על פרשת דרכים

 

בימים אלה מציין דוד נחום שנתיים וחצי בהן הוא מכהן כמזכיר, והוא נמצא בהתלבטות: האם לסיים את תפקידו בתום שלוש השנים, או להציע עצמו להמשיך בתפקיד ולקוות שהציבור ירצה בכך. שיחה עם דוד שהיא מעין סיכום ביניים, מלווה בחשבון-נפש, והשמעת "אני מאמין".

כבר באופן בחירתי, פתח דוד ואמר, אני שונה מכל המזכירים שקדמו לי: לא הומלצתי לתפקיד ובפעם הראשונה בה עמדתי להצבעה לא זכיתי לתמיכת הציבור. לא ויתרתי, נאבקתי על רצוני לשמש מזכיר ובפעם השנייה קבלתי רוב קולות. בהמשך, כאשר סיים שי הרפז את תפקידו, הוחלט כי לא ייבחר לו מחליף, וכך מצאתי עצמי מכהן כמזכיר ללא שותף. רק מי שהיה כבר במקום הזה יודע עד כמה הדבר קשה. ואם לא די בכך, הייתי המזכיר הראשון בבית-אלפא שפעל בתקופת השינוי, נושא שלא הייתי שותף ליצירתו ולמדתי אותו תוך כדי עבודתי. בראשית התקופה שלי כמזכיר מצאתי עצמי בדילמות לא פשוטות:

 • המזכירות, או לפחות כמה חברים בתוכה, שידרה לי שאינה מקבלת אותי.

 • הייתי כבר בן 54, בעל נסיון חיים לא מבוטל, והנה אני שומע בהזדמנויות רבות: "אין לך ניסיון, שב בשקט, חכה לפני שתגלה יוזמה". סמכתי על עצמי, אבל הרגשתי שישנה בעיה של לקיחת מנהיגות.

 • לגבי מרבית התפקידים בקיבוץ, ברור מה סמכויות ממלא התפקיד, אבל חלוקת התפקידים בין המזכיר למנהל הקהילה אינה ברורה. מצב כזה הקשה מאוד על פעילותי. היו מספר אנשים, חלקם לא חברי ב"א, שלחצו לצמצם מאוד את היקף משרת המזכיר וסמכויותיו ולהפוך אותו למעין יו"ר-של-כבוד שתפקידו לזמן ישיבת מזכירות ולא הרבה יותר מכך. הוויכוח הזה, אגב, לא הסתיים ועדיין קיימות שתי תפיסות בנושא. בתקציב 2008 קוצצה משרת המזכיר ביום אחד (מתוך שלושה, כלומר בשליש משרה!), אבל רוב הדוברים בשיחות התנגדו לכך. אני חשבתי שנכון יותר ללכת בדרך הפוכה: לדון קודם כל בתפקידי המזכיר ולאחר שהעניין יוגדר, לשקול את היקף המשרה, אבל דעתי לא התקבלה. בימים הראשונים שלי כמזכיר, קיימתי שיחות רבות עם מזכירים לשעבר ועם חברים שיש להם ניסיון בהתנהלות מערכות הקיבוץ, שמעתי מהם עצות שונות, עד שהרגשתי שאני יכול להתחיל לנהל את הדברים בדרכי. לשמחתי, בשנה הראשונה לאחר קבלת השינוי, עדיין פעלה "מינהלת השינוי", שתרומתה הייתה רבה והיא סייעה להסדיר תחומים שונים. את הלמידה וההשתלמות התחלתי מאוחר יותר. כיום אני לומד בקורס מיוחד שמקיימת התנועה הקיבוצית למזכירים ומנהלי קהילה, ואני חייב לומר כי כאשר משתתפים בקורס כזה לאחר תקופה מסוימת כמזכיר, יש בו ערך רב יותר. כאשר שי סיים את תפקידו, הייתי נתון בקושי מסוים, לנוכח החשש מכך שאצטרך לעשות זאת לבד, שהרי את הציבור ואת החברים הפונים אליי אין זה מעניין אם אני לבד, וגם לא אוכל להשתמש בכך כתירוץ לאי-עשייה. מעניין שדווקא בסיטואציה הזו הציבור החל להתייחס אלי כאל "מזכיר של ממש", ולא כאל "עוד אחד במזכירות". העבודה עם המזכירות ומול המזכירות אינה פשוטה, בעיקר כאשר מדובר במזכירות חזקה. יושבים בה ממלאי תפקידים ונציגי ציבור, חלקם בעלי דעות, המושכים לעיתים לכיוונים שונים. לא פעם מצאתי עצמי במיעוט. כיצד לנהוג? אמרתי לעצמי כמה דברים:

א. שים את האגו בצד (עצה נפלאה שקבלתי מאנשים שונים, שחילצה אותי ממצבים קשים). מה שחשוב לי יותר מכל הוא טובת הקיבוץ וחבריו.

 ב. אל תחשוב שמיד עם כניסתך תוכל לשנות סדרי עולם.

 ג. אל תנסה להיות תמיד צודק. חשוב כיצד להוביל להחלטה שתהיה מקובלת. אל תדבוק בהחלטות ישנות ובתקדימים, אלא הפעל את השכל-הישר וניסיון-החיים כדי להגיע להסכמות. אל תחשוב שעליך להתפטר בכל פעם שתהיה במיעוט, אבל קבע לעצמך "קווים אדומים" שלגביהם לא תתפשר.

 ד. חשוב מאוד שמזכירות תפעל בהרמוניה, אבל חשוב שכולם יוכלו להביע דעותיהם. מה שכן, מרגע שהמזכירות תקבל החלטה, עליך לעמוד מאחוריהן ולדאוג לביצוען. ה. ישנו מושג כזה "חוכמת זקני השבט" – הציבור בבית-אלפא חכם, לעיתים יותר מהמזכירות, ועל כן יש להקשיב לו ולאמץ דעות שמשמיעים חברים.

מאוד חשוב לי הקשר עם הציבור ואני מרבה בפגישות שונות, בדירות החברים, בחדר המזכיר ובמקומות העבודה, ארוכות וקצרות. אני יכול לומר שאני שומע הרבה דברים שמזכירים אחרים לא שמעו והדבר מסייע בעת קבלת ההחלטות. איני רוצה להיות מנותק מהציבור ואיני רוצה שהציבור יתנתק ממני.

בזמנו כתבתי על שלושה מושגים שמנחים אותי אישית:

 * כבוד האדם – עליו חשוב לשמור, לגבי כלל הציבור, בעיקר לגבי מי שנמצא במצוקה, או שעקב השינוי הורע מעמדו ומצבו.

 * שאיפה למתינות ולהסכמות - להעדיף זאת על קו לוחמני המוביל למלחמות בלתי פוסקות, שלא תמיד יודעים איך לצאת מהן.

 * דגש על הקהילתיות – מה פירוש? לא על הקהילה, אלא איך הקהילה שומרת על הקהילתיות. לדוגמא: האירוע שעשינו בחג הקיבוץ, שתרם להגברת הרוח הטובה בקיבוץ, דבר שיש לו תרומה וערך רב, ובהחלט שווה כל השקעה. הקהילתיות היא מערכת הקשרים שבין החבר לקיבוץ, שמירה על תחומים שהם בבחינת ייחודנו: חינוך, תרבות, בריאות ונוי – כל אלה נחשבים בעיני חברי בית-אלפא ליסודות בחיינו שאיננו רוצים לפגוע בהם. ברצוני להדגיש עוד כמה נתונים ודילמות:

 • המזכירות הנוכחית ביצעה דברים רבים, ועוד ישנם כאלה שעליה לבצע. זו, אגב, חלק מן ההתלבטות שלי לגבי ההמשך – אני מרגיש שאני רחוק מסיום פעולותיי.

 • המזכיר, כך נאמר, ניצב בראש פירמידת התפקידים בקיבוץ. עיון בטבלת התמחורים מראה כי תקציבו רחוק מלהיות הגבוה ביותר. כעסתי על כך שהיו מי שהפיצו לגביי נתונים שקריים (מה שכיניתי בשיחה: "דיס-אינפורמציה").

 • ישנם מצבים בלתי צפויים, שמתרחשים ללא הודעה והכנה מוקדמת, ועליך, כמזכיר, לקחת אחריות לגביהם, בעיקר כשאין מישהו אחר שיעשה זאת או שהעניין אינו נמצא בתחום טיפולו (למשל: האחריות בקיבוץ על נושא האתיופים, לקראת הגעתם, וכן בעת מלחמת לבנון השנייה).

 • רצוי שחברים רבים ככל האפשר יטמיעו את השינוי, וייקחו עצמם בידיים, כדי לשפר את מצבם. לשם כך, נדרשים לעיתים לימודים. עם זאת, סגרנו את הברז בתחום הלימודים וחברים לא יוכלו לממן בעצמם לימודים, בוודאי אם הם צריכים גם לפרנס את משפחתם. האם הדבר אומר שלא תהיה עוד השכלה? איך נשמור על ההון האנושי שלנו? לצאת ללמוד מטעם הענפים יותר קל ועדיין אפשרי, והדבר יוצר פער בלתי נסבל. מכאן, שהנושא דורש רביזיה.

 • היזמות כמעט ואינה מתקדמת. חברי בית-אלפא אינם מפעלים מספיק את כשוריהם, אולי משום שהם חוששים לקחת סיכון.

 • על פי התחזית, כמה ממלאי תפקידים אמורים לסיים את הקדנציה באותו זמן (במאי 2008), אני די חושש מכך שתיווצר פגיעה. נדמה לי שהגוף האחראי חייב לעודד עוד חברים לקחת אחריות בתפקידים ובניהול.

 • יש לנו נטייה לזלזל בתנועה וכמעט שאיננו עובדים מולה. מי יודע, אולי עוד נצטרך את עזרתה, מדוע מבטלים אותה בקלות כזו? יש להם כוח והשפעה וכדאי לשמור על הקשרים עם מזכירי התנועה.

 • הצורך לחלק את הזמן בין המזכירות לעבודה ב"אורנים" אינו פשוט. חשוב לי לדבוק במשרתי ב"אורנים", שם אני מביא לידי ביטוי את כישוריי האמנותיים והדידאקטיים והדבר חשוב לעתידי. כשאני נמצא כאן, אני עונה לטלפונים משם, וכשאני נמצא שם, אני מקיים קשר רצוף עם הבית. גם זה לא פשוט.

* * * * *

אני אכן מתלבט אם לסיים את תפקידי במאי הקרוב, ולפנות מקומי למועמד אחר, או לבקש הארכת קדנציה. חשבתי שמן הראוי שתחליף אותי בחורה, ופניתי בעצמי למספר חברות שלדעתי ראויות והצעתי להן להתמודד, אך נתקלתי בסירוב מוחלט. אני ממתין לפרסום המכרז לתפקיד. אם יציעו עצמם אנשים שאליהם פניתי, או כאלה שאני חושב כי הם מועמדים טובים, לא אתמודד מולם, אבל אם יציעו את התפקיד למישהו ש"במקרה פנוי", אשקול להציג עצמי מולו. אני מרגיש שלא סיימתי דברים שתכננתי ורציתי לעשות, עוד לא סגרתי מעגל עם עצמי. אני בטוח שהתדמית שלי השתנתה בעיני חברים רבים: נפגשים איתי, שומעים את דעותיי, רואים שאני מקשיב ומתייחס, מבינים שאני אדם אחר ממה שחשבו. אני מעריך שבמצב כזה אמצא במקום אחר מאשר לפני כשלוש שנים ויהיה לכך ביטוי בתמיכת הציבור.

 כתב: מיכאל

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן