בוקרים כחול-לבן על הגלבוע

 

דפנה ורוני אנגל מתגוררים עם ילדיהם בבית-ילדים בקיבוץ חפצי-בה ומחזיקים עדר פרות גדול, אותן הם מגדלים על הגלבוע. הצצה לחייהם של בוקרים כחול-לבן: השעבוד למקצוע, ההתמודדות עם הסכנות, ההנאה והחלום

לפני כשנה וחצי ניסו להתנקש בחייו של אמיר אנגל, אחיו של רוני, המתגורר במושב תל-עדשים. הכול התחיל כאשר שומר השדות שלו הזעיק אותו לסייע בכיבוי שריפה שפרצה בלילה. אמיר והשומר רדפו אחר המצית וכאשר תפסו אותו, מסרו אותו לידי המשטרה. בעקבות כך החלו לאיים על אמיר בנקמה. רוני טוען כי היה מי ש"הזמין רצח" ואכן כעבור זמן לא רב שמו לאמיר מארב, ירו בו, פצעו אותו קשה, ולולא היה מעצור ברובה של היורה, ייתכן והיו מצליחים לבצע את זממם. חדשות הטלביזיה והמקומונים טיפלו בנושא ובעקבות כך נחשף הציבור למציאות חיים שלא הכיר. לא פשוט ואפילו מסוכן, אני חושב לעצמי ושואל את רוני: איך בכלל הגעת לתחום של גידול בקר?

רוני: אחי אמיר החל לרכוש פרות לפני כ-15 שנים. באותה שנה קנה 20 פרות בגולן, ובכל שנה הוסיף 20-30 פרות. מחיר פרה, זאת לדעת, נע בין 1,000 ל-1,500 $. בעקבות כך פנה למינהל וביקש כי יקצו לו אדמות למרעה טבעי. המינהל אכן אישר לו שטח של 500 דונם, ליד הכפר נעורה, אדמות של היישוב אלון-הגליל שעליהן ויתר. במשך שנים קיימנו יחסי שכנות טובים עם הערבים, אפילו עזרנו להם בכלים החקלאיים שלנו, עד שהגיע לשטח אדם, בעל עדר, שהחל לסכסך ולהסית ואף גרם נזקים קשים בכך שחיבל בציוד ובגדרות.

בשנת 2000 כבר היה לאמיר עדר של 200 פרות ואני סייעתי לו כל השנים בעבודות השונות. כאשר העדר גדל, ביקש אמיר אדמות נוספות. במינהל לחשו לו שישנה שמועה כי קיבוץ בית-השיטה מחסל את העדר שלו ומוכן למכור את האדמות. אמיר ואני פנינו אליהם והם הודו כי יש בכוונתם למכור. בשלב הזה היו עוד כמה מתעניינים בפרות ובשטח: קאצ'ה, עומרי מחמדיה ורוזנברג מכפר-רופין. אנחנו השקענו כמיליון ₪ וזכינו בשטחים נרחבים ובפרות רבות, למעשה הכפלנו את העדר. אחי הציע שהוא יקבל את השטח ברמת-יששכר, ואני אקבל את הגלבוע (6,600 ד') ומחצית העדר.

* * * * *

 הגלבוע הוא שטח טוב?

רוני: הגלבוע הוא שטח קשה, יש בו מעט מרעה, סלעים, ותקופה של יובש וצחיחות הנמשכת מספר חודשים, לפעמים מאפריל ועד לדצמבר, כלומר ברוב השנה הוא אינו מתאים. באותם חודשים אנו מורידים את העדר לעמק בית-שאן, לשטחים שאנו מקבלים ממסילות ורשפים, והעדר רועה על השלף.

- אילו סכנות וסיכונים יש בגידול בקר?

שריפות הן בעיה רצינית, משום שהן מכלות את המרעה, וכאלה פורצות מדי פעם בקיץ; גניבות הן מכה; זאבים טורפים עושים לפעמים שמות בעדר, בעיקר הם מעדיפים את העגלים. הם אמנם אינם רבים באזור, אך חוגגים על העדר וגורמים נזק. אני מגדל תבואות בחלקה שלי בתל-עדשים ומעלה את הקש והחציר להר. כך ניצלנו השנה מהפסד קשה בעקבות השריפה הגדולה על ההר. לגבי גניבות, ביום שהקימו את "גדר ההפרדה", ופלסטינאים מהשטחים הפסיקו להסתובב, חדלו בבת-אחת הגניבות ועברנו מגיהינום לגן-עדן. עם זאת, נראה לי כי בעתיד לא יהיה מנוס מהצבת שומר. באשר לזאבים, הקמנו השנה גדר מתאימה (לא הסתפקנו בגדר חשמלית), באורך של 2.5 ק"מ ובהשקעה של כ-90 אלף ₪, ואנו מאמינים שכך נפתור את הבעיה.

- מי הצוות שלך?

רק בני המשפחה! איני מעסיק פועלים. בכל פעם שיש מבצע, כל בני המשפחה מתגייסים ומסייעים. בתי איילה, בת 14 וקצת, מכירה את כל הפרות והעגלות בעדר ונכונה לבצע כל מטלה. בימים רגילים היא עולה לשטח עם תום יום הלימודים, ובחופשים מקדישה את כל זמנה לעדר. אם צריך היא רוכבת על סוס, אבל הולכת הרבה ברגל וחולמת על היום שיהיה בידיה רישיון ותנהג על הטנדר. אני מתייעץ איתה כמו עם עובד בוגר.

- האם מדובר בעסק משתלם?

מגלגלים הרבה ונשאר מעט... מקובל בענף שלכל פרה דרוש שטח של 100 דונם, כדי שנוכל לחיות רק מהעסק. מבחינתי הדבר אומר הגדלת השטח פי שלושה, דבר שאין לי סיכוי לעשות. ועוד מקובל - אם יש לך 80% גמילה, כלומר עגלים חיים שאתה יכול להוציא – אתה במצב מעולה. אני עוד לא הגעתי לזה.

* * * * *

רוני מתאר תקופות מאושרות בהן ביצעו בני שתי המשפחות, שלו ושל אמיר, מבוגרים וילדים, בצוותא את העבודות שדרשו הרבה ידיים עובדות, כמו העברות וריסוסים, ועם סיום העבודה פתחו שולחן, שמחו ונהנו מכל רגע. ואני, בדמיוני, ראיתי את אחד מסרטי הבוקרים, ושמחתי לשמוע כי גם כאן, אצלנו, ישנם אנשים שכך חיים. אמיר, שהחלים מפציעתו, נותר נכה. לעבוד כבר אינו יכול והוא מסתפק בסיורים ובדיקת השטח. רוני ממשיך לעזור לו בכל הזדמנות.

- אתה יודע, למרות שאתה מתאר מציאות מאושרת, נראה לי כי למעשה זהו שעבוד מוחלט.

אתה צודק, חיי החופש והדרור אכן חלפו. אפשר, כמובן, לקחת פועל, בתנאי, שיהיה מסור, חרוץ ונאמן, אבל יש לשקול היטב את הכדאיות. העיסוק בבקר אינו מקום עבודה, אלא אורח חיים, כך צריך לראות זאת. מה שבאמת חסר, היא היכולת לקחת חופש מדי פעם.

- מה מושך אותך? מה אתה אוהב בעיסוק הזה?

זה סיפור של שקט, הרבה שקט, אף אחד לא יושב לי על ראש, אני עושה את סידור עבודה לעצמי, מסייר, בודק, אדון לעצמי, מלך העולם. איני אוהב לעבוד עם פועלים שצריך כל הזמן להאיץ בהם. עם זאת, ישנה הרבה דאגה לכך שבשורה התחתונה התוצאות ייתנו פרנסה וקיום למשפחה.

* * * * *

דפנה, אשתו, מפתיעה בסיפור מן העבר: "שנות חיינו היפות היו כשגרנו בקרוואן על "הר הקפיצה" ועיבדנו שם שטח. התגוררנו שם שתי משפחות, במשך שבע שנים. כשעלינו, שתי הבנות היו קטנות ושם נולדו שני הבנים הצעירים. הקרוואן נמצא איתנו כאן והייתי מוכנה להתגורר בו מחדש בטבע". לפני שלוש שנים החליטה דפנה בכל זאת לסיים את הפרק בחייה בו תעסוק בפרות, ויצאה ללמוד טיפולים בשיאצו, ועיסוי בשמנים ארומטיים ובאבנים חמות. לאחר מכן פינתה חלק מבית-הילדים בו הם מתגוררים (בצמוד למגרש הכדורסל של חפצי-בה) והקימה בו קליניקה, בו היא מבטיחה טיפול של כייף בן שעה וחצי בתחומים אותם למדה. המטופלים כבר מעבירים את שמה, מספר הפונים גדל והיא מזמינה את חברי בית-אלפא ליהנות.

- איך את מסתדרת עם השיעבוד שכופה סגנון החיים הזה?

הבעיה העיקרית היא באמת חוסר האפשרות לצאת לחופש. בעתיד אולי נעשה מה שכולם עושים: לוקחים שומר ומנסים לשכוח לכמה זמן מהעדר ומהבעיות הכרוכות בו.

כתב: מיכאל פאר

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן