נפלאות הלֵידה

 

שיחה עם עינת לנס, אחות "טיפת חלב", על אהבת המקצוע, על תודעת שירות, על הכיף לעבוד מול הורים הלוקחים אחריות על בריאות על ילדיהם, על החלום לעבוד כמיילדת ועל ההחלטה ללדת בבית ולא בבית חולים.

באחד הימים צלצל הטלפון בבית הסיעודי ביישוב בו עבדה עינת, ובחורה נרגשת מהמזכירות הודיעה לה כי חברה מבוגרת נמצאת בדירתה שותתת דם. "הכול מלא דם", זה מה שיכלה לומר. נשמע רע, אמרה עינת לעצמה, לקחה כפפות וערימת פֵּדִים וחשה לדירת החברה. עינת: "מדובר באישה בת 85, אישה חכמה ומקסימה, שכל מפגש איתה הוא חגיגה אמיתית, ואני מאוד אוהבת אותה". כאשר התקרבה וראתה את שובל הדם הארוך בחוץ, ניבא לה ליבה רעות. מאוחר יותר התברר כי החברה חזרה מרחצה בבריכה, ובעת שעישבה להנאתה בגינה, נתקלה רגלה בגדר ברזל, וזו חתכה וריד ברגלה. היא משכה עצמה בכוחות אחרונים לדירה, התיישבה על הכורסה, טילפנה למזכירות, הודיעה – והתעלפה. בפנים מצאה עינת את החברה מעולפת, בתוך שלולית דם גדולה, כמעט ללא דופק, כולה זיעה קרה, מצב של הלם כתוצאה מאיבוד דם. ראשית, אמרה לעצמה, יש לעצור את הדם, והראתה לבחורה שהתלוותה אליה, לא אחות, איך ללחוץ עם חבילת הפדים על מקום הפצע כדי לעצור את הדם. אחר-כך רצה למרפאה, לקחה עימה עירוי ותוך-כדי-כך הזעיקה נט"ן ומצאה אדם שיחכה לו בשער. כאשר חזרה לבית החברה החדירה לה עירוי, ושמחה שהצליחה, משום שבמצב הזה קשה לעשות זאת עקב קריסת כלי הדם, והחלה למלא נפח נוזלים. לאחר כ-20 דקות הגיע הנט"ן, הטיפול עבר לידי הפרמדיקים, שייצבו את מצבה והעבירו אותה לבית-החולים. שם תפרו וייצבו אותה, היא התאוששה וחיה באושר עד היום. עינת, כולה עדיין רועדת, חזרה למרפאה, וטילפנה לבנה של אותה חברה בקיבוץ להודיע לו מה קרה והציעה כי ייסע לבית-חולים. הבן נזף בעינת על כך שלא הזעיקה אותו: "מדוע לא קראת לי?". עינת ענתה: "כי הייתי עסוקה בלהציל את החיים של אימא שלך!"... סגרה את הטלפון, ואז פרצה בבכי, שנמשך כחצי שעה.... "ואם אתה שואל מה ממצה את מקצוע האחות", מחייכת - היום - עינת כשהיא נזכרת באותו אירוע,"זו התמצית".

 

* * * * *

עינת החלה ללמוד את מקצוע האחות לפני כ-13 שנים, זמן קצר לאחר שנולדה בתה הבכורה שקד. "היה לי ברור שארצה להיות מיילדת, משום שבעיניי זה המקצוע היפה בעולם!". לשם כך השלימה לימודיה למקצוע האחות ועברה קורס מיילדות, אבל אז הסתבר לה שקשה מאוד לעבוד בבית חולים במשמרות כאם חד-הורית עם שלוש בנות, ולכן החליטה לאפסן את החלום, בינתיים. עוד בעת הלימודים החלה לעבוד במרפאת בית-אלפא, כאשר הצוות כלל את אילת, מלכה ורחל'ה, גילתה את העבודה בקהילה ונשבתה בקסמיה. "לפעמים החיים לוקחים אותנו למקומות בלתי צפויים, שלא התכוננו אליהם". "העבודה בקהילה התגלתה בפניי כמדהימה, מגוונת ומעשירה ברמה הרגשית. אין לי ספק שכמעט כל מי שהולך ללמוד מקצוע כלשהו בתחום הרפואה, יש בו צורך ורצון לתת ולעזור. אלה אנשים שמרגישים טוב כאשר הם עוזרים לאחרים".

- ובכל זאת, התופעה האופיינית לאחיות היא השחיקה...

נכון, כי המקצוע הוא מאוד קשה. יש לי ניסיון משלושה קיבוצים: בית-אלפא, חפצי-בה (שם עבדתי בבית הסיעודי) וכפר-רופין (שם אני עובדת ארבעה ימים בשבוע), ואכן חלק מהציבור הינו תובעני ולא תמיד יודע להעריך ולהוקיר. איני זקוקה לכך שבכל יום יביאו לי זר פרחים, אני מדברת על משהו הרבה יותר בסיסי. לעומתם ישנם גם כאלה שיודעים לעשות זאת. מה שמרגש אותי בכל פעם מחדש הוא המפגש "האחר" עם הציבור. בכל פעם אני מגלה באנשים צדדים בלתי ידועים, שונים מהדימוי המקובל ומהסטיגמות שדבקו בהם, וזה דבר נפלא. מהות העבודה כאחות היא נתינה בלתי פוסקת וקבלת תודה והכרת טובה. בעשייה למען אחרים ישנו עושר פנימי. אני נהנית לפגוש את הצדדים הטובים של האנשים. הם באים משום שהם צריכים ונזקקים, פעמים רבות ברגעי חולשה, ואם מבינים שזו מהות הפנייה, קל יותר לקבל אותם.

- ובכל זאת אחיות נוהגות בשלב מסוים לעבור לעבוד בקיבוץ אחר, יש הטוענים שבדיוק משום שאינן רוצות להיות זמינות כל הזמן.

אני עובדת כבר שש שנים בכפר-רופין והחברים יודעים שאני זמינה לגביהם בטלפון כמעט בכל שעה שהם זקוקים לי, גם בערב ובסוף השבוע. ובכל זאת, איני פוגשת אותם על המדרכות, במחסן, בכלבו... - בקיבוץ קטן מאוד כמו כפר-רופין את מחלקת את השבוע עם עוד אחות מקומית. האם חברי כפר-רופין בוחרים את הימים במרפאה לפי האחיות? אני מניחה שכן, אם כי מי שנמצא במצב חירום בוודאי לא יכול לחכות. החברים גם יודעים מהי חלוקת התפקידים וההתמחות של שתינו ומתאימים עצמם. מי שאינו נכלל במצבים הנ"ל, יכול לבחור. זה יתרון וזה בסדר, ישנם אנשים שהקשר האישי מאוד חשוב להם ואין כאן מקום לעלבון. אני מאמינה בזכותו של כל אדם להעדיף אחת על פני האחרת.

 * * * * *

 - בבית-אלפא את מוגדרת כאחות טיפת-חלב, מה כולל התחום הזה?

בעיקר מעקב אחר ילדים, מלידתם ועד גיל שש, מעקב אחר התפתחות בתחומים שונים כמו שמיעה, ראייה ותיקשורת, וכן מתן חיסונים, תחום שאני פחות אוהבת, משום שאיני אוהבת להכאיב לתינוקות. אני עושה זאת בב"א מאז שמלכה עזבה. האפשרות האחרת הייתה שמשפחות ייסעו לבית-שאן לעשות "טיפת-חלב" וכדי להקל עליהן לקחתי זאת על עצמי. למעשה, אני נמצאת במרפאה שלנו רק ביום חמישי אחה"צ, שבו אני מקבלת ילדים והורים. לא תמיד זה מספיק, ולכן גם בב"א הורים יודעים שהם יכולים לפנות אליי בכל עת. חסר לי זמן בעיקר כדי להשתלט על הנושא מבחינה מנהלתית, אם כי בכל הנוגע למעקב עצמו וביצוע הבדיקות הנדרשות – הכול מתבצע היטב ובזמן.

- מזה שנים שהאחריות בתחום הבריאות עברה להורים. האם קל יותר לעבוד איתם מאשר מול בתי הילדים? האם ההורים באמת לוקחים אחריות?

מאז המעבר ללינה המשפחתית נוצר דפוס אחר של הורות. להורים הצעירים הדבר מובן מאליו והם אכן מודעים לבעיות ולצרכים ואינם מחכים עד שאני אזום ואקרא להם. אני לא נתקלת במקרים של "תסמונת המטפלת". אני מאוד שמחה שהורים מרגישים נוח וחופשי לפנות אליי. כשאדם נזקק, חשוב לעזור לו, וכאן המקום שלי כאחות. בכלל, אם אחות זוכרת שאנשים באים אליה מתוך צורך, ולא כדי להציק לה, הדבר משפיע על מערכת הקשרים ומקל על קבלתם.

- כל אחות מחזיקה בביתה "מרפאה קטנה" ואנשים באים עם כל מיני בעיות, תופעות ופציעות. איך מתייחסות בנותייך לכך?

הן נולדות למצב הזה ועם הזמן הן אפילו "נכנסות" אליו. עוד כשעבדתי בחדרי-חולים בקיבוץ הן הלכו איתי לשם, או ידעו שאני הולכת לעשות משהו ומיד אחזור. זה חלק משגרת חייהן. הן מקבלות זיקנה, מחלות ומוות כחלק אינטגרלי של החיים. הן אינן מתרגשות מפציעות ומדם, לפעמים שואלות ומבקשות הסבר, לפעמים מרגיעות את הילדים – למשל, כאשר הם באים כדי שאחבוש חתך – ש"לא נורא, זה יעבור" ואפילו נותנות ממתק כדי להקל...

* * * * *

 - יש לך עוד הרבה שנים לעבוד במקצוע, האם תמשיכי במסלול הנוכחי, או תפני להתמחות כלשהי? מהו חלומך?

אני מאחלת לעצמי עוד שנים רבות של עבודה במקצוע. עבודה, בעיניי, אינה רק תעסוקה, אלא הוכחה שאתה נחוץ למישהו, הדבר מוסיף לתחושת הערך העצמי. יותר מכל אני מקווה שאכן אוכל לעבוד בעתיד כמיילדת בחדר לידה בבית חולים, וכיועצת ומכינה ללידה לנשים באופן פרטי. העבודה כמיילדת נתפסת אצלי כמדהימה ומקסימה שאין כמוה בעולם.

- ובצד הכיף ישנם גם סיכונים וחשש להסתבכות. האם הלימודים מכינים אותך לכל מצב אפשרי?

מיילדות הוא המקצוע הכי נתבע מבחינה משפטית! בעיקר תובעים את הרופאים הגברים, ובדרך כלל בגלל יחס לא נאות, המעצים את תחושות היולדת. המיילדת מכינה את היולדת, בעיקר כאשר מדובר בלידה ראשונה, למה שמחכה לה, אבל תמיד יכולים לקרות דברים בלתי צפויים, ואז באמת חשוב הניסיון והיכולת לשלוט במצב. לידה היא אחד הדברים הכי טבעיים שמתרחשים. אם עוזבים את האישה לבד ובשקט, סביר שהלידה כבר תתרחש. עם זאת, אין לידה אחת שדומה לשנייה, וגם אצל מי שיולדת כמה פעמים, כל לידה מתרחשת אחרת. בלידה שמתנהלת כסידרה, אין צורך בהתערבות רופא, זה עסק בין היולדת למיילדת, ובמצב האידיאלי – בין היולדת לבין עצמה. מה אתה מבין – מדובר בעולם קסום. אני מאמינה שאגיע לכך יום אחד, ובינתיים אני לומדת, משלימה ידע ומכינה עצמי להיכנס לתחום בעת שהדבר יהיה ריאלי.

- את בעצמך הרי ילדת בבית...

אכן ילדתי בביתי פעמיים. אחרי הפעם הראשונה, שנעשתה בבית חולים, לא אהבתי זאת וידעתי שבפעם הבאה ארצה לעשות זאת בבית. אביב, בתי האמצעית, היום בת תשע, נולדה בבית. צריך להבין כי לפני 10 שנים לידה בבית היה דבר מחתרתי שלא דיברו עליו, משום שהחברה לא קיבלה זאת. גם בקיבוץ עיקמו את האף ואמרו דברים לא נחמדים. בפעם הראשונה שיתפתי את מלכה (האחות) וביקשתי את תמיכתה. היא הזדעזעה, היה לה מאוד קשה לקבל. שאלתי אותה: "תגידי, איפה אימא שלך ילדה? הרי את ילדיה הראשונים ילדה בביתה בכפר במרוקו, ורק כאן בארץ ילדה בבית חולים". מלכה חשבה ואמרה: "בעצם את צודקת!". מה אומר לך? זו חוויה מדהימה, שאין כדוגמתה, אך לא לכל אחת היא מתאימה. אגב, כאשר אני עושה הכנה ללידה, איני מטיפה לכך, אבל אם אפגוש מישהי שמתאימה לסוג כזה של לידה, ותגלה עניין ורצון להתנסות, אני בהחלט אסביר לה מה זה אומר. מה שברור, גם היום עדיין דרוש אומץ חברתי רב לקבל החלטה כזו. ולראייה – רק אתמול הייתה כתבה ב-YNET באינטרנט. צריך לראות את כמות התגובות וחריפותן כדי להבין עד כמה העניין רגשי ונוגע כמעט לכל אחד.

כתב: מיכאל

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן