החודש לפני 60 שנה

 

סיפורה של מחלקת הל"ה

 

האירוע הבולט בחודש ינואר 1948 היה פרשת מחלקת הל"ה, שהותקפה בדרכה לגוש עציון וכל אנשיה נרצחו. מהו טקס ה"גורל" שסייע לזיהוי כל החללים? באילו נסיבות כתב חיים גורי את השיר "הנה מוטלות גופותינו"?

מחלקת הל"ה, או "מחלקת ההר", כללה 35 לוחמים מן הפלמ"ח והחי"ש, בפיקודו של דני מס, שהיה קודם לכן מפקדו של גוש עציון. מחציתם היו סטודנטים מהאוניברסיטה העברית והאחרים סיירים וטיילים. בינואר 1948 מנה גוש עציון, ששכן מדרום לירושלים, ארבעה ישובים: כפר-עציון, עין-צורים, משואות-יצחק ורבדים. הגוש היה נצור במשך כמה חודשים ושיירות שנסעו אליו בכביש מירושלים דרך בית-לחם, הותקפו, נפגעו וחלקן לא הצליחו להגיע. ב-13 בינואר התחולל בגוש קרב קשה, שהותיר את הגוש הנצור במצוקה קשה. הוחלט לשגר מחלקה ובה 40 לוחמים, שאנשיה ישאו על גבם תחמושת, כלי נשק, חומרי חבישה ומצברים למכשירי קשר, וכאשר יגיעו לגוש, יתגברו באופן משמעותי את כוח האדם במקום. כבר בליל ה-14.1 נעשה ניסיון להעביר את המחלקה במסע רגלי מעין-כרם דרך נחל שורק, אך היציאה התעכבה וכאשר היה ברור כי לא נותרו די שעות של חושך, הוחלט לבטל את המסע. המחלקה חזרה לשכונת בית-הכרם והתאכסנה בסמינר למורים. ישנה טענה כי לא רחוק משם חנה משוריין בריטי שצפה בהם. עקב מצוקת הגוש הוחלט לצאת פעם נוספת כבר בלילה הבא (15-16 בינואר) ונקבע מסלול אחר. המחלקה הועברה ברכב למושבה הרטוב (היום שוכן שם מושב נחם), שליד בית-שמש, ומשם הייתה אמורה לצאת לדרכה במסע רגלי. בחמש אחה"צ יצאה המחלקה במשאית לעבר הרטוב, כשהיא מלווה במשוריין נוטרים, ששימש "סליק" לנשק האישי של חבריה. בשעה 23:00 סיים המפקד דני מס את התדריך בהרטוב. מפקד המושבה חשש כי זו שעה מאוחרת להתחיל מסע כה ארוך וביקש להמתין לילה נוסף. דני מס העריך כי יצליחו בכל זאת להגיע לקראת בוקר לקירבת הגוש. 38 לוחמים יצאו לדרך (לשניים לא נמצא נשק אישי והם השארו), אחד מהם נקע רגלו בדרך (באחת בלילה) והמפקד שלח אותו בחזרה להרטוב עם שני מלווים... בפני 35 אנשי המחלקה היו עוד 18-20 ק"מ ורק חמש שעות חושך. הם הדרימו בנחל זנוח , עברו למרגלות הכפר הערבי בית נטיף ופנו מזרחה (ליד מושב רוגלית של ימינו) ונכנסו לנחל גדור. בראש הכוח הלכו שני סיירים. בהיותם כ-5 ק"מ לפני הגוש, למרגלות הכפר הערבי צוריף, נתגלתה המחלקה. בזמנו התהלך סיפור לפיו פגשו ברועה זקן, ריחמו עליו, אך הוא הסגיר אותם. המפקד הבריטי של משטרת חברון טען כי הם התגלו על-ידי שתי נשים ערביות שיצאו לקושש עצים וזרדים. הן הזעיקו את הערבים מהכפר הסמוך, שהתחילו לירות לעבר אנשי המחלקה, שהתקשו לנוע במהירות, משום שנשאו ציוד ואספקה כבדים. הבוקר החל לעלות ודני מס שינה את כיוון ההליכה וטיפס אל גבעת חפוּרית, במטרה להגיע אל נקודת גובה 573, השלטת על סביבתה. הלוחמים טיפסו אל הגבעה התלולה (לימים קיבלה את הכינוי "גבעת הקרב"), כשהם נושאים עימם את הפצועים. הם התארגנו בהגנה היקפית וניהלו קרב יריות מבוקר ואף השליכו מדי פעם רימונים לעבר התוקפים. הקרב נמשך שעות רבות, על-פני כל היום, והלוחמים נפגעו בזה אחר זה. למפקד הבריטי של משטרת חברון, היימיש דוגין, הגיעו ידיעות על נפגעים ערבים רבים, המועברים כל העת לבית החולים בחברון. הוא שמע על קרב יריות המתנהל ליד הכפרים צוריף וג'בע. דוגין תיחקר את הפצועים ויצא לשטח, שם גילה את גוויות אנשי המחלקה. הוא גם מצא פתקים ליד הגופות, העביר אותם לגורמים יהודים בירושלים, אך אלה אבדו עם הזמן. דוגין הפציר באנשי הכפר בית צוריף לגרור את הגוויות לקירבת הדרך, ואף שילם להם על כך, אך בשלב מאוחר יותר נתקפו הערבים כעס רב, דרדרו את הגופות לואדי, התעללו בהן והשחיתו אותן. דוגין העביר את הגופות לכפר עציון. מרביתן זוהו ונקברו בקבר אחים. הורי הנופלים הוסעו במשוריינים בריטיים מירושלים להלוויה ואחר כך הוחזרו לעיר.

* * * * *

אחרית הגוש

ב-27 במרץ 1948 הועברה שיירה גדולה מאוד לגוש ("שיירת נבי-דניאל") והיא הותקפה בדרכה חזרה בכניסה הדרומית לבית-לחם. ב-13 במאי 1948 הותקף הגוש ע"י כוח ערבי גדול, שכלל גם יחידות סדירות של הליגיון, ונכבש. רבים ממגיניו נהרגו ועוד רבים הלכו בשבי. לאחר סיום מלחמת העצמאות, בתחילת 1949, הועברו הגופות שהיו קבורות בגוש (240 נופלים, כולל מחלקת הל"ה) לירושלים ונקברו בבית הקברות בהר הרצל. על שם ל"ה הנופלים הוקם קיבוץ נתיב הל"ה, על אדמות הכפר הערבי הנטוש בית נטיף בעמק האלה.

* * * * *

חידוש היישוב היהודי בגוש עציון

בעקבות מלחמת ששת הימים יושב הגוש מחדש על-ידי בניהם של נופלי ומתיישבי תש"ח. במשך שנים נהגו לקיים טקס זיכרון בירושלים, במקום בו יכלו לצפות בעץ הבודד, שבלט למרחוק. עם כיבוש הגוש (או שחרורו, כל אחד לפי השקפתו) התארגנו הבנים ועלו להתיישב מחדש בגוש. מעמק האלה נסלל כביש המוביל לגוש. בשולי הכביש, מול "גבעת הקרב", הוקמה אנדרטה לזכר הנופלים. אני מבקש להזכיר לחברי בית-אלפא, את הטיול שערכנו לפני מספר שנים בעקבות מחלקת הל"ה, במסגרת "יום ירושלים", אותו נהגנו לציין בעלייה רבתי של חברי הקיבוץ לעיר. בעת שעמדנו ליד המצבה, שאל עילי גבאי, ובצדק: האם זו הייתה מטרה ריאלית? הרי לו נשלחה סיירת מובחרת של צה"ל והוטל עליה לעבור מעל ל-20 ק"מ בשטח אויב, כשהם נושאים משא כה כבד, ספק אם הייתה עומדת במשימה. הצבתי את השאלה הזו בפני מיודענו מאיר פעיל, מבכירי ההיסטוריונים של מלחמת העצמאות, והוא ענה: המסלול היה מוכר ליחידות הפלמ"ח, שכמה מהן ביצעו אותו לפני המלחמה, מכאן שהיה אפשר לבצע זאת.

* * * * *

"הנה מוטלות גופותינו"

לגבי היישוב היהודי בתחילת 1948 וכן לגבי הפיקוד הצבאי, נפילת מחלקת הל"ה הייתה טראומה קשה. מאז פרצה מלחמת העצמאות (דצמבר 1947) לא התרחש אירוע כה קשה ורב קורבנות. היו שהאשימו את מפקדי הפלמ"ח בהפקרות וחוסר אחריות בכך ששלחו את המחלקה באופן שבו הלכה. בעקבות כך היה ברור שיש לבצע פעולות שיוכיחו את כוחו ויכולתו של הפלמ"ח, כמו גם פעולות שיוכיחו לערביי ארץ-ישראל את כוחה של ה"הגנה", אבל על כך אספר במדור זה בחודש הבא. המשורר הנודע חיים גורי כתב באותם ימים את השיר "הנה מוטלות גופותינו" בהשראת האירוע הקשה. הוא סיפר כי באותה עת נמצא בכלל באירופה ועסק בהעברת פליטים יהודים בדרכם לארץ-ישראל. הוא קנה עיתון באנגלית, שם סופר על 35 ישראלים שנהרגו בדרך לחברון. באותו ערב, כאשר חזר מווינה לבודפסט, ישב וכתב את השיר, אותו הקדיש לדני מס (אותו הכיר משירותם המשותף בהגנה) ולחבריו. את השיר כתב בביתה של אלמנה לא יהודיה, שבעלה היה סופר יהודי שנספה באושוויץ. גורי סיפר: "כתבתי, ואחר-כך החלטתי ש'זה לא זה', מעכתי את הדף והשלכתי אותו לעבר תנור הפחמים שהיה בחדר. הוא פגע בדופן, נפל ונותר שם. האישה מצאה אותו והביאה אליי. החלטתי כי ישנה כאן 'אצבע אלוהים'. עברתי על השיר, ביצעתי תיקונים, ושלחתי לארץ אל שלונסקי, שהיה באותם ימים העורך של המוסף הספרותי של על המשמר". גורי נשאל: היית רחוק מאוד, איך כתבת את השיר בגוף ראשון רבים? - והשיב: "איני זוכר עוד מקרה שעשיתי דבר כזה, כאילו המתים מדברים, ואני אחד מהם. אני מייחס את הכתיבה למין טלפתיה עמוקה ביותר. להזדהות מוחלטת, שיצרה אצלי הרגשה כאילו אני אחד מהנופלים". ועוד נשאל: מדוע שמת בפי המתים מילים של התנצלות? גורי השיב: "זו התנצלות של מי שלא ביצע את המשימה עד תומה. האמירה 'עשינו ככל שנוכל' היא חלק מן האתוס המוחלט של דור שלם, שידע כי יש לבצע משימה בכל מחיר, והם לא הגיעו ועל כן היו צריכים להסביר". לאחר מלחמת ששת הימים החליט אדם בשם יהושע כהן, שהיה מנהל בית ספר שדה בגוש עציון (כן אותו יהושע, שהיה חבר בלח"י, השתתף ברצח ברנאדוט בירושלים, ממקימי קיבוץ שדה-בוקר ושומר ראשו של בן-גוריון כאשר התגורר בקיבוץ), להביא לארץ את הקצין הבריטי דוגין ולשחזר עימו בשטח את האירוע. מסיפורו הבינו כי אנשי המחלקה התבצרו על ראש הגבעה ונלחמו עד הכדור האחרון. מעניין שכך גם כתב גורי בשירו: "לא בגדנו, ראה נשקנו צמוד ומרוקן כדורים, אשפתנו ריקה --- עשינו ככל שנוכל, עד נפל אחרון ולא קם", וגם זאת מייחס גורי לטלפתיה והזדהות. אולי שאל את עצמו: כיצד הייתי אני נוהג בנסיבות כאלה?

* * * * *

ה"גורל"

כאשר הובאו גופות הל"ה לירושלים, הצליחו לזהות 23 מהם באופן מוחלט. אך מה באשר ל-12 האחרים? במיוחד גדול היה יגונם של ההורים שבניהם לא זוהו. הסיפור על האופן בו התבצע הזיהוי הוא באמת מדהים. ניתן לקרוא עליו בפירוט בספר "איש צדיק היה", שכתב שמחה רז על ר' אריה לוין (שהתפרסם כרבם של אסירי המחתרות), וכן באתר "מחלקת הל"ה" (בגוגל), בקטע השלישי, תחת הכותרת: "בית ספר שדה גוש עציון – תולדות גוש עציון בעת החדשה". ובכן, ההורים פנו אל הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל, שהיה רבה ראשי של ירושלים, לשאול לדעתו. הרב פרנק שקל את העניין וקבע לערוך "גורל" לשם קביעת הזיהוי של ה-12. מסתבר שהיה שמור וכמוס עם חכמי ירושלים וזקניה טקס גורל מיוחד במינו, המיוחס לגאון מווילנה. העוסקים בכך ביקשו שהגורל יוטל ע"י הצדיק רבי אריה לוין, שבתחילה סירב, אך כאשר לחץ עליו הרב פרנק, ניגש בדחילו ורחימו לעבודת הקודש. ב-17 בדצמבר 1950, בביתו של הרב לוין, הודלקו בלילה י"ב נרות, אשר האירו את קיר המזרח, שארון הקודש ניצב לידו. הנוכחים, בהם אביו של דני מס, פתחו באמירת תהלים. לשם עריכת הגורל השתמשו בתנ"ך שדפיו ערוכים בשני טורים. זהו ספר תנ"ך עתיק שנדפס באמסטרדם בשנת 1661. הכלל: הפסוק האחרון בעמוד צריך לכלול את שמו, או רמז לשמו, של אחד מאלה שמחפשים את זיהויו. וכן רמז לשם, וכן מספרה של השורה ומקום המילה בשורה, צריכים לתת את שם הנופל ומיקום קיברו. והנה קרה דבר מדהים: באמצעות הטקס הגיעו לזיהוי כל הנופלים. אל תשאלו אותי איך להתייחס לכך. יש לי השערה, אך היא אינה חשובה. מי שירצה לדעת פרטים, יקרא באחד המקורות שציינתי ויסיק את המסקנות שבהן יחפוץ.

כתב: מיכאל

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן