוציאה כ-100 איש (רבים מהם השאירו את נשקם בגוש), אך התעכבה יתר על המידה והעיכוב היה בעוכריה.

המפקדה הערבית בירושלים ריכזה אלפי ערבים כדי לפגוע בשיירה החוזרת ואלה הציבו מחסומים רבים, כשהריכוז העיקרי היה ליד בריכות שלמה. מטוס הליווי דיווח על התארגנות הערבים, ונשקלו אפשרויות לדחות את החזרה, או להעביר את השיירה דרך עמק האלה, אך מפקדי השיירה האמינו בכוחם לפרוץ דרך חזרה. כאשר הגיעה השיירה לאזור המחסומים, פרץ המשוריין המוביל ("פורץ המחסומים") שישה מחסומים עד שנתקע בשביעי, הגדול מכולם. מפקד השיירה צבי זמיר (לימים אלוף וראש המוסד) הורה להסתובב ולחזור לגוש ואכן מספר משאיות הסתובבו וחזרו עם אנשיהן לגוש-עציון. אנשי המשאיות והמשוריינים שנתקעו (כ-190 במספר) נטשו אותם והתבצרו בבית בודד באזור נבי-דניאל.

הלוחמים שנותרו לכודים בפורץ המחסומים ניהלו קרב הגנה במשך מספר שעות ובשעות הערב, כאשר המשוריין החל לבעור, הורה מפקד המשוריין, זרובבל הורביץ, לשלושה לוחמים שלא נפגעו לנטוש והחליט לפוצץ את המשוריין על אנשיו הפצועים, כדי שלא יפלו חיים בידי הערבים. על מעשהו זה קיבל זרובבל, חבר תל-יוסף, את עיטור "אות הגבורה" (רק 12 לוחמים קיבלו אות זה!).

מאות ערבים תקפו את הבית הבודד. המפקד במקום, אריה טפר, שקל לבצע נסיגה בחסות הלילה, אך מספר הפצועים הגדול לא איפשר זאת.

אותה שעה התנהל משא-ומתן בין ראשי היישוב לבין השלטונות הבריטיים, שהודיעו כי הם מוכנים לחלץ את היהודים הלכודים. כאשר הסכימו לכך גם הערבים, כנראה משום שלא הצליחו לפרוץ לבית, הגיעו הבריטים למקום והיתנו את החילוץ בכך שאנשי ה"הגנה" ימסרו את הנשק שברשותם לידי הבריטים. כל הנצורים יצאו מהבית והוסעו בכלי הרכב של הבריטים, כשהם משאירים אחריהם את הנשק וכל כלי הרכב. 14 לוחמים נהרגו ו-40 נפצעו בהתקפה על השיירה, שקיבלה את השם: "שיירת נבי-דניאל".

=====

ב-28 במרץ עלתה שיירה גדולה שנסעה לקיבוץ יחיעם על מארב ערבי ליד הכפר כאברי ו-47 מאנשיה נהרגו בקרב.

ו-47 מאנשיה נהרגו בקרב. הקיבוץ נמצא במצור הרמטי במשך חודשיים וביום זה הוחלט להעביר שיירה שתביא אספקה ותחזק את רוחם של המגינים, כדי שיוכלו להמשיך ולהחזיק מעמד. 90 מלוחמי גדוד 21 מחטיבת "כרמלי", יצאו בשבעה כלי רכב משוריינים. השיירה הותקפה ורק המשוריין "פורץ המחסומים" הבקיע דרך והגיע לקיבוץ. יתר המשוריינים והמשאיות נפגעו: חלקם התהפכו, וכולם נתקעו.

חלק מהחיילים ואנשי הקיבוץ המשיכו להילחם מתוך כלי הרכב התקועים; היו שיצאו החוצה, תפסו עמדות בשטח והמשיכו להילחם; מעט כלי רכב הצליחו להסתובב וניסו לסגת, אך נעצרו. רק בחסות החשיכה הצליחו הניצולים לסגת לכיוון נהריה. למחרת אורגן כוח סריקה, שיצא לשטח וחילץ את הגופות. קיבוץ יחיעם נותר במצור עוד חודשיים, עד ששוחרר במבצע "בן-עמי", באמצע מאי. המבצע נקרא על-שם בן-עמי פכטר, המג"ד, שהצטרף לשיירה ונהרג בעת ההתקפה. חיליק ערד, חבר קיבוץ סער, שאחיו נהרג בשיירה, תכנן את אתר הזכרון שנחנך בשנת 1969

ומשהו בגוון אישי: בקרב השיירה נהרג איתן זייץ, מפקד השיירה, שנסע במשוריין המוביל ונהרג בטרם הספיק לסגור את אשנב-הירי. הוא הותיר אחריו אלמנה, פנינה, ותינוק בן שנתיים בשם דוד. לאחר זמן התאבדה פנינה, לאחר שלא יכלה לשאת את יגונה. התינוק דוד (דודיק) נאסף למשפחה ברשפים: האב, אחיו של איתן והאם אסתר, הוריה של פנינה – אשת מיכה הדס, תבדל"א – אחות לדוד זית, טייס ומנהל רפא"ל, שנפטר ממחלה לפני מספר חודשים.

=====

ב-31 במרץ נפגעה שיירה שיצאה בדרכה מחולדה לירושלים ובקרב נהרגו 17 לוחמים. בשיירה היו 26 משאיות, ארבעה אוטובוסים ושבעה משוריינים. מפקדה היה עמוס חורב (לימים אלוף בצה"ל) והגנו עליה אנשי הגדודים הרביעי והחמישי של הפלמ"ח. הבוקר היה גשום והשיירה נתקעה ליד חולדה הערבית, התגלתה לערביי הסביבה והותקפה על-ידי מאות ערבים מ"צבא ההצלה" ועל-ידי חיילי הליגיון שהגיעו במשוריינים מרמלה.

לאחר שש שעות של לחימה ונסיונות לחלץ את המשאיות מהבוץ, ניתנה הוראת נסיגה. שניים מהמשוריינים הוקפו על-ידי ערבים ומפקד אחד מהם, חיים גולדיס, החליט לפוצץ את המשוריין על יושביו כדי לא ליפול בשבי. הייתה זו שיירת האספקה הראשונה שלא הגיעה לירושלים.

=====

שיטת השיירות הוכתה קשות: כ-90 לוחמים נהרגו, עוד עשרות נפצעו, מכוניות רבות הושמדו ויצאו מכלל פעולה, כלי נשק רבים נפלו בידי הערבים.

סוף חודש מרץ 1948 היה אחד משתי נקודות השפל במלחמה, שבהן היה המצב כה גרוע, עד שהוטל ספק ביכולת היישוב היהודי להגן על קיומו.

* * * * *

השפעת הכשלונות הצבאיים על המצב המדיני

הצלחות הערבים – לכך יש להוסיף את פיצוץ מכוניות התופת ברחוב בן-יהודה ובבנייני הסוכנות בירושלים שבוצעו בפברואר – תרמו בלי ספק להחלטת ממשלת ארצות-הברית לסגת מתמיכתה בהחלטת החלוקה (מה-29 בנובמבר 1947) ולקרוא למועצת הביטחון ב-19 במרץ ליזום כינוס מיוחד של עצרת האו"ם באפריל. נציג ארה"ב באו"ם טען כי אין כל דרך לממש את התוכנית בדרכי שלום. הוא הציעו לשנות את החלטת החלוקה, שנתפסה לפתע כבלתי ריאלית, כדי לקבל החלטה אחרת במקומה, למשל משטר "נאמנות", שמשמעותו דחייה בהכרזת העצמאות.

שר-החוץ האמריקאי אמר למשה שרת, ראש המשלחת הישראלית באו"ם: "אכזבתם אותנו! אם אינכם מסוגלים להתמודד עם הערבים המקומיים, כיצד תחזיקו מעמד לאחר עזיבת הבריטים? איך תתמודדו עם הצבאות הסדירים של מדינות ערב, כאשר אלה יפלשו?". מעניין שדווקא הסובייטים המשיכו כל העת לתמוך בתוכנית החלוקה ונציגיה התנגדו בתוקף לכל צעד שיהיה בו כדי להכשיל או לדחות את הוצאתה לפועל של תוכנית החלוקה.

* * * * *

והייתה גם הצלחה

סיפור הצלחה מעניין התרחש בצפון, כאשר ב-17 במרץ הגיע מידע מודיעיני על שיירה ערבית עמוסת נשק העושה דרכה מבירות לעבר חיפה, כדי להעביר את הנשק והתחמושת לערביי חיפה, דבר שהיה נותן להם יתרון במאבק על השליטה בעיר. בשיירה היו שלוש משאיות, עמוסות בשני טון חומר-נפץ, 550 רובים, כ-120 אלף כדורים ואלף רימוני-יד.

כיתת לוחמים מהגדוד הראשון של הפלמ"ח (שישבה ברמת-יוחנן), התארגנה במהירות, הציבה מארב מצפון לקריית-מוצקין והניחה מחסום חביות לרוחב הכביש. כאשר עצרה השיירה, הסתערו עליה אנשי הכיתה. המ"כ נועם פסמניק השליך רימון על אחת המשאיות ומטען חומר-הנפץ שעליה התפוצץ והוא נהרג. עמנואל לנדאו קפץ על אחת המשאיות במטרה לחלץ אותה כדי להבטיח שהשלל יועבר לכוחותינו. כדור שנורה לעבר המשאית גרם לפיצוץ ולהתרסקותה והוא נספה. אברהם אביגדורי השתלט על מקלעי "ברן" של האויב והפעיל אותם בהצלחה.

ללנדאו ואביגדורי הוענק עיטור "גיבור ישראל" על גבורתם העילאית בקרב. חיסול השיירה גרם לדמורליזציה בקרב ערביי חיפה והביא לבריחת ערבים רבים, לרבות מנהיגיהם, עובדה שסייעה רבות בהמשך לכיבוש העיר.

 

כתב: מיכאל

 

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן