אשת ח??ל

 

שיחה עם אילנה סלע על הקונדיטוריה המצליחה (שנה תשיעית); על הכיף לשרת

 את ציבור הלקוחות ב"יד-שנייה" (שנה 17!); על המאבק לבטיחות התחבורה

 בחצר; ועל חשיבותם של עקרונות בחיים ועל הנכונות להיאבק למענם.

 

לפני כשמונה שנים, כאשר סיימה אילנה את תפקידה כאקונומית, אירגן לה עילי גבאי, שותפה לתפקיד, אירוע פרידה שנשמר מפניה בסוד. אילנה הגיעה לחדר האוכל, בערך כמו שעמוס אטינגר נהג לעשות למי שהכין עליהם את "חיים שכאלה", וכאשר הבינה מה מחכה לה, הייתה נבוכה, על סף הימלטות. הציבור דווקא היה מרוצה, שהרי לא בכל יום מתרחש דבר כזה בעת הארוחה, אבל גם משום שביקש להיות שותף להוקרה שרחשו לה רבים. "זו הייתה פדיחה אמיתית", מחייכת אילנה כשהיא נזכרת באירוע, כמו משרתת ציבור נאמנה שאינה סבורה כי מגיע לה פרס כלשהו על כך.

 

קונדיטוריה ללא תחרות

 

שנה לפני כן עזרה למאיה פאר לפתוח את הקונדיטוריה המקומית, לה ניתן הלוגו "עוגות פאר", וכעת הצטרפה אליה באופן טבעי ומובן. אילנה מזוהה עם תעשיית העוגות המקומית, וכאשר ביקרתי אותה לאחרונה, הרגשתי כמו בסרט "שוקולד" לנוכח השפע המפתה. ממקום מושבי בקופת הכולבו אני רואה בכל סוף שבוע את הלקוחות הקבועים הבאים במיוחד כדי לקנות את "העוגות של אילנה" לקראת שבת.

- איך את מתמודדת עם התחרות בקונדיטוריות הרבות המציעות את תוצרתן?

 

בקונדיטוריות הרבות המציעות את תוצרתן? תתפלא, אולי, אבל אין תחרות. בטח לא עם סוגי העוגות היבשות, שבחלקן ישנם חומרים משמרים המאפשרים להן להימצא על המדפים חצי שנה. אני מייצרת עוגות "רטובות", המיועדות לאותו שבוע בלבד, וכאלה לא תמצא אצל היצרנים האחרים. אני מייצרת 150-180 עוגות בכל שבוע, משמונה סוגים. הכולבו קונה מעל למחצית הכמות, ולא מעט לקוחות באים במיוחד, בעיקר בימי חמישי, כדי להבטיח לעצמם עוגות לקראת שבת. איני קופאת על השמרים, אלא משנה כל הזמן: מורידה מהתפריט עוגות שהציבור אינו מרוצה מהן, ומוסיפה חדשות, אליהן אני מגיעה באמצעות קריאה בספרים, והודות לכל שחברות מוכנות למסור לי מתכונים משובחים. יש לי את השוק שלי, שהוא אמנם קטן, אך אני מתפרנסת ממנו בכבוד. מכיוון שאיני כשרה, ברור לי שאני מפסידה לקוחות נוספים, אבל אצלי העניין הזה הוא בחזקת "קו אדום", שאותו איני מוכנה לחצות.

 

- מהו הסוד המקצועי שלך?

 

הלקוחות אומרים לי שהעוגות יפות לעין, מושכות, אסטטיות, ותענוג לקבל אותן. הם גם יודעים שהן טריות ויוצרו באותו שבוע. לצירוף הנתונים האלה יש כוח משיכה.

 

- הזכרת את נושא הכשרות, האם היא פגעה בקונדיטוריה?

ישנה בעיה לאפות עוגות גבינה ? ולי יש ארבעה סוגים כאלה - משום שצריך לעשות זאת בתנור של המטבח, ועקב הכשרות הדבר אינו אפשרי. מצאתי פתרון, אבל האיכות נפגעה. זו פשרה, משום שלא לאפות כלל עוגות גבינה, שיש להן ביקוש רב, איני מוכנה. מעבר לכך לא הייתה פגיעה.

- מה את חושבת במבט לאחור על המאבק נגד הכשרות? את היית מאוד דומיננטית, האם היה כדאי?

 

כן, בטח. המהלך של מעבר לכשרות לא הצדיק את עצמו ולא הביא תוספת הכנסה. אפשר היה ללמוד על כך מתוך דו"ח המבקר. להיפך, איכות האוכל ירדה פלאים, בין היתר משום שאסור להכין פיצות, בורקס גבינה ופשטידות גבינה, שהוצאו מהתפריט. האוטובוסים אינם נוהרים. איציק כהן בוחן את הנושא. לי נראה שאין רווח על האוטובוסים, אבל נחכה לתוצאות הבדיקה שלו.

 

- כמה שנים את מתכוונת להמשיך בקונדיטוריה?, את הרי קצת פנסיונרית...

 

על פי התעודה אני אכן פנסיונרית ומוגדרת כ"אזרח ותיק", אבל רחוקה מלהרגיש כך. כללית, כל עוד יהיה לי כוח והתוצרת שלי תהיה מבוקשת - אמשיך. בכל פעם שאני לוקחת חופש, אני מקבלת תלונות ונזיפות על היעדרותי, והדבר מראה כמה אני עדיין חיונית.

 

- איך מוגדרת הקונדיטוריה?

 

אני מוגדרת כ"יזמות" ? בכרטיס של הקונדיטוריה נרשמות ההכנסות וההוצאות, וההפרש הולך אליי, כמובן עם תרומה נאה למס הפרוגרסיבי... איני מפסידה בשום חודש, ולחיות רק מזה קשה, אבל אודי עוזר.

 

לקוחות נפלאים

 

לקוחות נפלאים חנות "יד שנייה" הוקמה לפני 17 שנים על-ידי לאהלה טוכמן. היא ביקשה לקבל חדר אחד קטן וכך החל המקום להתפתח. אילנה הצטרפה אליה לאחר חצי שנה ומאז היא שם. לחנות מספר רב של לקוחות קבועים, רבים מהם מבית-שאן, הבאים בכל שבת לבדוק מה חדש וקונים מכל הבא ליד. בזמנו נעשה פרסום שהביא לקוחות, ואלה החלו לפרסם את דבר המקום בין חבריהם. אילנה: "ישנם רוסים רבים בין הלקוחות והתאילנדים ממש מקסימים, איזו עדינות ושקט. הם קונים בעיקר בגדים ונעליים, בדגש על ג'ינסים, גם לנשים וילדים. כנראה שהם שולחים זאת הביתה. דווקא עם האתיופים איננו מסתדרים. קשה לתקשר איתם בגלל בעיית השפה, ובכל הפעמים שביקשנו שיבוא איתם מתורגמן, עד שילמדו את הרגלי המקום, לא נענינו. לו נמצא במקום מי שיסביר וידריך, הדברים היו מתנהלים טוב ויעיל יותר. למזלנו, יצרנו קשר עם ילד אחד, חמוד ואינטליגנטי, שתפס את העברית, הוא משתדל לעזור לנו ואנו מתגמלות אותו על כך.

 

- כמה זמן נמצאים פריטים על המדף?

 

בגדים אנו מחזיקות שנתיים, ואחר כך, אם אין דורש, אנו מחסלות. בכל שבוע אנו שולחות עם צביקה הרפז כמה שקי בגדים ונעליים לצדקה בבית-שאן. ריהוט נקנה כמעט מיד, כך שאין צורך להחזיק.

 

- איך מתקיימת החנות מבחינה כלכלית?

 

בזמנו הוטל עלינו לשלם שכר דירה די גבוה על החנות, המשתרעת על שטח די גדול. אמרתי לעמית: "איך נשלם, הרי אין לנו הכנסות. הושגה פשרה ? הסכום הורד מאוד, בתנאי שנוותר על תשלום עבור עבודתנו בשבתות"... - איזה מבין שני העיסוקים חשוב לך יותר? העוגות הן פרנסה והחנות היא מעין מדיטציה, ממש כייף.

 

הקנסות בדרך

 

אילנה ודליה צ'יז'יק מנהלות את המאבק הציבורי בנושא חניות כלי הרכב ובטיחות התחבורה בחצר הקיבוץ. לאחרונה הובא הנושא לדיון בשיחת קיבוץ, וכאשר הן משמיעות את טיעוניהן, קשה להבין מדוע המימסד מושך את הטיפול בנושא ואינו נותן לו קדימות ועדיפות. אילנה די כועסת: "כבר לפני שנתיים העליתי את הנושא ואף ביקשתי ממלאי התפקידים לצאת מהמשרד ולראות על מה אנו מדברות, אבל הם סירבו והעדיפו להרים ידיים". לאחרונה סיימו להכין את נוסח ההחלטה שתוצג להצבעה בקלפי. עיקרה: הקמת צוות שייקח על עצמו את הטיפול בנושא. אילנה: "דליה ואני נהיה בצוות ודוד ארבל כבר אמר מזמן שהוא מוכן לעמוד בראשו, אם יקבל גיבוי וסמכויות של המימסד ושל הציבור לנקוט באמצעים".

 

- בהנחה שהציבור אכן יתמוך בהקמת הצוות, כיצד תפעלו?

 

אילנה: המזכירות תתבקש להחליט באיזו מדיניות יש לנקוט ואותה נבצע. נפעל בשלבים - ראשית, נדבר עם בעלי הרכבים; אחר-כך נשים פתקי אזהרה; ובשלב השלישי נפעיל קנסות. בקיבוץ מעברות הפעילו שיטה כזו, וכבר אחרי הקנס הראשון ? 25 ? בסך הכול ? הבעיה נעלמה! הבהרתי בדבריי בשיחה שהבעיה אינה רק החניות, אלא כל תרבות הנהיגה על המדרכות, גם של טוסטוסים, אופנועים ומיולים. האם באמת צריך לקרות אסון, כדי שנתעורר? בנושאים אלה הורים צריכים לתת דוגמא ולהבין שהם מהווים גורם מחנך ובהתנהגותם הם קובעים כיצד יתנהגו ילדיהם.

 

נציגת ציבור בפורום מש"א

 

פורום מש"א ? למעשה, הצוות הרחב ? כולל שלושה ממלאי תפקידים: מייקל, עמית וישי וכן שלושה נציגי ציבור ? אילנה, איירה וזאב. ליד מייקל, הרכז, פועלת שושן צלניקר, המסייעת לו במציאת מקומות עבודה ובשיבוץ חברים בהם. אילנה: "אין בבית-אלפא הרבה מובטלים וכמעט שאין משרות אטרקטיביות פנויות, אותן אפשר להציע לחברים המעוניינים לשדרג עצמם. שושן עושה כמיטב יכולתה ובהחלט יש תוצאות טובות לפעילותה".

 

- במה, למשל, אתם עוסקים?

 

בנוהל בו ייבחרו חברים לתפקידים השונים ובהתייחסות לכל המשיבים למכרזים. חשוב מאוד שיהיה לנו קשר ישיר עם הציבור ונחוש את דעתו בעת קבלת החלטות. אני משמשת כתובת לחברים רבים, הבאים אליי, מבקשים מידע ומעבירים באמצעותי מסרים לחברי הפורום. זה אכן תפקידו ואחריותו של נציג ציבור, ואני עושה זאת ברצון. לאחרונה התחלנו, ביוזמת מייקל, לקיים סבב של שיחות עם יזמים שונים בקיבוץ ? יש כ-20 כאלה ? כדי ללמוד מהם כיצד מתנהלת היזמות שלהם (ישנן מצליחות ויש שבקושי מתקיימות), ולבדוק אם צריך וניתן לעזור. אנו גם עוסקים בכתיבת תקנון יזמות. אנו עוסקים בשאלת שבוע העבודה: מה נחשב לשבוע עבודה - האם הוא בן חמישה או שישה ימים? מה זכויות החברים והחברות העובדים שישה ימים? ענייני העבודה זקוקים מדי פעם לרענון ואשרור.

 

לא מרימה ידיים

 

- לא פעם אני תמה מהיכן המרץ המאפיין אותך. מעניין אם הוא משפר את הרגשתך בקיבוץ?

 נדמה כי מי שמעורב ומעריכים אותו, צריך להרגיש טוב.

 

 

כן, אני מרגישה מאוד טוב בקיבוץ, והעובדה שאני מקבלת פידבק חיובי, בהחלט עוזרת. אני טיפוס שלא מרים ידיים, כך גדלתי וחונכתי, וכאשר אני נאבקת על נושא מסוים, המאבק הוא עד הסוף ואיני מתייאשת. יש לי עקרונות וקווים אדומים, שאותם איני מוכנה לחצות. איני נהנית להיאבק באנשים, אבל בהחלט חשובה לי איכות החיים בקיבוץ. בזמנו, כאשר החתימו נגד המס הפרוגרסיבי, באו גם אלינו, ואמרתי: "מוכנה להמשיך לשלם, ובלבד שיישארו התרבות והנוי. אני גם רוצה שחדר האוכל ימשיך להתקיים ולפעול, אבל לא כמו שהוא מתנהל בשנים האחרונות. אלה החיים שבחרתי.

 

- איך את רוצה לראות את בית-אלפא בעוד חמש שנים?

 

חמש שנים? בגדול, כפי שנראתה והתנהלה בית-אלפא לפני 15 שנים! הרבה דברים הייתי מחזירה לאחור, בעיקר את החינוך. היום אני מביטה על מה שקורה בתחום החינוך מנקודת מבט של סבתא, ואיני מרוצה ממה שקורה בו. זה התחום כמעט הכי חשוב לצעירים ואסור לתת לו לרדת. לפעמים אני מצטערת שכבר איני נמצאת במערכת ואיני יכולה עוד להשפיע. אני שומעת רבים האומרים כי הכיוון הוא ישוב קהילתי. יש המעוניינים בכך וידחפו כדי לקדם זאת, ויש שמביאים זאת באופן עקיף, על-ידי כך שהם חיים בסגנון של "כל אחד לעצמו". עצוב לי לראות חברים, ביניהם רבים בשכונה בה אני מתגוררת, מתנהגים כמי שכבר לא איכפת להם מה קורה, והדבר בא לידי ביטוי בכך שאינם באים לחגים ולפעילויות. הייתי רוצה שתהיה יותר מעורבות חברתית ותרבותית, שהערבות-ההדדית לא תהיה רק בכסף, שלאנשים יהיה איכפת אחד מהשני. באשר לי, אני מרגישה שאני רחוקה מיציאה לפנסיה, אני בריאה, נהנית לעבוד, קמה בכל בוקר שמחה לקראת פעילות, וכל עוד אוכל ? אמשיך לתרום לכלל.

 

כתב: מיכאל