"ספק אם היו ציירי רישומים כמוה"

תערוכת ציורים וצילומים מעבודותיה של הציירת דבורה דוידזון ניישולר ז"ל הוצגה במועדון לחבר וזכתה להדים מרגשים. שיחה עם בתה מיכל, בת בית-אלפא החיה בקיבוץ דליה, ונרגשת להציג בביתה הישן

"נולדתי בגבעת-השלושה, זמן קצר לפני שהוריי, דבורה ויוסף, עברו לחפצי-בה והחלו ללמד בבית-הספר המשותף. הם לא נקלטו בחפצי-בה ועברו לאחר שנה לבית-אלפא. אימא ציירה כל השנים, לפעמים עשתה זאת בדירתנו הקטנה, בת חדר אחד, ובמרפסת. את הציורים חילקה בין אנשים שונים, בקיבוץ ומחוצה לו, בקרב בני משפחה וחברים. היום נמצאים ציוריה בידי גורמים שונים, כמו הארכיון בבית-אלפא, וכמה נמצאים בידיי. באחד מציוריה הציבה אותי, ילדת גן, לפניה, ואני שימשתי כמודל לציור. אחד הציורים בתערוכה מתאר את שלושת עצי הצפצפה שנמצאו באזור שהיום נמצאת בו הכיכר המרכזית (מזרחית לחדר האוכל). אימא הרבתה לקחה אותי איתה לנסיעות ללימודים ולסדנאות. כעבור שנים, כאשר אני התחלתי ללמוד ציור בצורה מסודרת, זיהו אותי ציירים מפורסמים, כמו שטרייכמן ומרסל ינקו - הייתי מוכרת להם ולא זכרו מהיכן. כאשר למדתי אצל ינקו, הוא ניסה לחקור אותי מהיכן אני מוכרת לו, ולא ספרתי לו. רק בסוף השנה, כאשר הודיתי לו על השנה נפלאה, גיליתי לו, והוא די כעס. שאלתי אותו: "לו ידעת שאני בתה של דבורה, היית מצליח להתייחס אליי כמו אל כולם?". הוא הודה שלא, וסיפר על אימא כתלמידה שלו, על הידידות המיוחדת ששררה ביניהם, ואני כמעט בכיתי... אימא הצטיינה ברישומיה והגיעה לרמה שלא בטוח שבתקופתה היו עוד כמוה. אפשר להבחין ברישומים בניקיון (רישום חייב להיות עבודה נקייה), עומק, תנועות, הבעות פנים, אור וצל, פרופורציות, דגשים על פרטים חשובים. שנים לאחר שנפטרה לקחתי רישומים שלה לצילום בירושלים (מכונות צילום היו נדירות). האדם שעזר לי לצלם הביט בהתפעלות ושאל: "מי יצר את הרישומים האלה? היום כבר לא רושמים כך!". הסברתי לו כי אלה של אמי, שנפטרה לפני 15 שנה. אימא נפטרה כשהייתי בת 12 וחצי. כבר שנתיים לפני כן חלתה ? סבלה מבעיות בלב ? אושפזה בבית חולים ואז הרגשתי עד כמה היא חסרה לי. היא הייתה אימא-אימא, אהבתי אותה והייתי מאוד קשורה אליה. היא המתינה לניתוח, עברה אותו, דיווחו לנו שבהצלחה, אלא שכעבור יממה כבר לא הייתה בין החיים. הרפואה לא הייתה מפותחת ולא ידעו להתמודד עם בעיות של קרישת דם. למעשה, את ההערכה הגדולה כלפיה כציירת התחלתי לחוש לאחר מותה וככל שהתבגרתי הערכה זו הלכה וגברה. אני עצמי התחלתי לצייר בגיל מבוגר. במשך שנים "חיידק הציור" קינן בתוכי, בער בעצמותיי, אבל בגלל סיבות שונות, חלקן אישיות, לא הגשמתי זאת. לפני שנתיים בערך הצטרפתי לחוג אזורי והתחלתי ליצור. הרגשתי כמו "מעיין מתגבר" וכאילו אני מדביקה וסוגרת פערים. כעבור זמן הצגתי בדליה תערוכה מעבודותיי, וזכיתי לפירגון רב. באו לשם חברים מבית-אלפא והציעו: "מדוע שלא תציגי תערוכה גם בבית-אלפא?". מזה התפתח הרעיון לשלב בין עבודותיה לעבודותיי ואכן בתערוכה ישנן עבודות רבות של אימא ומעט שלי, ואי אפשר לטעות בשוני".

 * * * * *

השיחה עם מיכל התקיימה ביום שישי לפני הצהריים, זמן קצר לאחר שדוד נחום סיים לתלות את התמונות והרישומים במקומות שקבע להם. מיכל מודה: "יש לי 'פרפרים בבטן' לקראת התערוכה. בערב יבואו לכאן חברי הקיבוץ, בהם לא מעט שלמדו אצל אימא, כאשר שימשה מורה לציור במוסד, ואנשים שהכירו אותה בקיבוץ. בית-אלפא היא הבית הישן שלי, כאן גדלתי, יש לי התייחסות מאוד רגשית למקום, אני בטוחה שאהיה מאוד נרגשת. אני מבקשת בהזדמנות זו להודות למי שאיפשרו לי להציג את התערוכה פה ולהקימה.

 * * * * *

סיכמו של עניין: הציבור אכן פקד את התערוכה וכמה מבין המבקרים אף כתבו רשמים במחברת, והמכנה המשותף להם הייתה הנוסטלגיה. בשבת בצהריים, לקראת נעילת התערוכה, הייתה מיכל מאושרת: התערוכה עוררה את ההד לו ציפתה וקיוותה. ראיין וכתב: מיכאל

 * * * * *

דבורה נולדה ביפו ב-1911. את ימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), עשתה המשפחה בעיירה שנקראה ריישה (בפולין). הדמויות השונות של יהודי העיירה הופיעו מאוחר יותר ביצירותיה, כפי שנחקקו בזכרונה. דבורה למדה ציור בסטודיו של פרנקל, השתלמה בפאריז (ב-1933), ועבדה בהוראה בכפרים ובקיבוצים, בתחילה כמורה כללית ועם השנים התמקדה בהוראת ציור. חניכיה מציינים את האופי והשקט של שיעוריה ואת העובדה שתמיד דיברה בשקט ואף פעם לא הרימה קול. הקימה משפחה עם יוסף ניישולר ונולדו להם שתי בנות: מיכל ומירב. תערוכת יחיד ראשונה ערכה ב-1949. דבורה תלמי ז"ל כתבה עליה: "אינני יכולה שלא להזכיר את עבודתה בהכנת התערוכה ליובל ה-30 של בית-אלפא (סוף 1952), כשהמחלה כבר קיננה בה, אך היא לא ידעה זאת בוודאות. היא התמכרה לעבודה וראה זה פלא ? איזה אור קרן מפניה, ואילו חיוכים החזירו לה כולם. תערוכה זאת, שהייתה מפעלה הגדול האחרון, היא שיר הלל בצבע לעובדים ולכלי העבודה שפארו את הביתנים... דבורה הייתה אישיות גדולה, שהליכותיה צנועות. הסתפקה במועט, אהבה פשטות ? בלבושה, בסידור חדרה, בקשריה עם חבריה". דבורה נפטרה בשנת 1953, בת 42 במותה. לאחר מותה הוקמה ביוזמת משפחתה ובהשתתפות הקיבוץ-הארצי וקיבוץ בית-אלפא קרן מלגות על שמה, לעידוד אמנים צעירים בקיבוצים.

הוסף תגובה

קוד אבטחה
רענן